אחד ומיוחד היה הגאון הצדיק רבי לייב מינצברג זצוק"ל בעל ה'בן מלך', בגישתו המיוחדת לתורה ולעבודת ה', בהשקפתו הבהירה על תמורות התקופה, ובחדושו הגדול בדרך לימוד התורה שבכתב. תורתו מבוססת על יסודות איתנים, אשר בכחם להחזיק את הבנין רב-הקומות שיבנה על גביהם. כך בהעמדת קומת הפשט כקומה שלמה ועצמאית שעליה נבנית קומת הדרש, וכך בחיבור הפשוט והטבעי לעבודת ה', המהוה את הבסיס לכל המדרגות הנשגבות אליהם זכה להגיע, ולהוביל יחד עמו את צאן מרעיתו ב'קהל עדת ירושלים', המכונים בפי כל 'המתמידים', ואת אלפי תלמידיו שנקבצו ובאו ממגוון מקומות, חוגים ועדות לשתות בצמא את דבריו מפיו ומפי ספריו המרובים על התורה ומועדי השנה.
מתוך פרשנותו הייחודית לפסוקי התורה והנ"ך ולדברי חז"ל, צמחה ועלתה התיחסותו המקיפה לסוגית מרכזיותה של ארץ ישראל, והשקפתו הבהירה על התמורות המשמעותיות ההוות בעולם בעשרות השנים האחרונות. זכינו כבר בראשית דרכה של 'אגודת קדושת ציון', להתקבל בחביבות במעונו של הגאון זצ"ל בימי החנוכה של שנת תשע"ו, ואף לשמוע מפיו את משנתו הבהירה על יחודיות תקופתנו [הדברים הובאו בגליון ה – טבת תשע"ו, ושוב אחרי פטירתו בגליון לז – כסלו תשע"ט].
כעת במלאות שש שנים לפטירתו, ישבנו עם אחד מתלמידיו הנאמנים, פה מפיק מרגליות, להבחל"ח הרה"ח רבי יוסף רובין שליט"א המפורסם בשיעוריו הרבים על ספרי המקרא המצויים בקול הלשון, וכן בהרצאותיו המרתקות [שכמה מהן התענגנו לשמוע מפיו במסגרת אירועי אגודתנו]. הרב רובין העניק לנו שיחה מיוחדת על דמותו של רבו המובהק ודרכו התורנית, משנתו בסוגית ארץ ישראל, תהליך הגאולה, ועוד נושאים רבים הנוגעים בנושאי הליבה של אגודת 'קדושת ציון'.
תחילה אנחנו מבקשים לשמוע, היכן התחיל הקשר שלכם עם רבי לייב זצ"ל?
בישיבה קטנה הייתי בחור 'מבקש'. הסתדרתי אמנם מצוין עם המשגיח והר"מים, אבל משהו בפנים לא הסתדר, וזה היה נוראי. הייתי יכול לשבת במשך שעות בספריה של הישיבה, ולקרוא קטעים שלמים של מהר"ל. אמנם לא הבנתי כמעט כלום, אבל הבנתי שיש שם איזה משהו שאני מחפש. עברתי גם על ספרי מוסר וחסידות ועוד ספרים רבים. בגיל חמש עשרה וחצי, באמצע השנה האחרונה של ישיבה קטנה, עברתי לישיבת 'המתמידים', ובאותן שנים נהגו ב'מתמידים' כישיבות ה'ירושלמים', ששנת הלימודים מתחילה בניסן ולא באלול כבשאר הישיבות, ולכן כשהגעתי בפסח עליתי ישר לישיבה גדולה.
במשך כל השנה, נהג מו"ר למסור שיחה שבועית במשך כשעה וחצי, אבל מר"ח ניסן עד פסח הוא היה מוסר שיחה בכל יום במשך כשלושת רבעי שעה כהכנה לפסח. אני לא אשכח איך שהגעתי לשם בפעם הראשונה בראש חודש ניסן. אני יושב ושומע בפעם הראשונה שיחה של שלושת רבעי שעה, והרגשתי שגן עדן נפתח בפני. אחר כך נכנסתי לישיבת המתמידים, והייתי בישיבה ארבע שנים, ובכולל עוד ארבע שנים, כך שבמשך שמונה שנים הייתי ממש אתו ביחד. גם בשנים שלאחר מכן נשארתי בקשר, שמעתי שמועס'ים, ועליתי כמובן מדי פעם עם הילדים, אם כי באופן פחות יומיומי.
הדיבור על הרבי יוצר געגוע גדול מאד בלב. יש חסר גדול מאד. אני לא יכול לראות את עצמי לומד ומלמד חומש ונביא, או חושב על מצוה, או חי בהשקפה נכונה על העולם, בלי שדבריו של הרבי, המושגים שלו והחינוך שלו ילוו אותי. הדברים הפכו להיות חלק מהחיים בצורה הכי מובנית שיכולה להיות.
איך אפשר לסכם בקצרה את דמותו של רבי לייב זצ"ל ואת עיקר החידוש שבדברי תורתו?
ברור, שלסכם את זה בכמה מילים זה על גבול הבלתי אפשרי, אבל אם נקח את נקודת החידוש שהיתה בו, הוא חיפש את החיבור של היהודי לתורה ביחד עם המציאות. זה היה הנושא שלו – שיהודי יהיה מחובר לתורה בצורה מציאותית, שזה באמת יכבוש את הלב שלו, שאדם לא יחיה בעולם של דמיונות או בעולם של סגולות ומיסטיקות, אלא שיהיה לו באמת חיבור, שהוא ירגיש שהתורה מדברת אליו, ושהחיים שלו נהיים יותר משמעותיים, שהוא מאושר יותר עם התורה.
מתוך הנקודה הזו הוא פרץ לכמה כיוונים, ואפשר לומר שהיו שלוש פריצות עיקריות.
אחת הפריצות הגדולות היתה שהוא חינך את תלמידיו ללמוד את התנ"ך כדבעי. כחלק מזה הגיע גם החידוש הענק שלו – שיטה שלמה ב'פשוטו של מקרא' כמבואר בספרי 'בן מלך'. כל ספרי 'בן מלך' הם נפלאים, אבל לדעתי מומלץ לכל יהודי שרוצה לטעום קצת מהחידוש לראות קודם כל את פרקי המבוא שהודפסו בתחילת ספר בראשית, שבהם אפשר לראות את עיקרי השיטה בלימוד המקרא.
לא פחות מזה היתה פריצה שניה בעניין לימוד טעמי המצוות. זוהי סוגיה שלמה שהוא העמיק בה, ולמד ולימד, ודרש גם מהתלמידים ללמוד ולהתעמק ולהכיר את טעמי המצוות. הרי כל הראשונים כותבים טעמים למצוות. וגם הוא בעצמו חידש בזה דרך מסוימת, ויסודות דרכו הם, שלכל דור יש נשמות משורש מסוים, ולכל דור ישנו הענין שלו, ואדם צריך למצוא מתוך טעמי המצוות שנאמרו בחז"ל ובראשונים את נקודת החיבור שהוא מרגיש למצוות. הדבר בא לידי ביטוי בצורה ניכרת במצוות המועדים, כגון שופר, סוכה, לולב ומצה, אבל גם בכל שאר המצוות – תפילין, ציצית ועוד.
הפריצה השלישית היא במה שמכונה בעיקר בשפה הליטאית 'השקפה'. השקפה של היהודי על עצמו, על העולם, על כל הסובב. בזה החידוש הגדול ביותר שלו שהוא לא השתמש אף פעם במקורות חיצוניים. אנשים לא יודעים את זה. אפשר לשמוע שיחות שלמות שלו, וזה נראה שהוא אומר רעיונות חדשניים ששונים מאד מהמקובל בפי המשגיחים, אבל האמת היא שהוא לא השתמש ולא היה מושפע משום מקור חיצוני. זה לא דיבר אליו בכלל. אין מה לדבר על האקדמיה, ופילוסופיות למיניהן שרצו בעולם – כל זה לא דיבר אליו בכלל.
הוא בנה את יסודות שיטתו רק מתוך דברי חז"ל והראשונים. ואמנם ברוב עניני ההשקפה הוא לא היה בסגנון של המשגיחים והמגידים הקלאסיים. לפעמים אנשים באו בתרעומת, איך הוא אומר כאלו דברים מחודשים. הוא היה עונה, בוא תראה מה כתוב בראשון הזה ובראשון הזה, ואדרבה – מה המקור לדברים שאתה מציג כ'דברים פשוטים'.
אלו שלשת החידושים הגדולים, וכולם שייכים לאותה משפחה, אבל כל אחד הוא חטיבה בפני עצמה. את הדרכים האלו הוא סלל בתחילה לתלמידיו, ובשנים האחרונות זה פרץ החוצה לקהלים גדולים מאד. היום אפשר להגיד, שיש אלפים רבים שמושפעים מתורותיו במידה כזו או אחרת. הם מושפעים בעיקר בנקודה, שהם באמת מרגישים יותר מחוברים.
אני יכול לומר מהמבט שלי כמי שמפיץ את תורותיו לעוד קהלים, שגם בתוך ציבור היראים והשלמים יש אנשים שאלמלא הסגנון שלו, והחיבור של האדם עם התורה והמציאות כחטיבה אחת, הם היו נשארים בדרגות מאד נמוכות, ואולי אפילו יורדים למקומות לא טובים, ומה שמחיה אותם ומכניס אותם לתורה ויראת שמים, ואפילו מעלה אותם לרמה של תלמידי חכמים ובעלי מדרגה – זו היכולת לקלוט שיש חיבור. יש הרבה אנשים שלא מתחברים לסגנון הקלאסי וצריכים משהו שיחיה את פנימיות הנשמה. האנשים האלו מצאו את שאהבה נפשם במקום הזה.
האם ההסתכלות היחודית שלו בשלל הנושאים הושפעה משיטתו הכללית בענין לימוד המקרא, ובעיקר מדרכו הייחודית בלימוד 'פשוטו של מקרא'?
שיטתו בענין לימוד 'פשוטו של מקרא' היא שיטה מובנית וגדולה, עם יסודות איתנים בדברי חז"ל והראשונים. אבל יש עוד נקודה אחת, שהוא דרש תמיד את החיבור למציאות, הן למציאות האדם, והן למציאות העולם. כשהוא ניגש לפשוטו של מקרא, מעבר לזה שהוא רצה לעורר שיש חטיבה שלמה של 'פשט', הוא ראה את ה'פשט' כחיבור הבסיסי שיש לאדם.
הוא היה אומר, שיש פרד"ס והכל תורת א-להים חיים, אבל אדם שחסר לו הפשט – גם השלבים הבאים של הרמז, הדרש והסוד אינם מכוונים אצלו כמו שצריך. וזאת, כיון שהפשט הוא היסוד של הכל. לפעמים הפשט נראה כדבר 'פשטני' יותר, אבל הוא היה מדגיש, שפשט אין משמעו פשטני, אלא זהו החיבור הבסיסי של נפש האדם עם דבר הא-להים.
לדוגמא, כשהרבי למד את מצוות שופר, הוא הקיף את הסוגיה והגיע עד לתורת הסוד. אבל הוא התחיל מהפשט הפשוט. מה קול השופר עושה לכל בן אדם באשר הוא. הרי התקיעה בשופרות וחצוצרות מלווה את האנושות משחר ימיה ועד ימינו. עד לפני מאה שנה, התקיעה בשופרות היתה מעשה נורמלי בכל צבאות העולם, וכן בטקסים מלכותיים, ובתרבויות מסוימות גם בחתונות ולוויות. כלומר, קול השופר הוא קודם כל סוג קול שמעורר ומסמל משהו בנפש האדם בצורה טבעית. אחרי שמבינים את זה, אפשר לנסות להבין מדוע חברה התורה את תקיעת השופר ליום ראש השנה, ומה המשמעות בכך שממליכים את הקב"ה דווקא באמצעות השופר. הרעיון הזה מופיע גם בספרי חסידות בניסוח אחר, כאשר הם מכנים את השופר 'קול פשוט'. וכך בכל סוגיה, הוא חיפש תמיד את היסוד הבסיסי ביותר.
מסיבה זו, ה'פשוטו של מקרא' קשור במיוחד לדור שלנו. הדור שלנו מלא באתגרים רבים כל כך של אמונה, ורבי לייב היה הראשון שגילה, שעל אף שיש את ה'כוזרי' ו'מורה הנבוכים' ו'אמונות ודעות' של הרס"ג ועוד ספרים רבים, בקרב הציבור הנבוך יש רק מיעוט קטן שבאמת מתעסק בשאלות של 'אמונת היחוד' וכדומה. רוב האנשים מחפשים את החיבור הפשוט. בקרב הציבור המסורתי, ישנם רבים שאומרים זאת מפורשות – הם מאמינים שיש א-להים, ולא אכפת להם להודות שהתורה היא אמת, אבל הם 'לא מתחברים לזה'. ולצערנו, גם בתוך הציבור שלנו ישנם הרבה בני נוער, ואפילו תלמידי חכמים, שמשהו בלב שלהם לא מרגיש חיבור. הרבי גילה, שהסיבה לכך היא מכיון שאנשים רצים מיד אל הרמז או הדרש או הסוד, ועוקפים את הבסיס. לכן, הנפש שלהם אינה מצליחה להתחבר. תתחיל מהבסיס, תבין מה זה פשט, מה זה מדבר אלי. אין זו פשטנות, אלא זהו החיבור הפשוט שלך לדברים.
מהי משנתו של רבי לייב ביחס לארץ ישראל?
כדי להבין את היחס שלו לארץ ישראל, צריך להבין את בסיס ההשקפה שלו בשלב הראשוני. אתן דוגמא מענין אחר כדי להבין את היחס לארץ ישראל. אחד הדברים שהוא חזר עליהם הרבה, זה שה' הוא גם 'א-להי ישראל' וגם 'א-להי העולם'. בהתחלה שמעתי שהוא חוזר על זה כמושג, ואחר כך העמקתי בזה, ושאלתי שאלות וקבלתי את המקורות. תמצית הענין הוא ש"ה' אחד ושמו אחד", אבל יש לנו שתי אבחנות בא-להותו – מצד אחד 'א-להי העולם', הוא א-להים של 'חביב אדם שנברא בצלם' ולכל אדם יש צלם א-להים, אבל חוץ מזה – הקב"ה הוא 'א-להי ישראל'. ההדגשה היא על כך, שהקב"ה מנהיג את עם ישראל בהנהגה מיוחדת, מעבר להנהגה הכלל עולמית. אין זו הנהגה שמשתלבת בתוך ההנהגה העולמית, אלא יש הנהגה שלמה של א-להי ישראל. לא רק שיש לקב"ה יחס מיוחד אל עם ישראל בתוך ההנהגה של העולם, אלא יש הנהגה מיוחדת ונפרדת, שדרכה הוא מנהיג את ישראל.
באותה מידה, היו אצל הרבי כמה וכמה דברים, שלשיטתו הם יסודיים בהוויה של יהודי, ובלעדיהם חסר בבסיס של ההשקפה היהודית. אחד הדברים המרכזיים ביותר, שמבחינתו היה הבסיס של ההשקפה היהודית, הוא ארץ ישראל. קודם כל, 'ארץ ישראל' כמושג, שהוא בסיס במבנה של יהודי. ההבנה, ולפיה קיימת אפשרות של יהודי שאינו דר בארץ ישראל היא אך ורק הכרח של הגלות, היות שישבנו בחוץ לארץ קרוב לאלפיים שנה, אז אמרנו לעצמנו שיש איזו אפשרות להיות יהודי גם לא בארץ ישראל. אבל מבחינת בסיס ההשקפה היהודית, כשאתה פותח את כל ספרי המקרא, וכן את ספרות חז"ל והראשונים, אתה רואה שאין דבר כזה יהודי שאינו דר בארץ ישראל, ואין דבר כזה יהודי בלי ארץ ישראל. 'אין חיה כזאת'. אם גרשו אותך ואתה בגלות, אז אתה ודאי עדיין חייב לקיים איכשהו את היהדות שלך גם בגלות בחוץ לארץ, אבל ארץ ישראל זה מושג שהוא בסיס בתוך היהודי.
ממילא, הלימוד סביב ענין ארץ ישראל היה אצלו מאד מרכזי. קודם כל, בתוך לימוד התורה עצמה. כל הסוגיות שנוגעות לארץ ישראל, כגון חלוקת הנחלות, גבולות הארץ, היחס לארץ ישראל בספר דברים אין ספור פעמים, העונש שנענשו דור המדבר שלא נכנסו לארץ – כל הסוגיות האלו במשנתו אינן עוד איזה ענין שהתורה מכניסה, אלא יש כאן סוגיה שלמה. כמו שישנה הסוגיה של מתן תורה, שהיא חטיבה בפני עצמה, וכמו שישנה הסוגיה הכללית של עשית המצוות – כך יש חטיבה שלמה של ארץ ישראל. אם חסרה לך החטיבה הזאת, זה כמו שתהיה יהודי בלי מצוות, שרק לומד תורה כל היום. בלי ארץ ישראל – חסרה חטיבה שלמה ביהדות.
מה היה היחס שלו לתהליך שעבר על עם ישראל במאה השנים האחרונות, והאם הוא ראה בזה 'אתחלתא דגאולה'?
לרבי היתה יכולת עצומה להתעלם מרעשי רקע, והוא היה 'ענק' בדבר הזה. הוא ידע לקחת מאורעות היסטוריים וכן מאורעות אקטואליים שמשפיעים על ההשקפה, ולא להתיחס בכלל למה שנקרא 'פוליטיקה', או לדעות והשקפות וכדומה. מבחינתו, הוא הסתכל על הכל מלמעלה מתוך פרספקטיבה של התורה.
כך לדוגמא, הסוגיה של העליה לארץ ישראל בדורות הקדומים – עליות הרמב"ן והשל"ה ועוד רבים מבעלי התוספות, ראשונים ואחרונים, עוד לפני העליות של תלמידי הבעש"ט והגר"א. הוא ניגש לזה מתוך הסוגיה בכתובות, ומתוך שאר דברי חז"ל, שמהם עולה בברור, שכל גדולי ישראל סברו שצריך לעלות לארץ ישראל ולחיות בה. כל הרקע שנוצר, כאילו אם אתה אומר כך אז אתה 'ציוני' – בכלל לא היה קיים אצלו. מבחינתו, כל זה אינו אלא רעשי רקע, והוא אפילו לא שמע אותם.
לכן היה אצלו כל כך חי, שזה פשוט וברור שאם יש אפשרות לעלות לארץ ישראל ולגור בה – אין זכות יותר גדולה מזו. זה זרם לו בפשיטות מתוך התורה ודברי חז"ל. גם על השלב השני, שהוא עלית תלמידי הבעש"ט, הגר"א והחת"ס לארץ ישראל, הוא הסתכל בהשקפה מלמעלה. פשוט וברור, שראה בעלית גדולי הדורות הקודמים הכנה לגאולה, אבל ללא שראה צורך בהגדרה המדויקת אם זוהי 'אתחלתא דגאולה'.
הוא היה אומר תמיד, שבחז"ל מבואר שהגאולה מגיעה 'קמעה קמעה'. היו דורות, בהם היה צריך לחפש את ה'קמעה'… אם היה עומד יהודי לפני חמש מאות שנה אחרי גירוש ספרד, ואומר שאנחנו מתקדמים לגאולה, הרי שהוא אמר משהו עמוק, שלמרות הצרות יש התקדמות נסתרת. אבל עכשיו, אנחנו כבר בשלב, בו רואים את ה'קמעה' בעיניים. אנחנו רואים בפועל, איך עם ישראל חוזרים לארץ ישראל ונבנים בה. היה לו פשוט וברור, שזה שעם ישראל התקבץ לארץ אחרי השואה – זהו 'קיבוץ הגלויות' שהבטיחו הנביאים. נבואה זו התגשמה בדור שאחרי השואה, כשרוב עם ישראל החליטו לעלות ולהתישב בארצם.
אנחנו אהבנו לדחוק בו בענין יום העצמאות, אם הוא 'ציוני' או לא. הוא היה אומר בבדיחותא, שהציונים מחשיבים את שנת תש"ח, אבל אנחנו מחשיבים את תש"ט. למה? קודם כל כי באותה שנה היה עיקר קיבוץ הגלויות, וחוץ מזה – באותה שנה נוסדה קהילת ה'מתמידים'…
זאת לא היתה התחמקות, אלא הוא באמת לא חווה את הפוליטיקה כחלק מההשקפה. הציונים עשו את מה שהם עשו, אבל למעשה מה אני רואה כאן על פי התורה? עם ישראל התקבצו לארץ ישראל. הבטחות התורה והנביאים התגשמו. כל השאר לא קיים. ממילא, הוא חי באוירה שהגאולה בפתח, וכל מאורע דרמטי שקרה בארץ ישראל מבחינה בטחונית או בינלאומית, נהג לומר עליו – "רבותי, עכשיו משיח מגיע"! היינו אומרים לו – "אבל גם בפעם הקודמת אמרת ככה"…
הוא חי את הגאולה כמשהו שמתהוה וקורה, ובראיה שלו זה כבר נמצא פה, והוא לא מבין למה זה מתעכב.
מה היה היחס שלו למדינת ישראל, ולרעיון הקמת מדינת הלכה?
בהשקפה שלו, הוא דגל בכך שבכל מחלוקת יש הבחנה של "אלו ואלו דברי א-להים חיים". כך גם היה כשהתיחס לנושא זה, שהיה מאד 'חם' בתוך הציבור הירושלמי בין אנשי העדה החרדית לאגודת ישראל. כבר בראשית הדרך, הוא הקפיד שב'מתמידים' יהיו גם קנאים וגם אגודאים, ושכולם יחיו ביחד, כיון שאלו ואלו דברי א-להים חיים, ויש כמה השקפות וכולם נכונות.
הוא באמת אהד את הרה"ק ר' יואליש מסאטמר זצוק"ל בצורה עמוקה מאד. הן את דברי תורתו, והן את הקנאות והבוז שלו לתנועת ה'ציונות'. רבי לייב העביר גם לתלמידיו את הבוז ל'ציונות', והוא מסר שיעורים לתלמידיו נגד ה'ציונות', כשהוא מבכה על כך שהסטרא אחרא החריבה והשתלטה על ארץ ישראל. הוא היה אומר, שהם גנבו לנו את ארץ ישראל, ואת הילדים של העולים. הוא דיבר המון על השמד הרוחני שהם עשו בעיקר בקרב עדות המזרח, אבל גם בציבור האשכנזים בקיבוצים. הוא היה מדבר על זה עם רתיחה פנימית, ואומר שהם הלכו 'בדרכי כפיה ופיתוי' וסחפו קהילות שלמות של יראים ושלמים והפכו אותם לחילונים. מצד שני, הוא הסתכל על הפן הטכני של המדינה כדבר חיובי.
אני זוכר שלחצנו עליו להגיב לדברי הרה"ק ר' יואליש מסאטמר זצוק"ל, שאסור שתהיה אפילו מדינה חרדית. הוא לא רצה להתיחס לסוגיה זו. היה פשוט לנו, שלדעתו כאשר תהיה כאן מדינה חרדית – אין גאולה גדולה מזו, אבל הוא לא אמר את זה במפורש. אני חושב, שהוא גם הבין שיש מורכבויות וקשיים כה רבים בנוסחה הזו של מדינה חרדית, שהוא הרגיש שאנחנו עוד לא שם, ולכן אי אפשר להכריע בסוגיה התאורטית הזו. הוא התיחס למצב העכשווי. כרגע, יש מדינה ציונית חילונית, ויש רשעים שאתם צריך להילחם, ומצד שני – הציבור החרדי פורח בצורה ניסית ועולם התשובה פורח, וצריך להשקיע כוחות אדירים שיהיו כמה שיותר בעלי תשובה, ושעולם התורה ימשיך לפרוח ולהתפתח. כשנגיע לשלב, בו תהיה אפשרות להקים מדינה יהודית אמיתית – נדון אז איך לעשות את זה.
הוא היה איש אמת, ובכל סוגיה שאליה נכנס, היה קובע דברים ברורים, ואת זה אפשר לעשות רק מתוך החוויה של המציאות העכשווית. לכן, כל עוד המציאות לא שם, הוא לא רצה לקבוע איך דברים צריכים להיות בצורה תאורטית.
כיצד התיחס לנסים שארעו לעם ישראל בעשרות השנים האחרונות?
דבר ראשון, מבחינתו הוא ראה נסים יום יום שעה שעה. הוא היה מראה לנו את זה בחוש, ועושה המחשות מכל הכיוונים כדי להראות לנו את זה. מבחינתו, כל המציאות של עם ישראל בארצו – זהו נס אחד גדול מתחילתו ועד סופו. הוא לא ראה אפשרות לקיומו של עם ישראל בארץ ישראל באופן שאינו נסי לגמרי.
על אחת כמה וכמה ביחס לאירועים הגדולים, כמו מלחמת ששת הימים, ואפילו מלחמת יום הכיפורים, עם כל הכשלונות והבעיות הגדולות, אבל עצם ההצלחה לצאת מהמשבר ולא להתרסק לגמרי – ודאי באירועים כאלו מבחינתו, הוא ראה שהקב"ה מגלה לנו את ההשגחה בצורה בהירה וברורה הנראית לעיניים. אחרי מלחמת המפרץ, הוא היה אחד האנשים המאושרים בעולם. הוא לא הפסיק לדבר על הנסים הגדולים.
גם בתקופות קשות של פיגועים, היה אומר שאין זה העיקר, אלא זה דבר צדדי. זה לא נבע מזלזול בצרות, והוא התיחס ברצינות, ואמר שיש גזרות, וצריך להתפלל שה' ירחם עלינו. הוא התיחס לזה ברצינות, והיה מכנס ימי תפילה, אבל הוא הדגיש שזה לא גורע מכך, שעצם המציאות הקבועה שלנו היא נס עצום.
הוא דיבר רבות גם על המצב הגשמי, שלא שייך להתקיים בארץ ישראל בלי נסים גלויים כל הזמן, וגם על הנס העצום של הקיום הרוחני של עם ישראל בארצו. הוא היה מאריך בזה בשיחות מתוקות, ומספר עוד סיפור ועוד סיפור. הוא היה מתאר בצורה חיה את תקומת עולם התורה אחרי השואה. איך שלא היה כאן כלום, ואת הנסים והנפלאות שהיו לאורך כל הדרך, שהכל התפתח. הוא תאר את התקומה של חסידות ויז'ניץ, ואת פעולות הרב מפוניבז', וסיפורים על ה'חזון איש' שהיה אצלו מושא להערצה שאין כדוגמתה. הוא השקיע שעות בתאור איך התורה וציבור היראים והשלמים מתפתחים בצורה נסית, כדי להביא את ההרגשה ללב של כל בחור בישיבה.
יותר מהכל הוא התפעל מההתפתחות של עולם התשובה. אבי שליט"א ודודי היו ר"מים בישיבת 'אור שמח' לבעלי תשובה, והם שתפו אותו בבנין הראשוני של עולם התשובה. כמי שמעורב היום בעולם התשובה, אני יכול לומר שיש מרכיבים רבים ותשובות בעולם התשובה שלקוחים ממנו, כיון שאבי ודודי שאלו אותו כל מיני שאלות, והוא היה המנסח הראשון של התשובות.
כך הוא ליוה את עולם התשובה מרחוק, והיתה לו התפעלות עצומה מהנס הזה. קורה תהליך של תשובה, ומתגשם הפסוק "ומל ה' א-להיך את לבבך ואת לבב זרעך", זה היה בשבילו הדבר העצום ביותר. וככל שעולם התשובה התקדם יותר, הוא חווה את זה יותר, ובהמשך הגיעו אליו קבוצות של מתקרבים. הוא דבר על זה כניסים גלויים, וראה בזה התגשמות של מה שכתוב בתורה.
האם ניתן לשער מה היה אומר על מאורעות השנה האחרונה?
אין ספק, שאחרי הטבח הגדול הוא היה מסביר, שלמרות השבר הגדול, יש כאן נסים נוראים, וזה רק משבר אחרון שצריך לעבור לפני הגאולה השלמה. לעומת זאת, בתקופה האחרונה שהדברים התחילו להתהפך לטובה, אין לי ספק שאילו היה כאן, היה מדגיש, שמי שאינו אומר בקול רם "ה' הוא הא-להים" הוא שוטה ומופרך, וצריך עיון מה מסמא לו את העיניים.
לראות את מה שקורה לחיזבאללה בנסי נסים שאין כדוגמתם, איך תוך חודש הארגון מתרסק – זה ודאי היה מוציא אותו מהכלים. ההשגחה הא-להית על עם ישראל הופכת להיות יותר ויותר נגלית לעיני בשר. פשוט לי, שהוא היה אומר שגם איראן תיפול, ולא ישאר מהם כלום, כיון שהקב"ה איתנו, והוא ימשיך לחולל עבורנו נסים.
בודאי לא היה מקבל בשום אופן אמירות, כאילו האסון הגדול שהיה כאן בשמחת תורה מהוה ראיה שהקב"ה לא איתנו, או שהוא לא מרוצה מאתנו. הוא היה דוחה את זה בשאט נפש, ומתיחס לזה כגזרה שאין אנו יודעים למה היא באה עלינו. ואילו את הנסים הגדולים הוא היה רואה כהוכחה שהקב"ה איתנו, ומאיר את פניו אלינו, והיה מצפה לנסים גדולים עוד יותר, שבודאי עוד יבואו.
לסיום אנחנו מבקשים לשמוע, האם ניתן לשער מה הוא היה אומר על הפעילות של אגודת 'קדושת ציון'? והאם היו לו הערות או ביקורת?
כפי שהתפרסם, הוא אירח את 'קדושת ציון' אצלו בבית, ואהד מאד את הרעיון, וראה בזה דבר חיובי. ואני יכול לומר, שגם בקרב עשרות ומאות התלמידים הקרובים והמבינים שאני מכיר, רובם רואים ב'קדושת ציון' כתופעה מאד חיובית, שמהוה סוג של המשך למורשתו של רבי לייב בצורה מעשית.
גם אם יש כאלו שמבקרים כל מיני דברים, זוהי ביקורת וויכוח בתוך החבורה, האם בצורה מעשית צריך להתנהל ככה או ככה. ואני אומר לכם, שלא הייתם שומעים ממנו בעצמו תשובות ברורות לשאלות מעשיות, מכיון שהוא לא ירד כל כך לרזולוציות המעשיות.
אבל מבחינת בסיס ההשקפה, הוא ודאי סבר שצריך לעורר את הציבור שיש דבר כזה – 'ארץ ישראל', ושבית המקדש זה דבר מעשי ולא רק געגוע ערטילאי למשהו רחוק ולא מושג. הרי מי כמוהו התעסק בתורת הקרבנות, ואת הכרך הראשון של 'בן מלך' הוא כתב על קדשים. מבחינתו, הוא רצה שכל בחור יסתובב עם תחושה שהוא יודע וחווה מה זה בית המקדש.
כשדבר לפני תשעה באב, הוא השקיע את מירב האנרגיה כדי שאנשים יבינו מה היה בית המקדש, מה זה הנביאים, מה זה הסנהדרין. אני מוסר היום שיעורים מתורתו בתשעה באב, ואנשים אומרים לי שהם שמעו הרבה דיבורים, אבל אף פעם לא שמעו דברים בכיוון הזה. אצלו, זה היה בסיס החיים. כמו שארץ ישראל היתה אצלו חטיבה שלמה ומרכזית בצורת היהודי, כך מבחינתו מי שלא חווה את ספר 'ויקרא' כחלק מהחיים שלו – חסר לו בעיקר היהדות.
הוא היה יכול להגיד לאדם – אתה אומר בשיא ההתלהבות "ולירושלים עירך ברחמים תשוב", אבל האם יש לך מושג מה זה בית המקדש? מה היה שם? אולי אתה זוכר קצת מלימוד המשניות בחיידר, אבל האם עניין אותך מעולם מה היו עושים שם? מה היתה האוירה בבית המקדש? נכון שאנחנו לא יכולים להרגיש באמת את ההרגשה שהיתה בבית המקדש, אבל צריך לפחות לנסות להרגיש עד מקום שידנו מגעת, על-ידי הלימוד והחיבור לדברים.