אִֽם־תִּדְרְשֻׁ֙הוּ֙ יִמָּצֵ֣א לָכֶ֔ם (דברי הימים ב,טו)
משתתפי תכנית לימוד התנ"ך של 'קדושת ציון', בבואם ללמוד את הפסוקים הקדושים של דברי הימים, בודאי יתקלו בדבר מדהים כשישימו לב, שענין דרישת ה' חוזר על עצמו בספר זה באופן לחלוטין לא מידתי – כארבעים פעמים מוזכר ענין זה בצורות שונות [לעומת שבע פעמים בלבד בספרים שמואל-מלכים גם יחד]! הדבר הוא כה מרכזי בספרנו, עד שרבים מהמלכים שסיפורם מסופר בספר נבחנו בשאלה אחת – האם ועד כמה דרשו את ה' [בהשוואה לספר מלכים, שם בעיקר מציינים האם עשו הטוב והישר בעיני ה' והאם הלכו בדרכי דוד].
מקובלים אנו מרבותינו, שעסק גדול סביב נושא אחד בא להדגיש לנו את הצורך הגדול בזה, וללמדנו דבר שלא יכולנו ללמוד ממקומות אחרים. מהי, אם כן, אותה דרישה? במה שונה התואר 'דורש ה" משאר התארים הרבים המיוחסים להולכים בדרך ה'? מדוע דרישה זו באה בהדגשה דווקא בדבה"י, ומהן ההשלכות מכך למעשה? דבר זה דורש יישוב והסבר, ואנו ננסה לענות על שאלות אלו ככל שידינו מגעת, וכמובן שנשמח לקבל הערות.
הבה נתחיל – לכל המתבונן בקצרה מובן, כי זרקור הספר מופנה במיוחד לעבר דוד מלכנו וצאצאיו. בסיפור השמות והתולדות חותרים בברור להגיע ליחס שלו והאריכות שם ניכרת, ובתיאור שנות מלכותו ועשייתו יורדים רבות לפרטי פרטים הרבה יותר מהכתוב בספר שמואל. וכל המוסיף להתבונן יראה, שמעלה זו של 'דרישת ה" קשורה קשר הדוק בעסק החיפוש אחר המקום להשראת השכינה, והיא זו שגרמה לבחירה של הקב"ה בדוד למלך הנצחי של כלל ישראל. גם את הנקודות הללו נצטרך להסביר.
ומכיוון שמקובלנו, ש"עזרא כתב ספרו ויחס של דברי הימים עד לו… ומאן אסקיה? נחמיה בן חכליה" (בבא בתרא טו,א) אזי אם רוצים להבין באמת את ענין דברי הימים, צריכים אנו לפני כן להבין את עומק הנהגת עזרא ובמה מתבטאת ייחודיותו. והרי חז"ל בעצמם מסבירים לנו, שבזמן עזרא התחילה תקופה חדשה – הן בהעדר הנהגה ניסית עם כלל ישראל והן בצורת לימוד התורה שהשתנתה בזמנו [השינוי השני הוא למעשה רק נגזרת של השינוי הראשון, כפי שנסביר]. שני השינויים הללו כתובים מפורש בגמרות הבאות –
א) הגמרא בברכות (ד,א) אומרת, שראויים היו ישראל להיעשות להם נס בימי עזרא כדרך שנעשה להם בימי יהושע, אלא שגרם החטא.
ב) הגמרא בסנהדרין (כא,ב) אומרת, שישנן שתי בחינות של נתינת התורה – של משה ושל עזרא. נתינת התורה של משה מתבטאת במילים עצמן, ונתינת התורה של עזרא מתבטאת בזה ש'נשתנה על ידו הכתב' [המשמעות של שינוי הכתב תתבאר בעז"ה בהמשך].
במקורות רבים מתבאר, כי הנהגת ה' בצורת נבואה ובניסים הגלויים, שהתחילה ביציאת מצרים, המשיכה והתקיימה עד סוף ימי בית ראשון – תחילת ימי בית שני. אחר כך עברה כנסת ישראל לתקופת ה'חכמה', ועזרא נבחר לעמוד בדיוק בצומת בו נתחלפה צורת ההנהגה. מצד אחד עזרא הוא מלאכי (מגילה יא.), ומצד שני הוא חלק מאנשי כנסת הגדולה.
מעבר זה מנבואה לחכמה אינו מעבר קל עבור כלל ישראל, כי אם עד עכשיו כל המציאות דברה את דבר ה', עכשיו זה נסתם, והם היו צריכים להתרגל למצב חדש לגמרי, עגום עד כדי כך שהתורה [חמשת החומשים] פשוט אינה מעלה על דעתה דבר שכזה, ועל-כן היא אינה מלמדת אותנו כיצד מתנהלים במצב של 'אין נבואה'.
כאן, בנקודת השבר הזו, מפציעה הנהגת עזרא, ומילת המפתח של הנהגה זו היא 'דרישה'. עזרא מלמד אותנו שדברי התורה גם עכשיו 'נמצאים' כפי שהיו בזמן הנבואה, אלא שצריך לעבוד קשה יותר כדי למצוא אותם, ועל זה בדיוק נאמר: "כִּ֤י עֶזְרָא֙ הֵכִ֣ין לְבָב֔וֹ לִדְר֛וֹשׁ אֶת־תּוֹרַ֥ת ה' וְלַעֲשֹׂ֑ת וללמד בישראל חק ומשפט".
עזרא למעשה בונה את קומת ה'דרש' בפסוקי התורה. עד זמנו, כאשר כתיבת הפסוקים היתה בעיצומה, לא היו צריכים לדרוש את המקראות כדי למצוא את רצון ה', שכן היא היתה 'בהתהוות' כל הזמן. אבל עכשיו, כאשר "אכן אתה א-ל מסתתר" התקיים ובמלוא חומרתו, היו מוכרחים למצוא דרך חדשה לגלות את דבר ה'.
עזרא הסופר, בשומו דגש על ענין הדרישה, מלמד אותנו שלא רק שאפשר להשיג את דבר ה' מתוך ההסתר, אלא שחובה לעשות כן. ובאמת קיימת אבחנה, ולפיה הדרישה יש בה צד חזק אפילו יותר מהפשט. אמרו רבותינו – "כמה טפשאי שאר אינשי דקיימי מקמי ס"ת ולא קיימי מקמי גברא רבה" (מכות כב,ב). וזאת, מכיוון שרבנן דורשים את התורה ו'משנים את הכתב' ואת המשמעות הפשוטה, משום שעל-ידי הדרישה הם מוצאים עומק שאינו נגלה לעין במבט ראשון. וכך, בצורה זו של דרש, נבנתה התורה שבעל פה, שזה רוב בנינה ומנינה של התורה, וזה למעשה ההסבר לקביעת הגמרא, ולפיה "חכם עדיף מנביא".
וממש על אותה הדרך, מציאות החיים של "אין עוד נביא ולא איתנו יודע עד מה" (תהילים עד,ט) נראית כחסרת מוצא. כיצד חיים כשאין שכינה? הרי בלעדי השכינה כביכול אין מי שדואג לנו! אין לנו חיים! באה התורה שבעל פה, החכמה, ומנכיחה את שם ה' במצב הסתר. עזרא מגלה לנו את הסוד, שאפשר לפתור את הבעיה ע"י חיפוש, כי הקב"ה הרי מבטיח, שהוא יימצא בעולם בכל מקרה.
וכמו בגילוי התושב"ע, כך גילוי ה' מתוך ההסתר יש בו צד של גילוי יותר גדול מאשר פעולה א-להית פשוטה, כי היא באה בשיתוף האדם, המעיד שה' הוא הוא השליט הנצחי, ושהוא לא דבר נפרד מהמציאות, אלא אדרבה, כל דברי העולם נועדו לגלותו בסופו של דבר ע"י האדם המבין שהעולם הזה החומרי הוא הוא מקומו! וכל הגילוי הגדול הזה מתקיים אך ורק מכיון שה' קבע ברוב טובו, שכאשר הדברים נעשים בשיתוף האדם, אזי כביכול יש להם תוספת איכות [על-מנת לשבר את האוזן ניתן לומר, שהרי ביאת עזרא נקראת ביאה שניה, ולא בכדי. הרי קיימא לן, שאין האשה מתעברת מביאה ראשונה, ז"א שתולדות אמיתיות יכולות לצאת רק מ'ביאה שניה'].
החידוש בחיפוש הזה של דוד הוא, שהקב"ה לא רק בהכרח נמצא, אלא שבהכרח יש לו מקום. ואם כן, עד שלא יתגלה מקומו, כביכול הימצאות ה' בעולם אינה קבועה וכביכול אין לה' מנוחה. וזו באמת הסיבה, שבגללה עזרא עושה מדוד המלך ומפעולתו בענין הכנת המקדש עסק כה גדול, כי הוא היה ראש וראשון לחפש את ה' ולקבוע לו מקום בעולם – "אם אתן שנת לעיני לעפעפי תנומה. עד אמצא מקום לה'" (תהילים קל"ב,ד-ה). ניתן לנסח זאת כך, שדוד המלך מלמד אותנו שהשכינה שהתגלתה בעולם בעבר וקצת נעלמה [כי הרי בזמנו לא היתה דרגת הגילוי כבזמן המדבר] צריכה לחול בפועל. והבנתו היא, שסיבת היעלמות השכינה היא לא בגלל חוסר יכולתו של ריבון העולם לעשות כרצונו ולגלות שכינתו מתי ואיך שירצה, אלא שהיא תלויה בחוסר המוכנות מצד המקבלים – עם ישראל. מוכנות זו צריכה לבוא לידי ביטוי בהרגשת חוסר ובהראותנו לה' שאיננו מסתדרים במצב זה של הסתר, וכן בהתייחסות לשכינה כאל חפץ יקר הנאבד מבעליו, שאנו בטוחים בהמצאו ויודעים שאנו נזקקים אליו, רק שבשביל למצוא אותו צריך לקום ולחפש, בדומה למה שמלמדת אותנו התורה בפרשת ראה – "לשכנו תדרשו" – שהשכינה אינה מתגלית מבלי דרישה. וכן מצינו בענין ציון, שהיא מקום השראת השכינה – "ציון היא דורש אין לה", מכלל דבעיא דרישה (ראש השנה ל,א; סוכה מא,א). ולפי זה נבין, שכפי שמי שאיבד חפץ עושה גם פעולות המתבררות כחסרות משמעות בדרך למציאת האבידה, משום שאינו יודע אי זה יכשר הזה או זה, ומכל מקום בטוח הוא, שחובה עליו לעשות פעולות כלשהן [לכל הפחות כדי לא להיתפס כשליו ביחס לאבדה] – כך גם אנו איננו תמיד רואים מה התועלת בדרישה, אך לעשות את המינימום מוכרחים אנו. וזו גם הסיבה, שבגינה זכה דוד למידת המלכות של הקב"ה, כי הרי מי שמבין שאין לעולם קיום מבלעדי מלכותו-שכינתו, הוא באמת יותר מוכן וראוי, ועליו ראוי שמדה זו תחול עדי-עד! בכך הוא נעשה חלק בלתי נפרד מבניית השכינה, ואז החיבור נעשה טבעי ומובן.
נ.ב. נכון הדבר, שאת המושג 'דרישת ה" לומדים באופן רגיל על תפילה, כמו שפרשו המפרשים על רבקה, שבה נאמר "ותלך לדרוש את ה'", אבל גם משמעות זו מקורה בדרישה מלשון חיפוש אבידה, וכפי שמדגישים חז"ל, שהיא רצתה להבין מה קורה איתה. כמו כן כתוב בענין אבדה "עד דרש אחיך אותו", ותפילה נקראת כך כי היא כעין חיפוש אחר קשר אבוד עם רבש"ע, חיפוש אחר מילוי הצרכים החסרים של בני האנוש שאין בידם למלא לבדם.
ויהי רצון שנזכה להכין לבנו לדרוש א-להים!