בלוג

גליון 20 של "קדושת ציון" מהווה ציון דרך חשוב עבור העלון, והוא מהווה נקודה בה ראוי להתבונן על מה שהושג עד כה, מתוך צפיה לעתיד בו נצטרך להתמודד עם המציאות המתחדשת חדשות לבקרים. ישנם נושאים הזקוקים לחידוד, לליבון נוסף, להעמדה מדויקת יותר של הדברים על תקנן, בעוד שנושאים אחרים טעונים רק שינון וחזרה. ולאור דברי רבנו הרמח"ל, אשר לימד אותנו בכל נושא לגעת בעיקר ולזנוח את הטפל, להתעמק בשורשים ופחות בענפים, מן הראוי לחזור ולשנן את היסוד הראשון אותו הבאנו בגליון הראשון, והוא מציאותנו כאומה ולא כקובץ יחידים שהקשר ביניהם הוא מקרי. פתחנו בזמנו ביסוד זה, אשר על-אף אמיתותו והיותו פשוט לכל מבין – נשכח ברבות השנים בשל המציאות המעוותת בה גלינו מארצנו. כעת אשתדל להמחיש את השכחה והעזובה הרבה בענין באמצעות דוגמא אקטואלית.

לאחרונה התחלף השלטון בארה"ב, ויהודים רבים הריעו לכך שבממשל החדש ישנם כמה וכמה יהודים, ואף שומרי מצוות, המצויים במעגל הפנימי של מקבלי ההחלטות. כך יכולנו לחזות בשבועות האחרונים בשליח האמריקאי למזרח התיכון מגיע להתפלל באחד מבתי הכנסת בירושלים ואומר קדיש כותיק ורגיל, ולאחר-מכן לוקח את מזוודתו ונוסע להפגש עם אבו-מאזן במוקטעה. יודעי דבר ידעו לספר היכן למד אותו שליח ומי הם רבותיו. ההתרגשות סביבו הייתה רבה, כמו גם סביב כל בעל תפקיד חשוב בממשל האמריקאי. וכרגיל, הסיפור האמיתי, הסיפור העצוב אשר אמור לקרוע את הלב למי שיש לו לב – סיפור זה נשכח לחלוטין, וזאת בשל אותה קהות חושים, אשר נוצרה עם התנוונות מושגי האמת היהודיים משגלינו מעל אדמתנו.

השליח האמריקאי למזרח התיכון הוא יהודי. יהודי שומר מצוות. יהודי שאמור להשתייך לאותם יהודים, המכירים בכך שכאומה כרתנו ברית עם בורא עולם. אדם כזה מגיע לישראל, ובסכסוך שבין ישראל לאויביה הוא משרת מדינה אחרת, עם אחר, ולא את עמו שלו. מה זה אם לא בגידה? מיד יקפצו ויאמרו, מה זה שייך? מדובר באזרח אמריקאי, שם כולם אזרחים שווים ללא הבדלי דת וגזע, והוא כיהודי זכאי להבחר שם לכל תפקיד, ועליו לשרת את מדינתו בנאמנות. מדוע הדבר אמור לסתור את עובדת היותו של אותו שליח בן הדת היהודית, שאפילו מקפיד לקיים את מנהגי הדת? אי אפשר להיות יהודי ירא שמים וגם פקיד בכיר בממשל האמריקאי?

בשאלה זו נגענו בעצם הלוז של הקיום היהודי, בנקודה היסודית, שאין ממנה מנוס, ואשר מי שאינו מבין אותה אינו מבין דבר וחצי דבר. היהדות איננה 'דת'. היא אינה קובץ של מנהגים משונים ומיושנים, אשר מחייבת את מאמיניה לערוך מפעם לפעם טכס כזה או אחר. היהדות כל מהותה היא כריתת הברית בינינו לבורא עולם, שאנחנו נהיה לו לעם והוא יהיה לנו לאלוקים. 'להיות לו לעם' משמעו של דבר להשתייך אליו בכל תחומי החיים. אל לו ליהודי ליצור לעצמו תחומי חיים המנותקים מהכפיפות לבורא עולם. הברית, כאשר מעיינים בה, כוללת מצדנו את שמירת המצוות כולן, ומצדו של ה' – לתת לנו את ארץ ישראל. נתינת הארץ משמעו של דבר לתת לנו את הכלי שלתוכו ניצוק את התוכן היהודי, עד שהיא תאיר כולה מכבוד ה'.

במצב כזה, בו התורה חובקת עולם ומלואו וממלאת את כל המציאות בה אנו חיים, הרי שכל מעשיו ופעילותו של אדם אמורים להשתייך למסגרת הזאת. אם בחר לעסוק בפוליטיקה וממשל, הוא יעמוד בשרותה של המדינה היהודית בארץ-ישראל. אם יפר את הברית ויחליט שהוא לא שייך, אנו נתיחס אליו כאל כל מי שעזב את התורה והמצוות. הצהרת הנאמנות למדינה אחרת כמוה כהצהרת נאמנות לדת אחרת. החילוק בין 'דת' ל'מדינה' אינו אלא המצאה של תרבות המערב, אשר בזה ל'דת' וליומרתה לשלוט על המציאות הפוליטית. ואין כל מקום במסגרת היהדות האמיתית ליהודי שמקיים את המצוות הסמליות, הטכסיות של היהדות, אולם נאמנותו נתונה למדינה אחרת. לתורה יש מגמה בעולם, ומגמה זו אינה עולה בקנה אחד עם האינטרסים של מדינה זרה כזו או אחרת. כיצד יכול יהודי לשרת מגמה זו, שהיא נגד התורה, ובאותו הזמן לומר קדיש ולהתפלל בדבקות לבורא עולם?  ובראש השנה, כאשר הוא אומר 'וכל הרשעה כעשן תכלה כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ', למה הוא מכוון? לשלטון שהוא עצמו משרת?

תופעה חמורה זו, כאשר יהודים רבים משרתים ומצהירים נאמנות למשטרים זרים – מבחינה מסוימת הולידה תופעת-בת כאן בארץ, כאשר יהודים שומרי מצוות משרתים את השלטון החילוני. ניתן לראות לא מעט חובשי כיפות, לפעמים אף שחורות, בסביבת ראש הממשלה. ואדם עומד ותוהה, מתוך הנחה שמגמת השלטון החילוני איננה לכונן כאן את ממלכת התורה, כיצד יכול יהודי הנאמן לה' ולתורתו לשרת שלטון כזה? הכסף יענה את הכל? מי שקורא בכל יום פעמיים כי "ה' אחד" וסובר כי "מלכותו בכל משלה" – כיצד הוא יכול לעבוד בשרות ממלכת הרשע, אשר בעצם קיומה מונעת את כינונה של מלכות ה'? כל אותם עיוותים אינם אלא תוצאה של סילוף המושג הבסיסי של היהדות, של אומה העובדת את ה', כאשר מצוות הדת מהוות חלק בלתי נפרד מהזהות הלאומית, והזהות הלאומית חשובה כמצווה המחייבת אותנו לכל דבר. אילו חיינו באמת לפי המושג הנ"ל, אזי היינו יודעים, כי יהודי יש רק בישראל, ומעצם היותו יהודי הוא משרת את המדינה היהודית, אשר היא מעצם היותה יהודית מתקיימת לפי חוקי התורה. אילו זכינו…

כאמור, אגודת "קדושת ציון" שמה לה למטרה לנער את האבק שהצטבר במשך השנים ולהשיב את אותם מושגים יסודיים של אומה בארצה. הדבר מחייב בין השאר גם התיחסות למצבה של כלל האומה, אף של אלו הרחוקים כיום מתורה ומצוות, מתוך מגמה להבין היכן הם אוחזים ולראות כיצד אפשר לפעול ביחס אליהם. הדבר מצריך לעיתים התמודדויות לא פשוטות עם כחות רשע עצומים. אולם על-אף שנטיית הלב היא לעסוק רק בברור האמיתות התורניות מתוך המקורות, בליבון הסוגיות כשהדברים שמחים כנתינתן ומאירים לכל מי שדעת ויראת ה' בלבו, הרי שבפועל אין מנוס מעיסוק גם באותו מאבק על נפש העם שבשדות, אשר במקרים רבים מכבד את המסורת, אולם זו נשדדה ממנו כבר משחר ימיה של המדינה, וכעת במקום לפצות אותם על מה שנעשה אז – הולך השלטון ומנסה להרוס גם את מעט הזהות היהודית המעומעמת שעוד נשארה בהם. מי שהרימו את הכפפה והחליטו להכנס לעובי הקורה בסוגיה זו של החינוך הממלכתי הם הרב אלעד צדיקוב, הפעיל רבות בנושא מזה שנים, וחברו הרב מיכאל זלבה, ראש מכון "אספקלריא", אשר כתבו יחדיו מאמר, המתאר את המצב העגום ואת המאבק הנחוש שלהם ושל חבריהם במטרה לנסות ולהציל ככל האפשר. בדרכו להנהגת המדינה, יהיה הציבור החרדי חייב להתיחס למציאות זו ולהתמודד מולה, ויפה עושים שני החברים היקרים הללו, אשר כבר כעת נוהגים על-פי האחריות המחייבת אותנו כמי שהשלטון בידו, ולא עוד כמי שבא להתחנן לקבל כמה פרורים מהעוגה התקציבית, ושלום עליך נפשי.

הרב חיים פרידמן במדורו הקבוע על ספר "קול התור" מבאר הפעם את מהות המלחמה בעמלק בהקשר של מצות כיבוש הארץ. דבריו שופכים אור על כמה וכמה נקודות, אשר אינן תמיד ברורות למתבונן השטחי.

הרב אברהם ישעיה ברוורמן במדורו "לפני ולפנים" מציג בפנינו כיצד ארץ-ישראל קשורה לעם ישראל קשר בל-ינותק, וזאת על-פי פנימיות התורה, ממנה אנו למדים שהדברים הנראים לעיניים כאן מושרשים למעשה בעליונים.

הרב בן-ציון גולדשטיין בשו"ת דרישת ציון נדרש הפעם לשאלה אודות מה שנכתב במדור "בעקבי הצאן" לפני חודשיים, כאשר שובחה בו מידת האכזריות כלפי אויבי ישראל. הרב גולדשטיין עושה סדר בתורת המידות בכלל ושופך אור על היחס התורני הברור לאויבי ה' ועמו.

בחודש הזה עוסק המדור "בעקבי הצאן" בנושא של "מלחמת דת" וחשיבות ההשפלה של אלילי האויב, מושג שגם הוא לא בהכרח מובן לכלל הציבור, אשר הורגל לדאבוננו בחשיבה המערבית, הרואה בחופש הדת ובסבלנות דתית כערכים נעלים. אנו מקווים שהבאת המקורות הברורים של דברי רבותינו בעניין יספיקו עבור המסופקים, ולא נזדקק בחודש הבא לרב גולדשטיין שיבאר את מה שבעיני התורה הוא מובן מאליו.

במדור "דעת תורה" הבאנו הפעם את האדמו"ר מרוז'ין, אשר דבריו מעידים על הבנה פשוטה, שהייתה רווחת בקרב רבים ממנהיגי היהדות החרדית, כי אכן ישנו מושג של גאולה בדרך הטבע, ואם זו הדרך שבורא עולם בוחר בה לגאול את עמו – תהא זו יהירות וחוצפה מצדנו לחוות לו דעה אחרת.

הרב מנשה בן-יוסף, אשר כבר הפליא לעשות בחודשים הקודמים כאשר הוא מנתח לעומק את חומש שמות ואת מגלת אסתר, הפעם נכנס לעובי הקורה של נבואת יחזקאל, תוך שהוא מבאר בטוב טעם גם את הסוגיה הסבוכה של מצוות העמדת המלך בישראל, בה נתחבטו רבים לאור הכתוב בספר שמואל. כמובן, שכמו תמיד, הרב בן-יוסף גוזר גם מסקנות מעשיות עבור הדור שלנו.

חג המצות בא עלינו לטובה, ואם נזכה עוד השנה, גם חג הפסח שלפניו. הרב אליהו בן-צבי כדרכו תמיד רואה את המקדש בעבודתו לנגד עיניו, ובמסגרת ההכנות ההלכתיות לחג, הוא מתמקד בקרבן הפסח ובשאלה האם הוא טעון ביקור ארבעה ימים מראש או לא. הרב בן-צבי מבאר גם את עצם חובת העיסוק בנושא, על-אף היותו לכאורה רחוק מהמציאות העגומה של חורבן בה אנו עדיין נמצאים ביחס למקדש.

הרב אליהו ברים לומד מתהליך הגאולה של מצרים את תהליך גאולתנו כיום, וכן את תהליך גאולתו של היחיד ממשברים שונים העשויים לפקוד אותו. הרב ברים כדרכו מנתח בכשרון רב את פרטי התהליך, עד שמתקבלת תמונה ברורה ומאירה, ממנה ניתן ללמוד לקחים רבים ומועילים.

הרב בנימין הלוי מעמיק בסוגיית מכות מצרים ובעיקר בנושא הפליית ישראל לטובה, תוך עיון מדוקדק בכל מהלך המכות. תוך הצמדות לפשט ולהגיון, הוא מעלה מסקנות מעניינות אודות חשיבות ההבדלות שבין ישראל לעמים, ולומד משם לתקופות אחרות – הן לימי פורים והן לעת החדשה, בה ההבדלות נכפתה על היהודים בעל כרחם, והיא היא שבסופו של דבר הצילה אותם מיד שונאיהם.

לא נפקד בעלון זה גם שמו של כותב חדש, הרב שמחה לרנר, אשר בלשון ציורית נפלאה מתאר לנו את הצפוי אם נזכה אכן להקריב קרבן פסח עוד השנה, תוך קירוב המושגים למציאות בה אנו חיים. כמובן, שלא בא הרב לרנר לקבוע מסמרות לגבי אופי הגאולה, אלא רק לשבר לנו את האוזן, להרגילנו למושגים, ויותר מכל – להרבות את הכיסופים, להפוך אותם ליותר ממשיים, יותר אמיתיים.

כותב חדש נוסף – הרב אברהם בן-אשר – מבאר בטוב טעם ודעת על-פי המקראות ודברי חז"ל את חשיבותו של קרבן הפסח כיסוד לקיום הברית בין ה' לעמו, והדברים ממש מאירים כנתינתן.

ולא לשכוח לשים לב למודעות השונות – על השיעורים, הסיורים ושאר הפעילויות של האגודה, אשר משתדלת ככל יכולתה להרחיב את פעילותה לנוכח הביקוש הרב ולנוכח ההכרח לקיים את רצון ה'.

חודש טוב, חג מצות כשר ושמח ושנזכה במהרה לאכול מן הזבחים ומן הפסחים,

העורך.