על עניין חישוב תקופות ומזלות, שהוא העניין המביא לחשבון עיבור החודש ועיבור השנה, אמרו חכמים [שבת ע"ה.] – "אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא כל היודע לחשב בתקופות ומזלות ואינו חושב, עליו הכתוב אומר "ואת פעל ה' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו". אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן מנין שמצוה על האדם לחשב תקופות ומזלות, שנאמר "ושמרתם ועשיתם כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים" – איזו חכמה ובינה שהיא לעיני העמים הוי אומר זה חישוב תקופות ומזלות".
כתב הרמב"ם (פ"א מהלכות קידוש החודש ה"ז) – "מצות עשה מן התורה על בית דין שיחשבו וידעו אם יראה הירח או לא יראה ושידרשו את העדים עד שיקדשו את החדש וישלחו ויודיעו את שאר העם באיזה יום הוא ראש חדש כדי שידעו באיזה יום הן המועדות, שנאמר "אשר תקראו אותם מקראי קדש", ונאמר "ושמרת את החקה הזאת למועדה", והביא שם בהגהות מיימוניות, שזהו שאמרו שמצווה לחשב תקופות ומזלות, ולכאורה יש להוכיח מלשון הכתוב שאמרו שם – "ושמרתם ועשיתם" – שממנה משתמע, כי אין כאן רק חשבון בעלמא, אלא דבר שיש בו שמירה ועשייה.
ואמנם הרמב"ם לא הזכיר המקרא של "כי היא חכמתכם ובינתכם", אלא הביא מקראות אחרים, ומו"ר הגאון רבי חיים קנייבסקי שליט"א הביא בספרו "שקל הקודש" על הרמב"ם בביאור ההלכה, כי אין החישוב רק בגדר הכשר מצוה, אלא הוא חלק מהמצוה עצמה, והוכיח ממ"ש בסנהדרין (י:) על המשנה של עיבור החודש בשלשה, דהיינו חישוב העיבור בשלשה, ומדצריך שלשה לחישוב, אלמא דהוא בכלל המצוה.
כתב הרמב"ם (פ"ה הי"ג) – "זה שאנו מחשבין בזמן הזה כל אחד ואחד בעירו ואומרין שראש חדש יום פלוני ויום טוב ביום פלוני, לא בחשבון שלנו אנו קובעין ולא עליו אנו סומכין, שאין מעברין שנים וקובעין חדשים בחוצה לארץ, ואין אנו סומכין אלא על חשבון בני ארץ ישראל וקביעתם, וזה שאנו מחשבין לגלות הדבר בלבד הוא, כיון שאנו יודעין שעל חשבון זה הן סומכין אנו מחשבין לידע יום שקבעו בו בני ארץ ישראל איזה יום הוא, ובקביעת בני ארץ ישראל אותו הוא שיהיה ראש חדש או יום טוב, לא מפני חשבון שאנו מחשבין". ובדומה לזה כתב בספר המצוות [עשה קנ"ג] – "אבל מצוה זו לא יעשה אותה לעולם זולת בית דין הגדול לבד ובארץ ישראל לבד, ולכן בטלה הראייה אצלנו היום בהעדר בית דין הגדול כמו שבטלה הקרבת הקרבנות בהעדר המקדש. ובזה יטעו המינין הנקראים בכאן במזרח קראין, וזה הוא שורש גם כן שלא יודו בו גם כן זולתנו מכלל הרבנים והולכים עמהם באפלה חשכה. ודע, שהחשבון הזה שנמנה אותו היום ונדע בו ראשי החדשים והמועדים, אי אפשר לעשותו אלא בארץ ישראל לבד וכו'. ואני אוסיף לך באור, אילו אפשר, דרך משל, שבני ארץ ישראל יעדרו מארץ ישראל, חלילה לא-ל מעשות זאת, כי הוא הבטיח שלא ימחה אותות האומה מכל וכל, ולא יהיה שם בית דין ולא יהיה בחוצה לארץ בית דין שנסמך בארץ, הנה חשבוננו זה לא יועילנו אז כלום בשום פנים, לפי שאין לנו רשות שנחשב בחוצה לארץ ונעבר שנים ונקבע חדשים אלא בתנאים הנזכרים כמו שבארנו, "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים". וכשיתבונן מי שיש לו שכל שלם לשונות התלמוד בכונה הזאת, יתבאר לו כל מה שאמרנוהו ביאור אין ספק בו". ובהשגות הרמב"ן שם פליג עליה והאריך בזה, וסיים – "ולפי כל זה נאמר שמשעה שהסכים ר' הלל הנשיא ובית דינו על החשבון הזה ותקן אותו לדורות בחדשים ובשנים, קורא אני בהם "אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם במועדם". וזה הענין הוא קיום החדשים והמועדות היום עד יבוא ויורה צדק לנו".
ובפ"א הלכה ח' כתב הרמב"ם – "אין מחשבין וקובעין חדשים ומעברין שנים אלא בארץ ישראל שנאמר כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם". וכתב שם הגרח"ק, שמשמע מדבריו, כי אפילו החישוב אסור בחו"ל, והביא כן גם מתוס' יבמות [קט"ו.], שרק באונס אפשר לחשב העיבור בחו"ל, וחזינן חומר עניין חישוב החודש ועיבור החודש שנוהג רק בא"י ואינו נוהג בחו"ל.
נמצאנו למדים, כי לדעת הרמב"ם מצוות קידוש החודש נוהגת רק בא"י, וכן עיבור השנה נוהג רק בא"י, וכן חשבון העיבור והקידוש גם הוא נחשב חלק מהמצוה, וכן לפי מ"ש שגם בזמן הזה בני א"י הם הקובעים, א"כ יוצא מכאן חידוש דין, שאסור היום לחשב שנים בחו"ל, ולא הותר אלא לגלות הדבר מתי קבעו בני א"י את החודש, אבל החשבון עצמו מסור לבני א"י.
וכשבא חנניה בן אחי ר' יהושע לעבר שנים בחוץ לארץ, מחו בידו, ועיין בגמ' [ברכות ס"ג:], שאמרו לו "אם שומע אתה מוטב, ואם לאו יעלו להר, אחיה יבנה מזבח, חנניה ינגן בכנור, ויכפרו כולם ויאמרו אין להם חלק באלקי ישראל, מיד געו כל העם בבכיה ואמרו חס ושלום, יש לנו חלק באלקי ישראל, וכל כך למה – משום שנאמר "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים"". ובירוש' סנהדרין [פרק א' הלכה ב', וכן בנדרים פרק ו' הלכה ח'] כתבו בחומר הדבר, ואמרו שם "קם רבי יצחק וקרא כתיב באורייתא אלה מועדי חנניה בן אחי רבי יהושע. אמרין ליה מועדי ה', אמר לון גבן, קם ר' נתן ואשלם כי מבבל תצא תורה ודבר ה' מנהר פקוד. אמרין ליה כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים. אמר לון גבן". חזינן כמה חמור הדבר לחשב השנים בחו"ל, עד שנחשב להם כאילו כפרו בה' ובתורתו, ואפילו שהיה אז אחר החורבן, נשארה החומרה. ולהרמב"ם, אף בזמה"ז, שאין בי"ד סמוכים, נשאר האיסור כמו שהיה אז, ומכאן אנו למדין חשיבות הארץ הקדושה, שאפילו חכמתנו ובינתנו שלעיני העמים גם היא נוהגת רק בארץ ולא בחו"ל, וכבר אמרו חכמים [ב"ב קנ"ח:] "אוירא דארץ ישראל מחכים".