השבועה שלא ירחקו את הקץ [סדרה על ספר קול התור – מאמר י"ד]

השבועה שלא ירחקו את הקץ

במאמרים י"א – י"ג, הבאנו ג' מהלכים בביאור עניינה של השואה הנוראה ביחס ל"שיבת ציון":

א. מחיית עמלק [הגרמנים] – תנאי לכיבוש א"י (מאמר י"א).

ב. השואה עוררה קנאת ה' להרמת קרן ישראל(שם).

ג. השואה אילצה את ישראל לברוח לארץ ישראל (מאמר י"ב – י"ג).

המהלך הרביעי, במאמר שלפנינו, שהשואה באה מצד השבועות שהקב"ה השביע את ישראל.

*

כתוב (שיר השירים ב, ז): "הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ".

ואמרו במסכת כתובות (קיא, א): שאחת מהשבועות היא "שלא ירחקו את הקץ". ובפירש"י שם הביא שתי גירסאות: א. שלא יִדְחקו [בדלי"ת]את הקץ. ב. שלא יְרַחקו [ברי"ש] את הקץ.

*

וצ"ב, שהרי בפסוק כתוב "אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה", ומשמע שהשבועה הוא שלא יעירו את האהבה. והיכן מצינו בכתוב שבועה "שלא יְרַחקו את הקץ"?

והתשובה לזה בד' אופנים:

אופן א']. מזה שאמר: "הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם.. [שלא] תָּעִירוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ" – מכלל לאו אתה שומע הן, שמשביעם שכן יעוררו את האהבה לאחר שתחפץ, וזהו השבועה שלא יְרַחקו את הקץ.

אופן ב']. "אִם" תָּעִירוּ – לפעמים "אם" משמש בלשון "אשר" [וכמש"כ (בראשית כד,יט) 'עַד אִם כִּלּוּ לִשְׁתֹּת', ותרגם אונקלוס 'עד דיספקון למשתי", וביאר רש"י "הרי 'אם' משמש בלשון 'אשר'"]. וכן כאן "השבעתי אתכם – אשר תעירו ואשר תעוררו את האהבה.

וכך ביאר רמ"ד וואלי (ביאור חמש מגילות, שה"ש, עמוד כ'), שיש כאן שבועה שכן יעוררו ויבעירו את האהבה – עד שהאהבה תתלבה מאליה ותחפץ. וזה לשונו:

"אבל צריך עכ״פ ההתעוררות של התחתונים, שעל ידי מעשיהם הטובים והתפילות והתחינות שלהם – יעוררו את האהבה העליונה שהיא סוד הימין, עד שתחפץ לחבק ולקרב, ולהקים את הנופלת. וז״ש: השבעתי אתכם.. אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ… ולכן היא יכולה להכריחן בלשון שבועה, שיתעוררו להשלים את חיובן..". [ועד"ז פירש בדברים, משנה למלך (עמ' ק"ג)].

אופן ג']. רש"י (שיר השירים ב, ז) פירש, שהשבועה היא שלא תשניאו את האהבה, וזה לשונו:  

"אם תעירו ואם תעוררו את האהבה – שביני לדודי.. אם תעירו – אם תשניאו כמו (שמואל א – כח,טז) 'וַה' סָר מֵעָלֶיךָ וַיְהִי עָרֶךָ' [ושם בתרגום ובפירש"י: "עָרֶךָ. לשון שונא.."]. ואם תעוררו – כמו העורר על השדה".

אופן ד']. הגר"א (שיר השירים, ב,ז, ע"ד הנסתר) פירש:

"השבעתי אתכם בנות ירושלים. פירוש, כשתבא לאהבה גדולה.. אם תעירו ואם תעוררו – להסטין למעלה ולסתור את האהבה".

וי"ל שלמד ש"תָּעִירוּ" מלשון "עָרוּ עָרוּ עַד הַיְסוֹד" (תהלים קלז,ז) שהוא לשון החרבה וסתירת בנין, וכן כאן שלא תסתרו ותחריבו את האהבה.

[ובפירוש הרמב"ן: "השבעתי אתכם, אומרת לישראל הזהרו פן יגרום החטא ותסתלק השכינה"].

נמצינו למדים בד' אופנים – איך מבואר בכתוב שבועה "שלא יְרַחקו את הקץ".

והמסקנה היוצאת היא, שקודם שנתקיים "שתחפץ האהבה" – השבועה היא "שלא יִדְחקו את הקץ", ולאחר שנתקיים "שתחפץ" –  השבועה היא "שלא יְרַחקו את הקץ".

רִיחוּק דִיחוּק אֶתְכֶם – הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם

הפייטן הקדמון רבי שלמה הבבלי, כתב בפיוטו "אור ישע" לשחרית יום ראשון דפסח, ברכת "יוצר אור" (עיין בפירש"י לשמות כו,טו שהסתמך על הפיוט הנ"ל; ובפירש"י לשה"ש ד,י; ובספר "הפרדס" כתב רש"י: "קדושי עליון כגון.. רבי שלמה הבבלי"): "רִיחוּק דִיחוּק אֶתְכֶם – הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם". וביאר הרו"ה: שהוא כשני הגירסאות ברש"י במסכת כתובות דף קי"א הנ"ל.

ולכאורה א"א לומר שהוא גרס את שתי הגירסאות יחדיו, שא"כ הוא מוסיף על מנין השבועות שמנו בגמ', עיי"ש.

ובע"כ צ"ל שהוא גרס רק את הגירסה "שלא יְרַחקו את הקץ", ומה שאמר שיש שבועה "שלא יִדְחקו את הקץ", זוהי אותה השבועה שהגמ' הזכירה קודם לכן: "שקודם שתחפץ האהבה – לא יעלו בחומה" [ופירש"י כולם יחד וביד חזקה], כי העליה בחומה מזרזת את הגאולה, וכמבואר ביומא (ט, א) על הפסוק (שיר השירים פרק ח', פסוק ט') 'אִם חוֹמָה הִיא נִבְנֶה עָלֶיהָ טִירַת כָּסֶף', שאם היו עולים כולם ביחד כחומה בימי עזרא – היו זוכים להשראת השכינה, וביהמ"ק לא היה חרב. וכלפי אלו שלא עלו בחומה, אמר ריש לקיש: "אלהא סנינא לכו".

וכ"כ ב"קול התור" (פרק א' אות ט"ו): "אם יהיה אפשר להעביר לארץ ישראל שישים רבוא בפעם אחת, צריכים לעשות זה מיד.. כי אז תשתלם מיד הגאולה השלמה בענני שמיא בדרך נסית".

[עיין בשו"ת "ציץ אליעזר" (חלק י', השלמה לסימן א') שקישר את דברי "קול התור" לדברי הגמ' הנ"ל ביומא].

על-ידי כיבוש ובנין ונטיעת אר"י – מחישים את הקץ

ועתה ניצבת בפנינו השאילה – מה היא הפעולה, שעל ידה 'דוחקים' או 'מרחקים' את הקץ?

ובאמת שכבר נתבאר לעיל בסמוך שהוא ע"י העליה בחומה, אמנם זו רק אחת מהפעולות, ונבוא ונראה את השלמת הענין:

כתוב (ישעיהו ס, כב) 'הַקָּטֹן יִהְיֶה לָאֶלֶף, וְהַצָּעִיר לְגוֹי עָצוּם, אֲנִי ה' בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה'.

ומבאר הגר"א: שיש אלף מדריגות בגאולה: תתקצ"ט (999) מדריגות – הן מדריגות הגאולה הבאות באיתערותא דלתתא בדרך טבעית ע"י משיח בן יוסף, והמדריגה האלף – היא מדריגת הגאולה הבאה בדרך ניסית ללא כל סיוע טבעי ('קול התור' {להלן בר"ת: קַוֵ"ה} פ"ב בחינה ל"ה), וכן ״משיח בן יוסף משיח בן דויד״ עולה למספר אלף (קו"ה פ"ב, חלק ב', ס"א).

עפי"ז מבאר הגר"א את דברי הכתוב, כך:

'הַקָּטֹן' – משיח בן יוסף, שהוא אפרים, שנקרא 'אָחִיו הַקָּטֹן' (בראשית מח,יט; קו"ה פ"א ס"ח).

'יִהְיֶה לָאֶלֶף' – כאשר הוא יכבוש ויבנה את אר"י ויטע נטיעותיה, ויפעל את כל מדריגות הגאולה הבאות באיתערותא דלתתא בדרך טבעית – עד המדריגה תתקצ"ט שהוא המנין הסוכם ומשלים לאלף (קו"ה פ"ה ס"ז; ועי"ש פ"ד ס"ג, וב"חזון ציון" עמוד 133 ואילך).

'וְהַצָּעִיר' – משיח בן יוסף, שהוא 'אֶפְרַיִם וְהוּא הַצָּעִיר' (בראשית מח,יד; קו"ה פ"א ס"ח).

'לְגוֹי עָצוּם' – כאשר יתקבצו ששים רבוא יהודים [הנקראים 'גוי עצום'] לארץ ישראל בבת אחת (קו"ה פ"ה ס"ז; ועי"ש פ"א סט"ו. – והוא מה שהוזכר לעיל שהעליה בחומה מחישה הגאולה).

'אֲנִי ה' בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה' – אם אכן עם ישראל שכולם ניצוצות "משיח בן יוסף" (קו"ה, פ"א סימנים ד-כ) יעשו את הפעולות הנ"ל – אני ה' אחיש את ה'בְּעִתָּהּ', את הקץ האחרון של הגאולה השלימה דמשיח בן דוד.

כלומר, אם [לדוגמא] ה"בְּעִתָּהּ" של משיח בן דוד – היא בט"ו ניסן, ועכשיו עומדים בט"ו חשון – אזי הקב"ה המחליף את הזמנים, יקדים ויעביר את הזמן ט"ו ניסן לעכשיו, ותבוא הגאולה השלימה.

[לעיון נוסף/מלא: קול התור: פ"א סימנים ח'-כ"ד; פ"ב בחינות יב–לה–מג–ס–קכ; פ"ב חלק ב' סימנים א–ד; פ"ג סימנים ז-ח;  פ"ד ס"א; פ"ה חלק א' כולו].

א"כ מבואר כאן, שהפעולות הטבעיות, בכיבוש, ובנין, ונטיעת הארץ – הן הן הפעולות שמחישות את הקץ.

*

מתחילת האלף השישי, ובפרט בת"ק – הגיע זמן "שתחפץ" האהבה

והנה נתבאר לעיל, שקודם שנתקיים "שתחפץ האהבה" – השבועה היא "שלא יִדְחקו את הקץ", ולאחר שנתקיים "שתחפץ" –  השבועה היא "שלא יְרַחקו את הקץ".

והנה במאמרים הקרובים יתבאר בס"ד, שהקץ האחרון שבו מתחילים ימות משיח בן יוסף, ועמם פקיעת השבועה שלא יעוררו את האהבה – התחילו מתחילת האלף השישי, ובפרט בשנת ת"ק – תקמ"ב לאלף השישי. וכאן נסתפק בהבאת דברי הספה"ק "קול התור" (פרק א' סימן ד'):

"עקבות משיחא [כלומר: "ימות משיח בן יוסף", וכמו שכתב פה שלישי להגר"א – הגאון רבי יצחק אייזיק חבר זיע"א ("ליקוטי הגר"א" עם "באר יצחק" דף מ,ב): "ומשיח בן יוסף הוא תחילה.. שעל ידו יהיה קיבוץ גלויות.. ולכן אז יתגבר הסטרא אחרא ביותר בעקבות משיחא.."] בכללות, נפתחו תחילה בשעה הראשונה של בוקר יום הששי לשתיתאה, היינו שנת ת״ק לאלף הששי דנא. ומשעה לשעה מתקדמים העקבות מבחינות רבות. וכנודע, כל שעה ארבעים ואחת שנה ושמונה חדשים.. ומהשעה השניה [היינו משנת תקמ״ב] נכנסה בחינתם של כל בית ישראל הן הכלל והן כל איש ואיש בישראל, בפקידה דמעליתא של משיחא דאתחלתא משיח בן יוסף".

ומעתה, מכיון שמתחילת האלף השישי, וביותר משנת ת"ק – תקמ"ב – התחילו ימות משיח בן יוסף, ופקעההשבועה "שלא יִדְחקו את הקץ" – ממילא במקומה חלה השבועה "שלא יְרַחקו את הקץ".

ומכיון שנאמר על השבועות: "אם אתם מקיימים את השבועה מוטב, ואם לאו אני מתיר את בשרכם כצבאות או כאיילות השדה" (כתובות קיא,א) – ממילא, מתחילת האלף השישי, וביותר משנת ת"ק – תקמ"ב, אשר חלה השבועה "שלא יְרַחקו את הקץ" – אותה שבועה הפכה פניה וכל עונשיה על המרחקים את הקץ והסותרים את האהבה – ע"י שהם נמנעים ומונעים את הפעולות הטבעיות, בכיבוש ובנין ונטיעת הארץ – שהם המקרבים את הקץ.

וכמש"כ הג"ר מרדכי גימפל יפה זצוק"ל (הובא בספר 'שיבת ציון' עמ' 15):

"אם שכחנו חיבת ארצנו – היינו שכוחים ועזובים גם אנחנו, כי אז היינו כמרחיקים את הקץ, אשר השביענו ע"ז להיות כצבאות או כאילות השדה, וכדברי חז"ל התיר דמם כצבאות וכאילות השדה".

וכך אמר הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצוק"ל :

"וכנראה [= מתוך ההתעוררות שהזכיר לעיל לעליות לאר"י] נתקיים בנו אם תעירו וכו' עד שתחפץ, והנראה שהחפץ הזה התעוררות עליון…". ("האיש על החומה" ח"ב עמ' 145).

ועוד אמר:

"כמה וכמה פעמים ביקשתי וציויתי להגיד להיהודים החרדים, שכל מי שסיפק בידו לעלות לארץ ישראל ואינו עולה – עתיד ליתן את הדין". (שם עמוד 148).

ולהנ"ל, הא [שעתיד ליתן הדין] – בהא [שנתקיים בנו "עד שתחפץ"] תליא.

*

ואכן מיד בשנת תקמ"ב – שבה היה מוטל על עם ישראל לעורר את האהבה העליונה – התחילו ניצני האסון הגדול של עם ישראל, כי "ההשכלה הארורה" התחילה להרים ראש בדיוק בשנת תקמ"ב (ראה בספר 'הגאון', ח"ב, עמ' 610; וע"ע בהקדמת שו"ת "פאת שדך" חלק א', להג"ר שמואל דוד מונק זצ"ל).

[ומאידך תהליך ה"חזרה בתשובה" רשום דווקא על שמו של "כיבוש ארץ ישראל", שהרי דווקא משנת תש"ח שעם ישראל כבש את ארץ ישראל – התחילו התנועות של חזרה בתשובה, עד היום שכבר למעלה ממליון יהודים חזרו בתשובה. כן ירבו].

*

ומעתה מובן מה שנתבאר (במאמר י"ב) בשם הגר"א ותלמידיו זיע"א [וכן מהנהגת החפץ חיים והגאון מפוניבז' זצוק"ל], שהגר"א הזהיר על שואה אם לא יזדרזו לעלות לא"י, ולהנ"ל הוא ג"כ מצד קיום גזירת "ואם לאו אני מתיר את בשרכם.." – על עבירת השבועה "שלא יְרַחקו את הקץ".

ומאידך, יושבי ארץ ישראל ניצלו מהשואה בניסי ניסים [שבשנת תש"ב הנאצים ימ"ש עמדו בשערי א"י, ומסיבה שאין לה הסבר צבאי – חזרו לאחוריהם], וכן יושבי א"י ניצלו בניסי ניסים מהשואה שהערבים רצו לחולל בשנת תשכ"ז, והניסים עלו מדריגה, שהם מחוץ לגדרי הטבע משנת תנש"א במלחמת המפרץ, והנהגה זו ממשיכה בלי הפסק עד היום. – וזהו משום שבארץ ישראל מקיימים את השבועה, שמעוררים את האהבה שכבר חפצה.  ומשפטי ה' אמת צדקו יחדיו.

*

"מֶלֶךְ אָסוּר בָּרְהָטִים" (שיר השירים ז,ו) – "בכבלי האהבה, ולא יוכל להתנענע בלעדה כאסור בזיקים". (מלבי"ם).

"וְאֵין אָסוּר אֶלָּא שְׁבוּעָה.. לְפִיכָךְ אֵינוֹ יָכֹל לַעֲבֹר עַל שְׁבוּעָתוֹ" (תנחומא נצבים, ג).

כתיבת תגובה