כאשר בא לידי הגיליון הראשון של 'קדושת ציון' וקראתיו, עם כל מה שהזדהיתי עם הרעיון של ארץ ישראל, ונהניתי מאד ממכתבו המאיר של רבינו האור שמח זללה"ה, אך לא הבנתי מה רצונו מאתנו, ומה היא מטרת האגודה? הרי ב"ה אנו כבר נמצאים כאן בארץ ישראל, אולי צריך לפרסם את זה באמריקה, אבל מה לגיליון זה ולנו? שוב חשבתי לעצמי, שמא רוצה הוא שנכבוש את כל הארץ מידי הערבים? אך מה אנו מה חיינו, והלא אין לנו אף תופס רובה אחד, ולא כל כלי מדיני, ואף אם כן יהיה בידינו כח מדיני כל שהוא, הרי דברים רבים יש לנו לעשות בארץ הנמצאת כבר בידנו למען התורה ומצוותיה, קודם שננסה לכבוש עוד אי אלה חבלי ארץ נוספים.
אמנם עד שתמהתי על הגיליון, תמהתי על עצמי, הרי ודאי לא לריק אנו נמצאים כאן, ולא לחינם השיבנו אלקינו לארצנו, ואף אם נאמר שאין זה אלא הקדמה להקדמה לגאולה, הרי ודאי שדבר כה משמעותי דורש אף שינוי מסויים מצידנו, ומה הוא הדבר? מה דבר זה דורש מאתנו? מה ה' אלקינו שואל מאתנו במציאות זו? על מה אנחנו יושבים?
כיון שברור שענין ארץ ישראל אינו אך פיסת קרקע, כי אם לב ליבה של התורה והמצוה, וכפי שהובהר ממכתבו של רבינו האור שמח זללה"ה [שהובא כאן בגיליון הקודם], יוצא איפה שעיקר התוצאה של ארץ ישראל, בתורתנו היא, בתורה ובמצוותיה. התביעה שאנו נתבעים לפעול ולעשות היא בתורתנו! ואכן, מצאנו כמה וכמה פסוקים שבפשוטם אינם מתעסקים אלא בארץ ישראל החומרית, אמנם חכמינו ז"ל הדריכונו ללמוד פסוקים אלו אף על צורת לימוד התורה וקיומה. ובעזרת אלקינו נעמוד כאן על שני פסוקים כאלו, שבהם טמונה אף התשובה לשאלה בה פתחנו, מה אומר לנו צמד המילים הללו 'ארץ ישראל'?
א. הנביא ירמיהו, נביא הזעם של החורבן, מנבא לעם ישראל לאחר יציאתם לגלות בבל, "הציבי לך ציונים, שימי לך תמרורים, שיתי ליבך למסילה דרך הלכת, שובי בתולת ישראל שובי אל ערייך אלה, עד מתי תתחמקין הבת השובבה כי ברא ה' חדשה בארץ נקבה תסובב גבר" (ל"א, כ'), כאשר פשוטו של מקרא הוא, שמצוה הנביא לישראל ליתן ציוני דרך וסימנים למסלול הליכתם מארץ ישראל לבבל, למען יוכלו לחזור ולשוב לעריהם. ועוד דוחק בהם הנביא בשם ה', שלא יתחמקו ויתעצלו מלשוב לארצם עד שישיב אותם ה', כיון שעתה מתחדש מהלך חדש בעולם, שהנקבה (כנס"י) מתחילה לסובב ולחזר אחרי הגבר (הקב"ה) [וכידוע למבינים, שכן הוא בפנימיות הענין, שככל שמתקרבים לאחרית הימים, לספירת המלכות יום שכולו שבת, אז עיקר העבודה מתחילה מלמטה, ומאיתערותא דלתתא אף מושפע האיתערותא דלעילא, כידוע].
אמנם רבותינו בספרי פירשו פסוקים אלו על צורת קיום התורה ולימודה, ולא אך על השיבה לארץ ישראל כפשוטו, על הפסוק "ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה אשר ה' נותן לכם ושמתם את דברי אלו", 'אף על פי שאני מגלה אתכם מן הארץ לחוצה לארץ היו מצוינים במצוות שכשאתם חוזרים לא יהיו בעיניכם כחדשים… כך אמר להם הקב"ה לישראל בני היו מצויינם במצוות, שכשאתם חוזרים לא יהיו חדשים לכם, הוא שירמיהו אומר הציבי לך ציונים שימי לך תמרורים', והביאום רש"י והרמב"ן על פסוקים אלו.
ודעת לנבון נקל, שאם מצווים אנו בשימת ציונים ותמרורים למען נזכור הדרך שנחזור לארץ ישראל, עאכו"כ שאנו מצווים אף לחזור לארץ ישראל, ומבחינת דרשת הפסוק, שצריכים אנו לחזור לצורה של התורה בארץ ישראל, ולא להסתפק אך בהצבת הציונים והתמרורים, בלא לחזור בפועל לתורה שאינה אך לזיכרון. וכפי המשך הנבואה שם, דבר זה מוטל עלינו, שהלא עתה מהלך חדש יש 'נקבה תסובב גבר', ואל לנו לחכות בזה לאיתות משמים, כיון שמעשינו כאן הם אלו שיביאו אף את הסייעתא מלעילא.
הוה אומר, שכאשר חזרנו לארצנו, לארץ ה', מוטלת עלינו מצוה מדברי קבלה 'שיתי ליבך למסילה דרך הלכת שובי בתולת ישראל שובי אל ערייך אלה', מצוה עלינו להתבונן את הדרך בה עברה תורתנו מארץ ישראל לבבל, ולהחזיר עטרה ליושנה ולשוב אל ערינו אלה, אל התורה כפי שהייתה במקורה בארץ ישראל, 'שובי אל ערייך אלה'.
דבר זה דורש מאתנו, עבודה רבה, עקבית ומאומצת, להתחקות אחר שורשי ההלכה, אחר עומק סברותיה, אחר כל הציונים והתמרורים המגלים לנו על צורתן החיה של המצוות, אחר הצורה הפעילה של המצוות המתקנת את כל העם, הן בדיני ממונות, הן בבין אדם למקום, הן בדיני קדושת ישראל, ובצורה זו לעסוק בתורה, בצורה זו לפסוק בשאלות המתחדשות בכל יום, ובצורה זו לקיים את כל המצוות, עד אשר יאמרו כל הגויים 'מי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת'.
אמנם כאן נשאלת השאלה איך אנחנו חוזרים לצורה זו, איך נשוב לערינו, מה היא ה'מסילה דרך הלכת', שעי"ז נוכל לשוב לתורת ערי אלקינו.
וכאן אנו באים לפסוק השני, שהועדנו בתחילת דברינו, פסוק שפשוטו על ירושלים ומדרשו על צורת לימוד התורה וקיומה.
ב. בתקופת שיבת ציון מגלות בבל, נתנבא זכריה הנביא (ח', י') – "כי לפני הימים ההם [שחזרו ישראל לארצם] שכר האדם לא נהיה ושכר הבהמה איננה וליוצא ולבא אין שלום מן הצר ואשלח את כל האדם איש ברעהו, ועתה לא כימים הראשונים אני לשארית העם הזה האם ה' צבאות, כי זרע השלום הגפן תתן פריה והארץ תתן את יבולה והשמים יתנו טלם", ואף כאן פשוטו של מקרא מורה, כי בזמן הגלות האדם והבהמה לא היו שווים בשכירותם, וליוצא ולבא מירושלים אין שלום מחמת צרי ישראל הסובבים את ירושלים, ועתה לאחר ששבו שארית הפליטה יש שלום, ואפשר לצאת ולהכנס לירושלים ברוגע ונחת, ואף השמים נותנים טלם והארץ נושאת פירותיה.
אמנם רז"ל בחגיגה י"א. פירשו פסוק זה על התורה – 'מאי דכתיב וליוצא ולבא אין שלום מן הצר, זה היוצא מדבר משנה לדבר מקרא, ואיכא דאמרי זה היוצא ממשנה לגמרא ואיכא דאמרי מש"ס לש"ס', והיינו שהמשילו המקרא לירושלים ביחס למשנה שהיא חוצה לה, והמשנה כירושלים ביחס לתלמוד ירושלמי, והירושלמי כירושלים ביחס לתלמוד בבלי. ומבואר שיש הרבה דרגות ביחס לתורה, כמה התורה אכן היא תורת ארץ ישראל, וכמה היא יותר תורה של 'הציבי לך ציונים', וכל זמן שאין ישראל בארצם, ליוצא ולבא אין שלום, אי אפשר לחבר בין התורה של ארץ ישראל המלאה תוכן ורוח חיים, לבין התורה החיצונית יותר, במצב הגלותי הזה. כאשר צוררנו מפרידים בין ירושלים לשאר העם, מי שנמצא בירושלים ומרגיש את כל ההארה והתוכן שבמצוות, אינו יכול לקשר את זה לצורת המצוות המוגדרת יותר שבמשנה ויותר שבירושלמי ויותר מוגדרת שבבבלי, ומי שנמצא בחוץ אינו יכול לחבר את כל המון פרטי דיניו והלכותיו לתוכן הפנימי הנמצא בירושלים, ולא זו בלבד אלא שאם ינסו לחברם, רק יזיקו, כיון שזהו מצב של 'אין שלום מן הצר', ומסיבה זו אפשר לראות שבד"כ אכן אין רבותינו זללה"ה עוסקי התלמוד ומבאריו מנסים לבאר דבריהם עפ"י תוכן המצוה, ואינם דנים אלא בגדריה, וזה פשוט משום ש'ליוצא ולבא אין שלום מן הצר'.
אמנם כאשר החזירנו אלקינו לארצנו, וכבר ראו עינינו ש'ברא ה' חדשה בארץ', עד מתי נתחמק, עד מתי נהיה כבת השובבה שאינה רוצה לקחת אחריות על עצמה ועל הנהגתה, עד מתי נמאן לסובב את דודנו שהחזירנו לארצנו, על מתי נאמר המקרא 'שיתי ליבך למסילה דרך הלכת שוב בתולת ישראל שובי אל ערייך אלה' אם לא על דורנו, דור ששבנו בו אל ארצנו, דור שבחר בו ה' להשיבו לארצו, ארץ ה', האם לא עלינו מוטלת החובה והזכות, לשוב אל ערינו, לשוב ולחבר מקרא למשנה ומשנה לגמרא, לשוב במסילה דרך הלכנו, עד שתהא ההלכה מאירת חיים, לחדש את ההבנה בתורה ובמצוותיה ודרכיה, עד אשר ישפיעו הדברים אף על כיווני המחשבה והפסיקה להלכה.
הלא ודאי 'חזק ונתחזק בעד עמנו, ובעד ערי אלקינו, וה' יעשה הטוב בעיניו'.
וכאן המקום להדגיש, שאין הכוונה חלילה לבכר את המקרא על פני המשנה או המשנה על פני הגמרא, היות ולא לחינם נתגלה כל גילוי זה שבתורה, וכמו שאמרו במסכת היכלות, שעיקר הודה וזיוה והדרה של תורה לא נתגלה אלא ע"י התנאים ואח"כ האמוראים, ואין הדברים מכוונים אלא לשוב ולחבר גדרי ההלכות למקורותיהם התוכניים והערכיים, לקיים את התורה לא כ'צו לצו קו לקו' אלא כ'זאת המנוחה הניחו לעייף וזאת המרגעה' (עי' ישעיהו כ"ח, י"ב).
[ובאמת כידוע, שרבינו הגדול החזון אי"ש התחיל לבאר הרבה מן הסברות בצורה יותר קרובה לתוכני הדברים, וכן חידש הלכות על פי סגנון, זה אף אם הדברים לא יצאו בדיוק מהגדרים, אם כי דבר זה צריך אריכות יתירה על דרכו שאי"ז מעניננו כאן, וכבר ידועים הדברים קצת בי מדרשא]
ולתועלת הענין אציג כאן כמה הערה בהלכות ד' מינים, שכמדומני שהיא יותר בצורת לימוד של 'שובי בתולת ישראל אל ערייך אלה', ויעזרנו גואל ישראל ונותן התורה לכוון לאמתה של תורה, למען כבוד שמו.
כתב הרמב"ן [במלחמות ובהשגות על הל' לולב לראב"ד], שאף בעזרה בשאר ימים חוץ מיו"ט ראשון אי"צ 'לכם', ומדברי הראב"ד נראה שיוצאים אף בחסר ובשאר דברים שיוצאים בהם בשני, וכן משמע מסתימת הרמב"ם שכתב שכל הפסולים כשרים בשאר ימים ולא חילק בין המקדש לשאר מקומות, ויל"ע בטעמא דמילתא, דאי מדאו' מחייבי, אמאי קילי מיו"ט ראשון, וביותר יש להבין דברי הראב"ד.
ונראה, שעניין הכתוב כך הוא, ש'ולקחתם לכם ביום הראשון' אינו עיקר המצוה אלא הכשר מצוה ל"ושמחתם", והיינו קחו ד' מינים הללו ושמחו עמם לפני ה' שבעה ימים, ואין הלקיחה מצוה בפנ"ע אלא בכדי לשמוח [ובפשוטו אילה"ק דא"כ אמאי ביום הראשון, הרי אף קודם לזה נמי יכול ליקח, דהא בפש"מ כבר מצינו אך ביום בראשון תשביתו שאור מבתיכם, והיינו שביום הראשון יהא מושבת כבר, וכן כאן ביום הראשון צריך שכבר יהיו המינים הללו, שכבר ביום זה עלינו לשמוח עמם לפני ה'].
אמנם, ע"ד תושבע"פ קבעו רז"ל שהכשר מצוה זה של לקיחת ד' מינים הוא מצוה בפנ"ע ומדאגבהי נפק ביה כדרך קנין, ואף בגבולים חייבים בהכשר זה אף אם אין יכולים להמשיך יותר, אלא הוא כבר צווי שיהא לו ד' מינים בכדי לשמוח בהם. והנה כידוע צורת השמחה היא בנענועים וכעניין הכתוב בשמואל ב' ו' – 'ודוד וכל בית ישראל משחקים לפני ה' וכו' ובעצי ברושים', והיינו שדרך היא לשמוח ולרקוד בנענוע ענפי עצים [ועי' תרגום שני אסתר ג' ח' עה"פ ודתיהם שונות מכל עם 'והדרין בהושענא ושוורין ורקדין היך גדיין'], וודאי אין הדרך לעשות כ"ז בעדינות, כי אם בשמחה פורצת גבולות, ומטבע הדברים כבר אי"ז כבשעת לקיחתו, וודאי אין זה מצורת השמחה להקפיד שיהו הד' מינים תמימים כל ז' [וכדחזינן שהבורים אינם מנענעים ומכסכסים מחשש פיסול], ודומה הדבר לחתן שקונה לעצמו כלים נאים להתנאות בהם בכלולותיו ואז דואג שיהיו נאים וייראו עליו בצורה נאה, אבל מאז שהחלה השמחה אין לבו אלא על השמחה ולא יחליפם אף אם יתלכלכו או יקרעו מעט, כן צריך לקחת ולקנות ד' מינים מהודרים, אבל אח"כ אין בזה קפידא כלל, ומדרך השמחה החזקה שישתנה קצת עין האתרוג [וכמ"ש החת"ס על האתרוגים שנשתנו מראיתם מחיבוב המצוה], ואף מדרך השמחה שאין מקפיד כ"א על הגבול בין שלו לחבירו, אלא כולם ביחד מפזזים בכל אשר לכל, ומטעם זה אין דין ולקחתם 'לכם' ולא 'לקיחה תמה' שייכים אלא בלקיחת הלולב שהוא כעניין קנייתו הראשונית, ואינם שייכים בעניין השמחה עצמה לפני ה', שאז אין מקום לדינים אלו.
[ונראה דבזה ית' ג"כ הא דאיכא פסולים בד' מינים שפוסלים ליום ראשון בלבד ואינם פוסלים לששה ימים, ובשו"ע כתב שאין לברך עליהם ביום הראשון, ולכאו' יל"ע, דהא מצות ושמחתם לפני ה' נוהגת כל שבעה, וריב"ז תיקן שיהא במדינה כבמקדש, וא"כ יברך אף ביום הראשון משום דרבנן ד"ושמחתם לפני ה'", ואף שדאורייתא אינו מקיים בד' מינים הללו, מ"מ יברך משום דרבנן, וכן יל"ע לדעת הרמב"ן אי במקדש מברך ביום הראשון מדין "ושמחתם", דבזה לא בעינן שלם וחסר כשר. אמנם לדברינו ית', דכיון דהלקיחה מקדמת לשמחה בעניינה, אינו יכול לקיים "ושמחתם" קודם שעשה "ולקחתם", ולכך ביום הראשון אינו מברך משום "ושמחתם" כל זמן שאין לו מינים הראויים ללקיחה, והיאך ישמח במיניו ועדיין לא לקחם כדין, ואך ביום השני שבו כבר אוחז העם כולו במצוות השמחה ובעמוד ושמח קאי אז כשר בלולב כזה, אבל ביום ראשון אינו בעמוד ושמח אלא בעמוד ולקח, ורק לאחר שלקח הרי הוא בעמוד ושמח.]
יהי רצון שחפץ ה' בידכם יצלח
י. מאיר