בלוג

הגאון רבי יוסף קמנצקי שליט"א מספר על אביו וסבו

בכמה הזדמנויות, זכינו באגודה לשמוע מהרב יוסף קמנצקי שליט"א על עלית משפחתו לארץ ישראל בעקבות מלחמת תשכ"ז, על השאיפה העתיקה המושרשת במשפחתו כבכל יהדות ליטא לעלות לגור בארץ הקודש, ועל הסתייגות סבו מרן הג"ר יעקב קמנצקי זצ"ל מעלית בני ארה"ב – שהתהפכה ברבות השנים. בשונה ממה שספרנו עד עכשיו על אבות שהשפיעו לבניהם יחס חיובי לארץ ישראל, כאן מצאנו שגם בכח הבנים להשפיע על האבות, וכדברי הנביא – "…ולב בנים על אבותם".

הרב יוסף שליט"א מספר תחילה על היחס של אביו, הגאון רבי נתן קמנצקי זצ"ל – מראשי ומקימי ישיבת איתרי – לארץ ישראל, ואיך הבשיל הרעיון שיעלה לארץ ישראל.

"אבא שלי תמיד היה 'חובב ציון'. בערך בשנת תשי"ז הגיע חבר של אבא שלמד אתו אצל ר' לייב מאלין בבית התלמוד, הרב מרדכי אליפנט, לגור בארץ ישראל. לא היו לו ילדים, והוא חשב שאם הוא יגיע לגור בארץ, אולי זה יעזור. בארץ הוא פתח כולל, וכל שנה הוא היה מגיע לארה"ב לגייס כסף עבור הכולל, והיה מתאכסן אצלנו בבית. תמיד הוא היה אומר לאבא שלי, שיבוא לגור בארץ, ושיחד הם יפתחו ישיבה. אמנם באותו זמן היה אפשר אולי לספור על כף היד את מספר החרדים האמריקאים שהגיעו לגור כאן. כשבע שנים אחר כך, אבא הגיע לביקור יחד עם אמא שלי ואחי הצעיר ממני, שהיה אז תינוק. נדרש אומץ לשכנע את אמא שלי להגיע למקום שהיה נחשב אז למסוכן [יחסית לארה"ב], מקום לא מפותח – 'מדינת עולם שלישי'. אחר כך כבר לא היה מה לדבר איתה על לבוא לגור כאן…"

ובכל זאת הם הגיעו לבסוף. הרב יוסף שליט"א מספר על כך.

"גרנו בשכונה בברוקלין הנקראת 'מזרח ניו יורק'. לאבא היתה משרה של רב בית כנסת בשכונה. אני זוכר, שפעם הוא קרא לי לפני מוסף, ואמר לי לספור כמה אנשים יש בבית הכנסת – ספרתי מאה וארבעים מתפללים. בשבת הבאה הוא אמר לי שוב לשים לב למספר המתפללים. עד סוף אותה שנה, נשארו שם רק שבעים איש. בצורה עקבית, השכונה התרוקנה מיהודיה, שעזבו לשכונות אחרות. [היום, זו שכונה שאפשר לעבור בה בבטחה רק ברכב משוריין, וגם זה עדיף שיעשה בשעות היום…]. גם משרה נוספת שהיתה לו, כמגיד שיעור בישיבה גדולה, לא עלתה יפה.

ואז אבא החליט, ברוח אותם ימים שאחרי מלחמת ששת הימים בתשכ"ז, שהוא רוצה לעבור לגור בארץ. הסבא רבי יעקב לא היה מרוצה מזה כלל, ואף ניסה להניאו. לאחרונה שמעתי ממי שהיה ה'הויז-בחור' [הבחור העוזר] של הסבא, שהסבא נפגש עם עשיר אחד כדי לנסות לסדר הסכם יששכר-זבולון עם אבא שלי, כדי שישאר באמריקה."

הרב יוסף מספר ממה נבעה התנגדות הסבא רבי יעקב זצ"ל.

"החשש העיקרי של הסבא היה מחינוך הילדים. הוא סבר, שכאן בארץ זה קיצוני לשני הצדדים, או לכיוון אחד כמו במאה שערים, או אצל 'המזרחי', בלי ערובה לדור המשך אחרי כור ההיתוך של הצבא, כמו שהמספרים מוכיחים. לא היה כאן משהו כמו בארה"ב, שגם תלמידי ישיבה מוציאים בגרות במסגרת הישיבה, וכך נשארים במסגרת של היראים. הוא סבר גם, שאם מגיעים לארץ ישראל, צריך להתבטל לחרדים שם ולא להיות חריגים, מה שחסם את האפשרות לחינוך כמו שהיה מורגל באמריקה.

כשנה אחרי שעלינו, טרח סבא להגיע ולבקר לכבוד הבר-מצוה שלי, וגם כדי להתפייס ולהשלים עם אבא. הוא אמנם דאג להדגיש, שאין הוא מסכים עם ה'ציונות' כביכול, ומעשה שהיה כך היה – אבא שלי התעקש שאמסור את דרשת הבר-מצוה בעברית, ולא ביידיש, על אף שיותר טבעי היה לי לדרוש ביידיש. [בחדרים שלמדתי בארה"ב, יידיש היתה השפה הדומיננטית. באחד מהם הייתי כמעט היחיד בכיתה שידע לדבר גם באנגלית]. לא יצא לי לשאול, אבל נראה לי שהסיבה שאבא התעקש שאנאם בעברית היתה כי השתתפו בבר-מצוה קרובי משפחה, דודים של אמי, שלא היו שומרי תורה ומצוות, ואבא רצה להראות להם שאפשר להיות 'לא גלותיים', ואין זה צריך לבוא חלילה על חשבון שמירת תורה ומצוות.

אחרי שדרשתי ראשון, פתח הסבא בדבריו ואמר, שמן הסתם דרשתי טוב, רק שאין הוא מבין את העברית. סבא ידע שאני לומד בישיבת 'הישוב החדש', שמצד אחד לא היתה מה'מזרחי', ומצד שני לא היתה ישיבה חרדית רגילה, כי היו בה לימודי בגרות. הסבא, שחשש שזו ישיבה כמו של המזרחי, אמר אז בבר מצוה את הווארט המפורסם שלו על הלימוד של יעקב אבינו ארבע עשרה שנה בישיבת שם ועבר – מה היה חסר לו אצל אברהם אבינו? אלא, כשהוא בא לגור אצל לבן, שלא היה סיכוי שהוא יחזיר אותו בתשובה, עיקר הלימוד היה צריך להתמקד במשימה איך לא להיות מושפע מהסביבה, ואת זה יש ללמוד משם ועבר, שהתמודדו בעצמם עם דור המבול ודור הפלגה, מה שאין כן אצל אברהם ויצחק, שעיקר העבודה אצלם היתה לפרסם את שם ה' לאחרים. וכן יעקב, שראה ברוח קודשו את ההתמודדות של יוסף, הכין אותו לזה, וזו התורה המיוחדת שמסר לו – "בן זקונים הוא לו". הסבא סיים, כשהוא פונה אלי – "קוראים לי יעקב, ולך קוראים יוסף, הריני מוסר לך את תורת שם ועבר". בני המשפחה הבינו, שזה היה מחמת החשש מזה שאני לומד בישיבת 'הישוב החדש', ששיטת החינוך בה היתה נחשבת לפרצה בחינוך החרדי בארץ."

הרב יוסף מגלה בעקבות מה השתנה היחס של רבי יעקב למגורים בארץ ישראל.

"אחרי מלחמת ששת הימים, היתה רוח של עליה לארץ. בוועידה השנתית של אגודת ישראל באמריקה, שהתקיימה חמשה חדשים אחרי המלחמה, דברו כמה מהגדולים על הענין. היה אחד מגדולי ליטא שדיבר באופן מאוד שלילי על הנצחון של מלחמת ששת הימים. הוא אמר שהתורה ניתנה בסיני ולא צריך "שטחים" בשביל לקיים אותה וללמוד אותה, וכבר אלפיים שנה אנחנו שומרים עליה בלי מדינה. אחר כך דיבר אחד האדמו"רים באופן חיובי על הנסים במלחמה ההיא, ואז עוד אחד מגדולי ליטא דיבר נגד, ואחר כך עוד אחד מהאדמו"רים דיבר בעד, וכשהסבא דיבר, הוא אמנם נסה לפשר כדי שלא יווצר קרע בתוך "אגודת ישראל" בין האגף החסידי לאגף הליטאי, אך למעשה יצא לו נאום די שלילי. אחר כך, דיבר הרב איצ'ה מאיר לוין יו"ר אגו"י שנכח בועידה כאורח כבוד מא"י [עד הפילוג בין אגודה לדגל, היה נציג אגודה מארץ ישראל מגיע כל שנה ומדבר בוועידה]. הוא הזכיר את מאורעות השואה ותיאר את ימיו בורשא, כאשר הגרמנים הפציצו את העיר והמיתו רבבות, ולעומת זאת תאר את ההצלה שהיתה ליהודים בארץ ישראל. דבר זה השפיע עמוקות על הסבא, והוא שלח פתק למנחה, אינני יודע מה בדיוק היה כתוב שם, אבל רוח הדברים הייתה, שהוא חוזר בו מדבריו.

אחרי יותר מעשר שנים שהסבא לא ביקר בארץ, מאז הבר-מצוה שלי, הגיע הסבא לארץ ישראל לכנסיה הגדולה האחרונה של אגודת ישראל. הייתי אז כבר אברך עם ילד, ומשפחות נוספות שסבא שלי הכיר מאמריקה – ביניהם משפחות קירשנבוים, פטרוף וקיל – שילדיהם גדלו במשך אותן שנים שחלפו. כך ראה סבא, שהתוצאות של החינוך כאן בארץ אכן בסדר, ואפילו משביעות רצון. זה הרגיע לו את החשש מהחינוך כאן. ובאמת, מאותן משפחות יצאו אנשים חשובים ומפורסמים, המשמשים ברבנות ובעולם הישיבות.

אחרי שקצת 'הציץ ונפגע', שוב הגיע שנה לאחר מכן כאשר אחותי התחתנה כאן בארץ [לחתונתי הוא לא הגיע]. באותן הפעמים הוא הגיע לבד, בלי אשתו [השניה], והתאכסן אצל ההורים שלי. אבל שנה אחר כך, כבר בלי שום סיבה מיוחדת, הוא הגיע לחופשת קיץ ביחד עם אשתו, וממש התאהב אז בארץ ישראל. הוא לקח דירה בבית וגן, והיה מתפעל מכל דבר קטן, כמו ילדים עם טוהר על פניהם הולכים לחיידר. באותה תקופה למדתי עם אחי הרב ראובן אחרי תפילת ותיקין, וכך סבא היה מתפאר בכך שיש לו נכדים בירושלים שמתפללים כותיקין.

אני חושב שזה הרבה בזכותנו – אני ואחי ובני משפחות העולים מאמריקה שגדלו כאן לבני תורה – שהשתנה היחס של הסבא רבי יעקב לעליה לארץ ישראל."

יוצא אם כך, שכאשר סר פחד החינוך, חזר למקומו היחס החיובי למגורים בארץ ישראל. הרב יוסף מספר לנו, שבשנים קדמוניות רבי יעקב עצמו שאף להגיע לגור בארץ ישראל.

"צריך להבין, שאצל יהודי ליטא, תמיד היתה שאיפה להגיע לגור בארץ ישראל. זה היה דבר פשוט, שמי שיש לו אפשרות – היה רוצה להגיע. כבר בשנות תר"ץ, הגיעו חמיו וחמותו של רבי יעקב לבלות את שארית חייהם בארץ הקודש, ושניהם קבורים בהר הזיתים. באותן שנים, הסבא רבי יעקב כתב חיבור על הרמב"ם כדי לשלוח למוסד הרב קוק, כדי שעל-ידי זה יכירו אותו, ואולי כך יוכל לקבל סרטיפיקט [אשרת כניסה] להגיע לארץ ולקבל איזו משרה.

גם שנים מאוחר יותר, בשנת תשט"ז, הוא הגיע לביקור בארץ. הוא היה אז בן 65, אשתו הראשונה – סבתא שלי – כבר נפטרה, והוא חשב לצאת לפנסיה ולבלות את שארית ימיו בארץ, כיון שכבר היה יכול לקבל מהממשלה האמריקאית פנסיה חודשית. בביקור הזה, הוא פגש את ידידו ר' בערל דווינסקר – ר' דוב שפירא. שניהם למדו בעבר בישיבת סלבודקא, ובארה"ב היו שניהם שייכים ל'הסתדרות יוצאי סלבודקא', קבוצה של בוגרים שהיו נפגשים פעם בחודש ליום שלם של לימוד משותף. כל אחד היה לוקח חופש ממקום עבודתו עבור יום הלימוד המשותף. בערל היה תושב העיר דווינסק, ומקורב להגאון הרוגוצ'ובער, שאמר לו שילך ללמוד רפואה. אחרי כמה שנות לימוד בסלבודקה, הוא נסע לברלין ללמוד ונהיה פסיכיאטר, כשבהמשך ברח משם לארה"ב בעקבות רוחות המלחמה. רבי יעקב, שנפגש איתו בהסתדרות הבוגרים, היה שולח אליו בחורים מישיבתו שנזקקו לטיפול, ביודעו שמדובר בבן-תורה, יהודי ירא וחרד. אותו בערל דווינסקר – שהיה מבוגר מר' יעקב בשנה-שנתיים – כשיצא לפנסיה הגיע כמובן לארץ ישראל, להגשים את השאיפה הבסיסית של מרביתם של יהודי ליטא. כשהסבא רבי יעקב שתף את ר' בערל במחשבותיו על יציאה לפנסיה, הוא הזהיר אותו מזה, בצטטו את דברי חז"ל, שאין אדם מת אלא מתוך בטלה [אבות דר"נ], ואמר לו – "עכשיו אתה בשיא שנותיך, מוסר שיעורים בישיבה שאתה עומד בראשה", ובזה נגוזו תכניותיו. על כל פנים רואים, שגם אצל הסבא היתה השאיפה הזאת. ידידו הרב אהרן קוטלר זצ"ל, שהיה חתנו של הרב איסר זלמן מלצר זצ"ל וירש ממנו את ראשות ישיבת עץ חיים בשנת תשי"ד אחר פטירת חותנו, שמע שהסבא שוקל להשאר כאן, והציע לו לקחת את ראשות הישיבה ולשחרר אותו מהעול – הרב אהרן היה צריך להגיע מארה"ב ולמסור שם שיעורים מדי שנה. רבי יעקב בדק את הענין, וראה שהוא, כחניך סלבודקא, לא מסתדר עם הסגנון והמנטליות של ה'טשאלמערים', וכך ירד רעיון זה מהפרק."

מכאן עובר הרב יוסף לדבר על היחס של הסבא רבי יעקב לנסים שנעשו לעם ישראל בארץ ישראל.

"בתקופה שהיה אלמן, לפני שנישא בשנית, הוא היה אוכל לפעמים בחדר האוכל בישיבה. כך נהג במוצאי שבתות בסעודת מלוה מלכה. פעם אחת בחשון תשי"ז שמע רחש בין הבחורים. חלקם היו בסעודה שלישית אצל האדמו"ר מסאטמר, זה היה אחרי 'מבצע סיני', והאדמו"ר אמר שהנצחון הוא 'מעשה שטן'. אברהם משה גוטליב ז"ל מאורוגוואי למד אז בישיבת תורה ודעת [בהמשך חייו עלה ארצו עם אשתו והתישבו בבני ברק ונפטר חשוך ילדים – יהי זכרו ברוך]. הוא סיפר, שהוא לא זוכר אף פעם כעס כזה אצל הסבא – הרב יעקב ממש נהיה אדום מרוב כעס, הוא השתיק את הציבור, דפק על השולחן והכריז שיש מספיק 'ערליכע יידן' בארץ ישראל שיעשה נס בעבורם. באופן אישי, הוא כיבד את האדמו"ר. תקופה היו גרים בסמיכות בוויליאמסבורג, והיו לפעמים מדברים ביניהם כשהיו נפגשים. אבל הוא סבר ששיטת האדמו"ר אינה מוצדקת.

היה מישהו שאף שאל אותי אם זה נכון מה שמספרים, שרבי יעקב אף לא הסכים לבקר בכותל המערבי. בתגובה שלחתי לו תמונה שלי עם סבי רבי יעקב עומדים ליד הכותל…"

ובנותן טעם לספר גם על היחס של האבא הג"ר נתן זצ"ל לנסים שאירעו.

התלמיד ג.ב. מספר: "בשנת תשל"ה למדתי בישיבת איתרי בסניף קטן מאחורי התחנה המרכזית. הסניף הזה נסגר, והתלמידים נאלצו ללכת לסניף אחר. החלטתי שאעבור לסניף 'שאפל' למשך הזמן שלי בארץ, שם הרב נתן זצ"ל מסר את השיעור הגבוה ביותר. ביום ירושלים, החליטו כמה בחורים מהישיבה ללכת לכותל כדי להתפלל שחרית. להפתעתי, הרב נתן הגיע אתנו. התפילה היתה די יפה [אני חושב שהרב נתן עבר לפני העמוד]. לאחר שסיימנו את התפילה, כולנו התחלנו לרקוד ולשיר באזור הקטן שלנו ליד הכותל. לעולם לא אשכח את השמחה שראיתי על פניו של הרב נתן כשרקדנו ושרנו ביחד. באותו רגע, אפשר היה לראות שהרב נתן זצ"ל עם רגל אחת על הארץ, והשניה בשמיים. זה אירוע שלעולם לא אשכח."

הערת המערכת – יו"ר האגודה, הרב יהודה אפשטיין, סיפר שבאחת הוועידות השנתיות הראשונות של קדושת ציון, ערך לו מישהו היכרות עם הרב נתן קמנצקי, שהגיע לאירוע. כששאלנו את בנו הרב יוסף שליט"א על כך, הוא אמר שלא שמע מזה, אבל זה בהחלט היה מתאים לו…