במאמר הקודם הבאנו בהרחבה מדברי הרמב"ם בצורך המהותי של כל חברה במערכת חוקים מסודרת, באשר שהגם שעיקר עבודת האדם היא להשלים את נפשו בידיעת ה', שזו עבודה פרטית של כל אחד ואחד והיא קודמת במעלה, מ"מ קודמת לה בזמן היא יצירת חברה מתוקנת בהליכותיה, שזו עבודה כללית,
הצורך הקריטי בתקון החברה הוא משום הסתירה העמוקה בטבע האדם, שמחד הוא יצור מדיני בטבעו, תלוי בחברה וזקוק לה לשם קיומו, להבדיל מבע"ח, ומאידך המין האנושי הוא בעל גיוון גדול ופיצול קיצוני "עד שתמצא אכזריות אחד מגעת עד כדי לשחוט צעיר בניו מרוב הכעס, ואחר יחמול על הריגת פשפש ותרך נפשו לכך" (מו"נ חלק ב' פרק מ' ). פיצול זה עומד כנגד הצורך הפוליטי הבסיסי של האדם והוא מאיים לפרק את החברה בכל רגע. כדי להתגבר ע"ז ציווה לנו ה' מערכת חוקים מסודרת שפועלת בשני מישורים – הרעיוני והמעשי. במישור המעשי מקשה הר"ן (בדרשות, דרוש י"א), שלכאורה דיני המשפט של התורה אינם יעילים דיים, מפני שלהרשיע אדם אנו נדרשים לוודאות מוחלטת והתראה בשעת מעשה (סנהדרין מ:), דבר שמפחית מאד את יעילות ההרתעה. נמצא, א"כ, כי קיימת סתירה בין הרעיון לבין המציאות. על-מנת לגשר על הפער הזה, הסמיכה התורה את מוסד המלוכה באופן, שלמלך ישנה סמכות נרחבת לדון ולתקן תקנות, ולעיתים אף להעניש מעבר לחוקי התורה כפי הצורך, וז"ל הרמב"ם (הל' מלכים פ"ג ה"י) – "כל ההורגין נפשות שלא בראיה ברורה או בלא התראה אפילו בעד אחד, או שונא שהרג בשגגה – יש למלך רשות להרוג אותם ולתקן העולם כפי מה שהשעה צריכה. והורג רבים ביום אחד ומניחן תלויים ימים רבים להטיל אימה ולשבר יד רשעי העולם".
בגמ' סנהדרין כ: נחלקו ר"י ור"ן האם פרשת 'שום תשים עליך מלך' היא מצוות עשה או רשות. הרמב"ם, הר"ן והרמב"ן פסקו כר"י שהיא מצווה, ואילו האבן עזרא והאברבנאל נקטו כר"נ שהיא רשות. אמנם למעשה אין נפק"מ בזה לדינא לזמננו, באשר נראה שאין באפשרותנו כעת להמליך מלך כמ"ש בספר הלכות מדינה (להגרא"י ולדנברג זצ"ל, בעל השו"ת ציץ אליעזר) ח"א שער ג' פ"א, וחייליה מדברי הרמב"ם פיה"מ סנהדרין פ' חלק ביסוד השנים עשר, שכתב שבכלל היסוד של אמונה בביאת המשיח היא "שאין מלך לישראל אלא מבית דוד ומזרע שלמה בלבד, וכל החולק על המשפחה הזאת כפר בה' ית' ובדברי נביאיו". ועוד הוסיף, שגם בשעה שממנים מלך משאר שבטי ישראל, תלוי הדבר בשני תנאים – א. שיהיה בציווי ה' ע"פ נביאיו, עי' בר"מ הל' מלכים פ"א ה"ח וברדב"ז שם. ב. שאין מלוכה למלכי ישראל שלא מזרע דוד על ירושלים, שם ה"י. אבל מ"מ נוכל להבין מזה אופי הנהגת המדינה הרצוי ע"פ דת תוה"ק.
בעבר היו מקובלים בעולם שני סוגי מלכויות – א. מלוכה מוחלטת (מונרכיה אבסולוטית), שבה המלך הוא כל-יכול, והוא קובע את החוקים ודיני המשפט כפופים לו. ב. מלוכה חוקתית (מונרכיה קונסטיטוציונית), שבה המלך הוא השליט הבלעדי, אבל הוא כפוף למערכת חוקים שהוא מתנהל על-פיה, ואינו יכול לעשות ככל העולה על רוחו. ברור הדבר, שצורת השלטון ע"פ התורה במדינה יהודית היא מלכות חוקתית הכפופה באופן מוחלט לתורה כדכתיב (דברים י"ז י"ח) "והיה כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו את משנה התורה הזאת וכו' והיתה עמו כל ימי חייו וכו' לבלתי סור מן המצווה ימין ושמאל", ובמשנה סנהדרין פ"ב – "וכותב לו ס"ת לשמו. יוצא למלחמה – מוציאה עמו, נכנס הוא – מכניסה עמו, יושב בדין – היא עמו, מיסב – היא כנגדו", ועי' עוד יהושע ב', ט"ז – "ויענו את יהושע לאמור… ככל אשר שמענו אל משה כן נשמע אליך רק יהיה ה' א-לוהיך עמך כאשר היה עם משה".
במדינות שהמלכות בהן היא מוגבלת, מוסדות השלטון מורכבות בד"כ משתי סמכויות – הסמכות הפוליטית והמדינתית, שאותה מייצג המלך, ומתפקידו לדאוג לניהול תקין של הכלכלה, החוץ והביטחון של המדינה, והסמכות הרוחנית, שהיא הנותנת למלך את הכלים והגבולות, שעל-פיהם הוא פועל. באומות העולם עפ"י רוב קיים מתח מובנה בין שתי הרשויות הללו, כשכל אחת שואפת ככל יכולתה להרחיב את תחום סמכותה, ולעיתים הדבר יוצר התנגשות של ממש. גם בעמ"י בזמן שהשלטון לא התנהג ע"פ התורה, קבעו חכמים שמלכי ישראל אין דנים אותם, מפני שנוצרה מזה תקלה כדאי' בסנהדרין יט. במעשה דינאי המלך, עיי"ש. והרמב"ם בפיה"מ פ"ב מ"ב כתב – "המלך לא דן ולא דנין אותו… זה במלכי ישראל בלבד, לפי שהיו עבריינין במלכותם לא היו משבחין השפלות ולא היו נכנעין לדברי תורה". ובהל' עדות פי"א ה"ט כתב – "מלכי ישראל לא מעידין ואין מעידין עליהן שהן בחזקת אלמים בעלי זרוע ואינן נכנעין תחת עול הדיינין".
אמנם במצב מתוקן שבו המלכות מתנהלת עפ"י התורה, שתי הרשויות – הסנהדרין, שהיא סמכות התורה, והמלך, שהוא הסמכות המדינית והפוליטית – אינן צרות זו לזו, אלא אדרבה – פועלות הן יחדיו ומשלימות זו את זו, כדאי' בגמ' סנהדרין טז. גבי דוד המע"ה – "כיון שעלה עמוד השחר נכנסו חכמי ישראל אצלו. אמרו לו אדונינו המלך, עמך ישראל צריכין לפרנסה… אמר להם לכו פשטו ידיכם בגדוד. מיד יועצין באחיתופל, ונמלכין בסנהדרין, ושואלין באורים ותומים. אמר ר"י מאי קרא…" – הרי לנו מנהל תקין ע"פ התורה, המלך מתווה את המדיניות, ואח"כ מקבלים את אישור הסנהדרין שהיא סמכות התורה [וככלל, לדעת חלק מהראשונים המלך היה יושב בראשות הסנהדרין על הרוב – עי' תוס' סנהדרין יט. ד"ה אבל, שרק בדיני נפשות אינו יושב בראש, משום שנא' "לא תענה על ריב" – לא תענה על רב, וע"ע בפיה"מ להר"מ הנ"ל ובר"מ הל' סנהדרין פ"ב ה"ד ואכמ"ל], ומאידך גם מצינו למלכי ישראל הצדיקים שתקנו הרבה תקנות ועשו גדר וסייג בעיקרי הדת, מלבד מה שתקנו לצרכי החברה ותקנת המדינה – יהושע נצטווה למול את ישראל (יהושע ה' ב') ועי' תמורה טז. – "מיד תשש כחו של יהושע ונשתכחו ממנו שלש מאות הלכות" (עי' ברמב"ם פ"א מהל' מלכים ה"ג, שיהושע נתמנה למלך ע"י משה). דוד המלך תקן ברכת 'על ישראל עמך ועל ירושלים עירך' בברכת המזון (ברכות מח.) שלמה המלך – "ויותר שהיה קהלת חכם עוד למד דעת את העם… דרש רבא דאגמריה בסימני טעמים ואסברה במאי דדמי לה" ותיקן עירובין ונט"י ועוד (עירובין כא: וברש"י שם). יהושפט – מלבד מה שעשה חיל בכל ענייני הכלכלה, הצבא והבטחון, גם חיזק את תורת ה' בקרב העם ע"י ששלח את שריו ואת הלויים לסובב בערי יהודה וללמד את העם דעת – עי' באריכות בדהי"ב י"ז. גבי חזקיהו המלך עי' סנהדרין צד., שביקש הקב"ה לעשותו משיח, וגבי יאשיהו עי' מלכים ב' כ"ג כ"ה.
הצלע השלישית של השלטון בעמ"י הם הכהנים והלויים, שהופקדו לעבוד את עבודת ה' ולשמור על בית ה'. התפקיד המיוחד של הכהנים הוא מצד מעלתם של ישראל שנושאים בגאון את דבר ה' בעולם. משום כך נחוץ כאויר לנשימה שיהיו אנשים מובדלים ומופרשים מענייני העולם ומקודשים ע"י שיפרקו מעל צווארם עול חשבונות רבים אשר בקשו בני האדם, כדי שיהיו פנויים לעבוד את ה' ולשרתו ולהורות לעם דרכי ה' הישרים כמש"כ ברמב"ם הל' שמיטה ויובל פי"ג הי"ב – "ולמה לא זכה לוי בנחלת א"י ובביזתה עם אחיו, מפני שהובדל לעבוד את ה' ולשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים, שנא' יורו משפטיך ליעקב ותורותיך לישראל", ועי' ברמב"ן (בראשית מ"ט י') גבי עוון בית חשמונאי, וז"ל – "ואפשר ג"כ שהיה עליהם חטא במלכותם מפני שהיו כהנים ונצטוו תשמרו את כהונתכם לכל דבר המזבח… ולא היה להם למלוך רק לעבוד את עבודת ה'… ולפיכך אעפ"י שישראל מקימים עליהם מלך משאר שבטים כפי צורך השעה, אין מושחין אותם, שלא יהיה עליהם הוד מלכות, אלא כמו שופטים ושוטרים יהיו". ועי' ברמב"ם הלכות סנהדרין פ"ב ה"ב – "ומצוה להיות בסנהדרי גדולה כהנים ולויים, שנאמר ובאתה אל הכהנים הלויים", ושם ה"ד – "אבל מושיבין כהן גדול אם היה ראוי בחכמה". הרי מתבאר מדברי רז"ל, שסדר ההנהגה הרצוי לעם ה' הוא ע"י שלשת המוסדות הנ"ל – המלוכה, הסנהדרין והכהונה, שיחדיו נעשים חטיבה אחת ואינן צרות זו לזו, אלא אדרבה – מטרתם היא אחת, לקדש שם ה' בעולם.