כמדי שנה עם פרוס ימי בין המצרים וחודש אב, עולות התהיות המעסיקות את מי שלבו ושכלו ערים למציאות המתהווה, את כל מי שעבודת ה' אצלו היא דבר אמתי השייך לחיים הממשיים ולא דבר מופשט ששייך לעבר או לעתיד, רק לא להווה. רבים תוהים ושואלים, האם הבכי והאבל כיום צריכים להיות באותה רמה שהיו בזמן בו גלינו לבין האומות, או שמא לפחות מה שנאמר על הארץ, ואולי אף על העיר – אין לו מקום עוד בימינו, כאשר חזרנו לארצנו, ועיר האלוקים אינה עוד שבויה ביד זרים. האם לא השתנה דבר מימי מסעי הצלב, בהם ישבנו על הרצפה מתוך בכי מר על מצבנו, לא רק על העבר אלא גם על ההווה, או שמא כיום נדרשת התיחסות שונה, ואם כן – מהי?
אדם מתבונן סביבו ורואה המוני יהודים עולים לירושלים. מאות אלפים גרים בעיר המורחבת, כבישים סלולים, פקקי תנועה, ורכבת קלה נעה על המסילות. עולם התורה שוקק חיים, ורק בישיבת מיר המעטירה ניתן לצפות בלומדי תורה יותר ממה שהיה בכל אירופה לפני השואה, כאשר מתוכם רבים רבים יודעי ש"ס ופוסקים, מי יותר ומי פחות. שכונת בית וגן מלאה בישיבות, ורוב תלמידי כתה א' בעיר פוקדים את מוסדות החינוך החרדיים. האם יכולנו לחלום על מצב כזה לפני מאה שנה ? וביחס לפריחת עולם התורה, דומני שאף לפני שלושים, ואולי אף עשרים שנה, קשה היה לדמיין שכך יהיה המצב.
כמובן, יצביעו כולם על מקום מקדשנו, העיקר עדיין חסר, הר בית ה' עודנו שבוי בידי ערלי לב, והעובדה שבידי ישראל הכח לשנות מצב זה ואינה עושה כן – אין זו נחמה, כי אם תוספת צער, על כך שאנשים מזרע ישראל הם כיום המעכבים אותנו מלבוא ולהראות לפני מלכנו כחפצו. ניתן גם להצביע על עשרות בתי תיפלה ארורים של עבודה זרה השוכנים בעיר העתיקה ואשר ממשלת הכפירה מגנה עליהם במקום להסירם מהעולם. עד כדי כך קהו החושים הטבעיים, שניתן לשמוע דוברים שומרי מצוות המייצגים כביכול את האינטרס היהודי במקומות הקדושים, והם מתפארים בכך שממשלת ישראל שומרת על חופש הפולחן של "כל הדתות".
דומה, כי מצב כעין זה טרם היה בהיסטוריה של עמנו. הארת פנים מצד אחד בכל הקשור למצבנו הגשמי, ובמובן מסוים גם הרוחני, ומאידך – ריחוק מוחלט מהיעוד המלא והשלם של כלל ישראל – השכנת השכינה כאן בארץ, כינון ממלכת כהנים וגוי קדוש וחידוש עבודת המקדש.
ונראה לומר, כי מלבד החורבן החיצוני ביחס ליעוד אותו הזכרנו, אנו מצויים קודם כל במצב של חורבן פנימי. רבים מזרע ישראל אינם מחשיבים את התורה כלל, עד שבראותם את רמת החיים האדירה שזכינו לה, את המכשור הרפואי המתוחכם ואת אמצעי התחבורה ההולכים ומתחדשים חדשות לבקרים – זוהי גאולתם ופדות נפשם. מבחינתם אין דבר מעבר לכך, ואכן מי שחווה את קשיי החיים של הדורות הקודמים [ואינני מתכוון דווקא לניצולי שואה, שם הדבר קיצוני בהרבה] עלול לטעות ולראות במצבנו את תכלית הטוב. אחרים יכנסו יותר אל הקודש פנימה, והם יראו בפריחת הספרות התורנית, בריבוי האברכים ובתיקונים הרבים שנעשו בהלכות שונות את פסגת השאיפות. ואכן, מי שנאלץ לכתת את רגליו באירופה החשוכה בכדי לברך על אתרוג כשר, מתמוגג היום כשזכוכית מגדלתו בידו לנוכח השפע העצום שהניבה ארצנו הקדושה, ובעודו תר אחר בלעטלאך מיקרוסקופי, אף הוא מרגיש כי הגענו לתכלית.
אולם אותם אלו המבינים את עומק החורבן, את הניתוק בין שמים לארץ, את הפרוד בין הדוד לרעיה, ימשיכו לצפות לתיקון השלם והאמתי, זה שאינו נראה בנתוני ה-OECD, ואף לא ביריד ארבעת המינים. ודווקא כעת, כאשר הדברים האחרים לכאורה הולכים ומשתלמים, הן בגשמיות והן ברוחניות, ניתן ביתר קלות למקד את הבכי ואת הקינה על נקודת החורבן האמיתית, המרכזית, אשר כל השאר נובעות ממנה – על העדר השכינה מישראל. מי יתן ונדע לשים אל לבנו את הדברים, ומתוך כך נבוא לידי פעולה מעשית למען התיקון השלם, בו נראה עין בעין בשוב ה' לציון.