שנה חדשה עומדת בפתח, וזהו זמן בו כל אחד מפנה מעט זמן על-מנת להרהר על השנה שחלפה, על מעשיו הטובים והפחות טובים, ועל מה שיכול היה לעשות וטרם עשה עדיין. זהו חשבון שהורגלנו בו על-ידי ספרי המוסר, הוועדים השונים של המשגיחים והדרשות חוצבי הלהבות של המגידים. אולם זהו גם צורך אנושי בסיסי, דבר שהשכל מחייב מצד היותנו בני אדם בעלי בחירה, המבינים כי ישנה תכלית בעולמנו, ולא נבראנו לריק. זהו חשבון שצריך להיעשות בכל זמן ועת, אולם רבותינו גילו לנו שישנם זמנים יותר מסוגלים לכך, והם עשרת ימי תשובה הממשמשים ובאים, וכבר נהגו ישראל להתכונן לכך במשך חודש אלול. אולם לפני שניגש לאותם ימים, ראוי שקודם נלבן שאלה פשוטה, אשר התשובה עליה עשויה לשנות את כל המבט שלנו על המציאות בכלל, וכן על מצוות התשובה ועל אותו חשבון אודותיו פתחנו. שאלה זו אמורה לנקר במוחו של כל צורב, של כל בעל דעת – מי אנחנו?
מה פרוש "מי אנחנו"? התשובה הרי ברורה, אנחנו יהודים בני אברהם, יצחק ויעקב, עמדנו תחת הר סיני וקבלנו את התורה. כמובן, שהתשובה נכונה, אולם ראוי לחדד אותה יותר על-מנת שנזכה לתובנה מחודשת. מי אנחנו? האם אנחנו קבוצה של הרבה מאד אנשים, שכולם נצטוו על התורה והמצוות וכל אחד מנסה להתמודד עם האתגרים השונים הניצבים בדרכו לקיומן, או שמא… . שמא יש כאן משהו מעבר, שמא המושג "עם ישראל", "אומה יהודית", טומן בחובו משמעויות נוספות. שמא יש לנו יעוד משותף דווקא משום היותנו אומה. שמא יש לנו תפקיד מעל בימת ההיסטוריה העולמית, אשר מחייב אותנו להתמודדות לא פחות מאשר במישור האישי של כל אחד ואחד.
כל מי שקורא את דבר ה', את התורה שנתנה מאתו ואת דברי נביאיו הקדושים, כל מי שיודע לקרוא ולהבין – יודע היטב את התשובה לשאלה שהועלתה. כל מי שלא טחו עיניו מראות יודע שהתורה ניתנה לאומה, לאומה המעותדת לחיות על אדמתה ולקיים מערכת שלמה של חיים תורניים. התורה לא ניתנה כדי לפתור לפלוני או לאלמוני את בעיותיו. היא ניתנה בכדי ליצור מבנה שלם של חיים, מסכת שלמה של מציאות חובקת עולם ומלואו, כדי לטבוע את החותם על ההיסטוריה האנושית בהמלכת ה' אלוקי ישראל על הבריאה כולה.
נכון, איננו מורגלים לחשוב בצורה כזו. הגלות הארורה, עליה אמרו חז"ל (ספרי עקב מ"ג) שהיא הקשה מכל הקללות – גלות זו נטלה אותנו מעל אדמתנו, ועם הפסקת היניקה מהארץ הקדושה, הלכו ונתנוונו להם המושגים התורניים המקוריים. תחת להיות אומה היודעת את ה', הפכנו לקובץ של יחידים, המנסים איכשהו לשמר משהו מאותו פולחן, אשר פעם היה קשור לחיים המפכים והרעננים של אומה על אדמתה.
אותה גלות איימה לכלות את הכל, הן פיזית והן רוחנית, כאשר את שיאו של התהליך ראינו מבחינה פיזית בשואה האיומה, ומבחינה רוחנית – במצב הירוד של היהדות באירופה של לפני השואה, כאשר רבים רבים כבר חללו שבת רח"ל, וקרנם של תלמידי חכמים הייתה בירידה מתמדת (בעז"ה נייחד לנושא זה מאמר בפני עצמו באחד הגליונות הבאים).
רועי ישראל, שה' שתלם באותם דורות, עשו כל שביכולתם על-מנת להתמודד עם האסונות הרוחניים והגשמיים שניתכו על היהדות באותן שנים. אולם כל עוד ישבנו בגלות, היה זה קרב מאסף נואש, שנועד איכשהו לשמר את אותה יהדות של יחידים, אותו פולחן, עליו אמרו חז"ל, שלא נצטווינו בו אלא בכדי שהמצוות לא תהיינה לנו חדשות כשנשוב לארץ (שם בספרי). את היניקה למקור החיים לא ניתן היה לחדש על אדמת הגולה, שכן היא אינה קולטת את שורשי הקדושה.
והנה, בגודל רחמיו וחסדיו של הבורא, זכינו אחר כל התלאות לשוב לארצנו ולחונן את עפרה. היו אלו תלמידי הגר"א לפני מאתיים שנה, אשר מסרו נפשם פשוטו כמשמעו על שיבת ציון, שנים רבות לפני שאותו מתבולל וינאי הגה את רעיונו בדבר "מדינת היהודים". ואמנם, בצוק העיתים גברה ידם של מרשיעי ברית אשר השתלטו על הישוב ומנעו מיראי ה' לכונן בה את אותה חברה תורנית שנצטווינו להקים. אולם כל זה אינו גורע מחסדו הגדול של ה' שהשיבנו לארצנו, ואדרבה – הדבר מחייב אותנו ביתר שאת לפעול למען קיומה של אותה מטרה עבורה נבראנו.
בנקודה זו אנו עומדים בעת חשבון הנפש הכללי. מה עשינו על-מנת לקדם את תכלית הבריאה? חשש גדול מתגנב לליבי, ולפיו אין כל יחס בין מה שרבים מאיתנו זכו לעשות למען זיכוך נפשם שלהם לבין מה שנעשה עבור התכלית האלוקית, על דרך הפסוק בחגי שמובא בסיפור המעניין שבגיליון זה.
אגודת "קדושת ציון" שמה לה למטרה לשוב אל אותם מושגים מקוריים שנשכחו – חיבת ציון, מצוות כיבוש הארץ, הורשת האויב, כינון מדינה יהודית באמת והמלכת ה' על הבריאה – והכל על טהרת הקודש, בלא להתפשר כלל על חלק כלשהו מחלקי התורה. עלון זה, המהווה את שופרה של האגודה, יציג בפני הקוראים את אותן אמיתות שנשכחו, ויביא מדברי רבותינו את ההשקפה המסורה בלא מורא ובלא חת.
שלכם,
העורך.