מאבק השבת כמאבק לאומי
בטרם ניגש לנושא המאמר, ראוי להקדים כאן הקדמה חשובה בקשר למהותו של עלון זה ושל המאמרים המתפרסמים בו. עלון זה הוא עלון תורני לכל דבר, אלא שמכיון שההשקפה אותה אנו משתדלים להנחיל היא שאין דבר ואין נושא אשר אינו נתון לסמכותה ולמרותה של תורתנו הקדושה, ממילא אנו עוסקים גם בנושאים, אשר מי שאינו אמון על השקפה זו עשוי לקטלג כ"פוליטיקה". כך ביחס למצוות ישוב הארץ, כך ביחס לסדרי השלטון שצריכים להיות כאן וכך בנושאים אחרים. אמנם סוף סוף זהו עלון תורני, ולכן גם כאשר אנו עוסקים באותם נושאים, וגם כאשר הדבר נעשה בהקשר אקטואלי, אנחנו נמנעים מלהכנס לכל אותם פרטים חולפים ועראיים ומעדיפים להתרכז ברמה העקרונית, הרעיונית, שבכל נושא. מסיבה זו גם איננו באים כאן לדון על מעשים מסוימים של אישי ציבור כאלה ואחרים, ואנו מעדיפים לדון ברמת המאקרו של כל נושא ונושא.
הקדמה זו הוצרכה, משום שבבואנו לעסוק בנושא המאבק על צביון השבת במדינה היהודית, אשר עלה במספר הקשרים לאחרונה, אין בכוונתנו להתעסק בשאלה באלו דרכים בדיוק יש לנהל את המאבק, ואיננו מתכוונים לחלק ציונים לאף אחד. אולם מה שחשוב כאן הוא ההיבט הכללי, העקרוני, ובנקודה זו דומני, כי ברכה גדולה צומחת מעצם המאבק. המאבק על צביונה של מדינת ישראל – מאבק ששותפים לו חברי הכנסת החרדים, התקשורת החרדית ועסקנים כאלו ואחרים – מאבק זה למעשה מחדד את האבחנה, ולפיה אכן אנחנו אומה, ואכן יש לה' חפץ בהתקבצותנו כאן ובהקמת שלטון יהודי המתנהל על-פי תורה.
כאשר חבר כנסת חרדי נלחם כנגד עבודות הרכבת בשבת, קשה לומר שהוא מיתמם לחשוב, שאותו עובד שבשבת הקודמת כרה את המנהרה – כעת כשיוסדר הענין הוא ישב בביתו במהלך השבת ויתענג על תוספות ארוך בכתובות. כולם יודעים, שהוא יעשה מלאכות בשבת זו גם, לדאבוננו, רק שבמקום לעשות זאת כעובד של רכבת ישראל, הוא יעשה זאת כאדם פרטי. מספר הכריתות שיעבור אינו צפוי להשתנות. מה, אם כן, מטריד את הנציגות החרדית, את העיתונות ואת שאר כלי התקשורת?
אין זאת אלא, שעמוק בלב כולם חשים, כי כאשר השלטון מחלל שבת, יש כאן חומרה מיוחדת, יש כאן חילול ה' בהיקף אחר לגמרי. כולם מבינים, כי כלפי שמים וגם כלפי העולם – מעשי השלטון מייצגים את כלל ישראל, ואין לנו אפשרות לפטור את עצמנו מאחריות למצב. לא רק מצד מצות הערבות המחייבת כל אחד מאתנו לערוב בעבור כל יהודי בלא כל קשר למעשי השלטון, אלא יותר מכך, וכפי שנאמר לעיל – גם כשיהודי מחלל שבת ממילא, זה נעשה חמור במיוחד כשהוא עושה זאת בשם האומה.
הבנה זו, אשר בין אם ירצו להודות בה ובין אם לאו, שותפים לה רוב רובו של ציבור היראים – חייבת לחלחל ולהוליד הבנות נוספות. הרעיון, ולפיו שם ה' נקרא על ישראל, רוממותם היא רוממותו ושפלותם היא שפלותו – רעיון שמפורש בתורה ושנוי בנביאים – רעיון זה חייב לעמוד כאבן יסוד בקביעת המדיניות הציבורית של קהל יראי ה'. אחר שתונח אותה אבן יסוד, ממילא גם יובן תפקידה וחשיבותה של ארץ-ישראל, היחס הנכון לאויבי ישראל ועוד מושגים רבים, אשר כיום רבים מגששים באפילה אודותיהם. נקוה, שבזכות המאבק על השבת, נזכה לא רק במאבק זה, אלא גם בהבנה הנכונה ביחס לכלל מצבנו כעם.
קץ לגלות הדעת!
באופן רגיל לא היינו נדרשים לאותה פרשיה, בה איש ציבור הקרוי 'חרדי' התבטא באופן המעורר חלחלה אצל כל מי שיראת ה' בקרבו, אם מצד הרחק מהכיעור ומהדומה לו ואם מצד העיקרון, ולפיו איננו יורדים לפרטי המעשים של נציגי הציבור לטוב או למוטב. אולם מפאת חומרת הדברים ומפאת חשיבותם בפן הרעיוני כחלק ממערך שלם של התנהלות, עליו ברצוננו להצביע ולהתריע מפניו, לא נותר בידינו מנוס מהתיחסות. ואמנם נקפיד על הכללים הנקוטים בידינו, שלא לגלוש לאותם פרטים בלתי חשובים, אלא נצביע על התופעה הכללית, שהיא חשובה בהרבה.
התבטאויותיו של אותו נציג לא באו בחלל הריק. הוא אמר אותן, משום שקיימת אוירה מסוימת, הנותנת אט אט הכשר להתבטאויות מן הסוג הזה. לפני עשרים או שלושים שנה, אף חילוני הגון לא היה מדבר כך, לפני עשר שנים אף דתי, ולו הפשרן ביותר לא היה מדבר כך, וכיום – אחר שנפרצו החומות בזה אחר זה, הגיע תורו של הציבור החרדי ליפול באותו פח. וכאן ראוי לשאול – מדוע זה צריך לקרות, האם כל ההבדל בינינו לבין אחרים זה שאלה של זמן, שמה שאצלם היה מותר אתמול אצלנו מותר היום, ומה שאצלם מותר היום אצלנו יהיה מותר מחר? האם בשביל זה כה חשוב לנו להבדל מהם? בשביל שבעוד עשר שנים נאמץ אל לבנו את כל תועבותיהם?
כל ירא ה' יענה מיד – כמובן שלא. ההבדל בין הציבור החרדי, החרד לה' ולתורתו, לבין הציבור שאינו כזה, הוא הבדל איכותי, לא כמותי. ואם כן נשאלת השאלה ביתר תוקף, כיצד חדר הדבר לתוך מחננו?
ונראה לומר, כי מה שהפיל אותנו בפח זו המנטליות של המיעוט אותה פתחנו במשך שבעים שנות קיום המדינה. המיעוט מרגיש באופן טבעי נחיתות כלפי הרוב, ובלא שירצה בכך, הוא נוטה לאמץ כל מיני רעיונות של אותו רוב, לעיתים ביודעין ולעיתים בתת-מודע. העיקרון של "חיה ותן לחיות" הוא עיקרון חילוני דמוקרטי כפרני, המיוסד על השקפת העולם האפיקורסית, ולפיה אין אמת מוחלטת, וממילא אל לו לאיש לכפות את דעתו על זולתו. גם כאשר לצרכים מדיניים פנימיים וחיצוניים מחליטה אומה לאמץ את דעת הרוב ולכפות אותו על המיעוט, אין זה אלא מתוך הכרח, אך ברמת העיקרון – אין כאן הכרעה של צדק. כל אחד והאמת שלו, כפי שנוהגים לומר.
אין צורך לומר, כי השקפה זו מנוגדת לחלוטין לדעת תורתנו הקדושה. התורה קובעת כללים ברורים כיצד על האדם לחיות, היא דוגלת במערכת משפט הכופה כללים אלו על האזרחים, ובמקרים רבים מספור היא מענישה אנשים על מעשים, אשר אינם פוגעים כלל בסדר הציבורי כפי שהוא נתפס בעיניים חילוניות. עבירות מוסר, למשל, אשר בעולם המערבי נחשבות להיתר גמור, וזאת על-פי הכלל שמותר לאדם לעשות ככל העולה על רוחו כל עוד הוא אינו פוגע בזולתו – התורה אינה מהססת לגזור על אותן עבירות גזר דין מוות. הסיבה לכך היא פשוטה. כי יש אמת מוחלטת ויש בורא שברא את העולם וקבע לו תכלית והחליט בדעתו מה טוב ומה רע וציווה על הטוב והזהיר מהרע ונותן שכר על עשיית הטוב ומעניש על עשיית הרע. ככל שדבר זה פשוט הוא לכל מי שקרא פעם אחת את ספר תורת משה, זהו ההפך המוחלט מהחשיבה הדמוקרטית, אותה הזכרנו לעיל.
במשך שבעים שנות שלטון חילוני, ספגנו אנו ציבור היראים בעל כרחנו את אותה חשיבה מערבית כפרנית, עד כדי כך שהתרגלנו כבר לעשות בה שימוש בבואנו להגן על זכויותינו. כך, למשל, תמיד נטען שחילול שבת בשכונה חרדית "פוגע ברגשות התושבים", וממילא גם נגזר מכך, שחילול שבת במקום חילוני כבר מותר, כי הוא "לא פוגע ברגשות". והתורה חוגרת שק וצווחת "מחלליה מות יומת", ואין לזה דבר וחצי דבר עם פגיעה ברגשות של בשר ודם. כך גם נשמעות כל מיני טענות, לפיהן על השלטון "להתחשב במיעוט החרדי" ולא לפגוע בזכויות האזרח החרדי, כאשר הכל מבוסס על עקרונות חילוניים-דמוקרטיים ולא על כך שאנו נושאי האמת, ובשמה אנו תובעים את קיום חוקי התורה.
אין מענייני כאן להכנס לתועלת הטקטית של גישה זו. ברצוני להתיחס לליקוי המחשבתי שהיא גורמת לנו, עד שבאנו לידי אותה התבטאות אומללה, בה שקע אותו נציג לרמה של מתן הכשר לחטאי דור המבול. עלינו לשנות את השיח הציבורי לגמרי, לצאת מהמנטליות של המיעוט, להתגאות בתורתנו ולהרגיש כמי שעומדים ליטול את השלטון לידינו. במקום לעמוד כעניים בפתח, עלינו לדבר על החלת שלטון התורה. לכך צריכות להיות עינינו נשואות, בלא התנצלויות ובלא שקיעה בתוך עולם הערכים החילוני, שאבד עליו הכלח. אם כך נעשה, אזי נרוויח ראשית כל את שפיות דעתנו ואת שלמות דתנו, ומעבר לכך – נזכה גם ליום, בו הדברים יתרחשו במציאות, ומדינת התורה בארץ-ישראל אכן תעמוד על תילה.