כאשר ניגשים להתבונן במציאות המתרחשת סביבנו לאורה של תורה ולאורם של דברי רבותינו ז"ל, מחובתנו לפני הכל לברר את אותן אמיתות יסוד, אשר לאורן ומכוחן יהודי חרדי המאמין בה' כאלוקי ההיסטוריה מתיחס לאירועים השונים שמתרחשים סביבו. רבנו הרמח"ל לימד אותנו בהקדמה למסילתו הטהורה, כי אף דברים ששורשיהם קבועים כבר בלב כל אדם, כגון התחלותיו ויסודותיו של החסידות האמיתית – "אם לא יעסוק בהם, יראה פרטיו ולא יכירם, יעבור עליהם ולא ירגיש בם". אם כך נאמר על היחיד ביחס לעבודתו ויעודו, כאשר נאמנים עלינו דברי רבותינו, ולפיהם "אדם קרוב אצל עצמו", על אחת כמה וכמה שבמה שנוגע לחיי האומה, אנו עלולים להתקל באירועים שונים, ואם לא נחדד את חוש ההתבוננות לאור מה שידוע לנו מהמקרא ומדברי חז"ל, אנו עלולים לגשש כעוורים באפלה מבלי להבין מה מתרחש ממש לנגד עינינו.
החודש זכינו לדוגמא מאלפת של מה שתואר כאן כאשר התקשורת דנה במה שמכונה "חוק המואזין". חוק זה, כך נאמר, נועד להנמיך את הווליום של הרמקולים המוצבים במסגדים, אשר מפריע לשנתם של רבים. אחר העלאת הצעת החוק, נוצרה דינמיקה ידועה מראש, כאשר מצדדי החוק טוענים לזכותם של רבים לישון בשקט, ואילו מתנגדיו טוענים טענות שונות ומשונות, מחשש לגורלם של צופרי השבת ועד טענה שממילא יש תקנות נגד רעש, ואין צורך בחוק זה. וכולם ללא יוצא מן הכלל רואים ואינם יודעים מה הם רואים, שומעים ואינם יודעים מה הם שומעים, עוסקים בזוטות כאותו ילד המתפלש לו בארגז החול וחושב שכל העולם כולו טמון באותו ארגז, ואינם מבינים דבר וחצי דבר ביעודם של ישראל, בתכלית הבריאה, במהלך האלוקי ובתפקידנו בהגשמתו.
את המואזין צריך להשתיק לא משום שהוא מפריע למישהו לישון. את המואזין צריך להשתיק ולסלק מארצנו משום שקריאתו מהווה התרסה כלפי אלוקי ישראל! אמנם כבר נפסק על-ידי רוב הראשונים, כי האיסלם אינו בגדר עבודה זרה, אך הצמדת שמו של האלוקים לאותה דת נפסדת המלאה כל תועבה, רצח ועושק, כאשר בשמה הם טוענים כי להם הארץ ולא לנו, בני אברהם יצחק ויעקב – כל זאת מורה על כך שקריאת המואזין אינה אלא קריאת הקרב של אותם בני השפחה כנגד ה' אלוקי ישראל. אותה קריאה אינה אלא המשך קריאתו של גלית הפלשתי בשעתו, אשר חרף מערכות אלוקים חיים, וכולם שתקו כנגדו, ורק דוד הבין את עומק חילול ה' שבדבר עד שלא יכל לסבול זאת והסיר את ראשו. את המואזין ואת מאזיניו צריך להוריש משום שבעצם מהותם הם מהווים חילול ה', בבואם לנשל את עם ישראל מאדמתו. המואזין קורא בשם אלוהי האיסלם, וצועק בקול גדול, כי אותו אלהים הוא בעל הכח, הוא השולט, הוא המחליט מי יירש את הארץ. ואם למואזין יש זכות קיום, אזי פרוש הדבר, חלילה, שה' אלוקי ישראל אינו מסוגל להשתיק אותו, וממילא – אינו קיים, היל"ת. השתקת המואזין אינה פעולה שנובעת מדאגתנו לאיכות הסביבה. השתקת המואזין היא החיוב החשוב ביותר שחל עלינו כאומה – מחיקת חילול ה'! וכאשר כבר מתיחסים לתופעה, אך בורחים מהעיסוק בעיקר ועוסקים בטפל שבטפל – המצב מעיד על אותו עיוורון שהזכרנו, אותה קטנות-מוחין, אשר תאר הרמח"ל בבואו לעורר את האדם להקיץ מרביצתו ולעיין ברצינות במעשיו. הגיע הזמן, שיראי ה', הנושאים את שמו, יפקחו את עיניהם, יתבוננו במתרחש, ויגיבו כראוי לעם הנבחר, לא רק בסוגיה זו, כי אם בסוגיות רבות מספור שעולות על סדר היום הציבורי.
ואם כבר הזכרנו את חוק המואזין, מי יתן ונזכה לחזות בחקיקת "חוק הפעמונים", אשר יאסור על קיומן של הכנסיות הארורות בארץ הקודש, אשר ודאי מהוות עבודה זרה, אותה צווינו לשבר ולנתץ. לב מי לא יתפלץ בעוברו בפלטרין של מלך, בעיר העתיקה בירושלים, כאשר נשמעים אותם פעמונים, פעמוני הכנסיה, אשר מלבד השקר שב"בשורה" אותה הביאה לעולם – ידיה מגואלות בדם מיליוני יהודים במשך אלפיים שנה. כמובן, שממשלת ישראל החילונית, אשר כבוד שמים וקיום ההלכה אינם מהווים עבורה כלל גורם – לא תעלה על הדעת לחוקק את אותו חוק מתבקש. אפילו תחת אצטלה של רעש ודציבלים, הם לא יסכנו את "מעמדנו הבינלאומי" עבור קיום דבר ה'. אותם אנשים רואים הכל דרך משקפיים של "ריאליות" ו"יחסי כחות בינלאומיים". אולם עלינו, יראי ה', מוטלת החובה להיות ערוכים ליום בו השלטון בארץ יהיה בידינו, ואז לחוקק את אותם חוקים הכרחיים, למורת רוחם של אנשי ה"ריאליה" וה"פרקטיקה" שאינם יודעים את ה'.
שליטת ה' בעולם ונצחונו המוחלט במאבק הרעיוני המתחולל משחר הבריאה ועד אחרית הימים – עיקרון זה אמור להנחות אותנו על כל צעד ושעל. במאמרו "תורה בגויים אל תאמין" מראה לנו הרב אליהו ברים כיצד מתבטא מאבק זה אל מול תרבות המערב כיום, כהמשך ישיר למאבק שהתחולל בחנוכה לפני מעל אלפיים שנה. הרב ברים מכין אותנו לקראת אותם ימים מופלאים, ובגליון הבא, אי"ה, נייחד את הדיבור באופן יותר ממוקד על ימי החנוכה ומשמעותם.
גם הרב אליהו בן-צבי במדורו ההלכתי "שערי ציון" מעמיד אותנו על המשמעות המיוחדת של ימינו והמאורעות הסובבים אותנו ביחס לברכות אותן אנו מחויבים לברך על החורבן ועל הגאולה. בסוף דבריו ישנה תוכחת גלויה לכל אלו החושבים לרמות את ה' באמצעות פיקציות הלכתיות.
הרב אריה סגל בסיפורו מזכיר לנו שוב, כי בלא ידיעת התנ"ך כראוי לא ניתן ללמוד על היחס הנכון למאורעות השונים הפוקדים אותנו. כאשר אך מעיינים, רואים כיצד הנבואות מתרחשות ממש לנגד עינינו.
הרב חיים והב ממשיך במדורו לנתח אחת לאחת את טענות הספר "ויואל משה", כאשר הפעם הוא מתמקד באותו יסוד שרצה להעמיד אותו מחבר, ולפיו לא תתכן גאולה בלא תשובה, וממילא לא יתכן שתהליך הגאולה יתרחש באמצעות אנשים שאינם שומרי מצוות. הרב והב פותח את הגמרות ומעיין בפנים בעזרת רבותינו, עד שכוונת חז"ל נעשית ברורה כשמלה.
גם הרב חיים פרידמן ממשיך במדורו על הספר החשוב "קול התור", אשר היה לאורים ותומים בקרב תלמידי הגר"א מייסדי הישוב כאן בארץ. הפעם מתמקד הרב פרידמן בשמועה ידועה בשם הגר"א, ממנה עולה כי עיקר הפעילות בתהליך הגאולה צריכה להיעשות על-ידינו.
עיקרון זה, שאל לנו לשבת בחיבוק ידיים, ומחובתנו לקום ולעשות למען הבאת הגאולה, עולה גם מתוך הדעת תורה שהבאנו החודש, מפי הגאון רבי יחיאל מיכל טוקצ'ינסקי בעהמ"ח ספר "עיר הקודש והמקדש", "גשר החיים" ועוד ספרים רבים. רוחה ואוירה של ארץ-ישראל חופפים על דברי הגאון, אשר חי בירושלים וספג את קדושתה באופן מוחשי.
הרב בנימין הלוי אף הוא מגיש בפנינו את השקפת התורה הצרופה בדבר חובתנו לפעול להחשת הגאולה – באיזה שלב היא חלה, ומה חובתנו המעשית לאור זאת. דבריו של הרב הלוי, כמו תמיד, מבוססים היטב על פסוקי התנ"ך, גמרות, מדרשים ודברי הראשונים.
מי שזכה להבין עיקרון זה לפני שנים רבות היה הגאון רבי עקיבא יוסף שלזינגר. במדורו "הוד קדומים" לבני הנעורים (אותו קוראים בשקיקה גם היותר מבוגרים שבקרב הקוראים) מספר לנו הרב עקיבא רבינסקי על פעילותו ומסירות נפשו של רבי עקיבא יוסף אל מול מתנגדים מבפנים, שלא השכילו לרדת לסוף דעתו, ועל החורבן שאירע עקב אותה חוסר הבנה, מה שאפשר למרשיעי ברית להשתלט על הנהגת הישוב.
אותם מרשיעי ברית, כידוע לכולנו, ממשיכים לשלוט אף בימינו אנו, ותשוקתנו לישוב הארץ ולהקמת שלטון התורה אינה מתירה לנו, חלילה, להתקרב להם ולמעשיהם, אלא אדרבה – היא מחייבת ריחוק נפשי ומעשי מהם וממפעלם. על נקודה חיונית זו עומד הרב מרדכי וייס במאמרו על חובת ההיבדלות מהרשעים.
אחת ההשלכות המרכזיות הנובעות מאותה חובת היבדלות הוא הימנעותו של ציבור היראים, המבין את חובת ההיבדלות, מהשתתפות בצבא המדינה. על-אף תשוקתנו להלחם באויב ולהשתתף בכיבוש הארץ ובעשיית נקמה בשונאי ישראל, הרי שהמציאות, בה הצבא מנוהל על-ידי פורקי עול, והוא מהווה כור היתוך המכנס לתוכו את כל הבא בשעריו מתוך מטרה ליצור זהות "ישראלית" בהמית המנותקת מהר סיני – אין ליראי ה' כל אפשרות להצטרף לאותו צבא. במדור שו"ת דרישת ציון מאת הרב בן-ציון גולדשטיין מתלבנת סוגיה חשובה זו, תוך בחינת כל הנימוקים המועלים לאי-השתתפותו של הציבור החרדי בצבא, כאשר בסיכומו של דבר עומדת השקפה בהירה הנשענת על נימוקי אמת, זאת תחת גיבוב הסברות שחלקן ישרות וחלקן עקומות, הנשמע מעת לעת על-ידי דוברים שונים של הציבור החרדי, לעיתים מטעם עצמם ולעיתים תחת חסות מפלגתית כזו או אחרת. אנו תקווה, שצעירי הצאן, העומדים לעיתים תחת מכבש לחצים, ידעו כעת להשיב דברים נכוחים ואמיתיים למול טענת ההשתמטות המושמעת כלפיהם.
בתשובה נוספת של הרב גולדשטיין הוא עונה על טענה שנשמעה כלפי "קדושת ציון", ולפיה אנחנו מכירים בתהליך קיבוץ הגלויות שאירע כאן כקיום דברי הנביאים, אף שקמה כאן מדינה חילונית. הרב גולדשטיין מבאר, כי אף הקלקולים הבאים תוך כדי המהלך מושגחים הם מאת ה'. המהלך האדיר שנעשה כאן על-ידי בורא עולם לא נעשה בצדקתנו, אלא מכח חילול שמו שחולל בגויים. ממילא כל המהלך של קיבוץ גלויות הוא קידוש ה', ואילו את הקלקולים הנלווים – מחובתנו לתקן.
במדור "קוראים כותבים" ישנה גם כן התיחסות לאותה ביקורת שנאמרה עלינו, כאשר הכותב עלום השם (מסיבות מובנות) מציג באור קולח את הגישות השונות לאותה מציאות של קיבוץ גלויות ואת ההשלכות הנובעות מכל גישה.
מכתב נוסף של קורא, היוצא מן הלב, מחזק את עלון "קדושת ציון" לנוכח התנגדויות כאלו ואחרות, הנשמעות מפעם לפעם.
אנו מודים לכל התומכים והמסייעים, ומקווים להמשיך הלאה להפיץ את האמת התורנית בלא מורא.
חודש טוב,
העורך.