בלוג

שיחה עם הרה"צ רבי שמואל מלוביצקי שליט"א

לקראת חג הפסח הקרב ובא, וכחלק מהראיונות שקיימנו במסגרת הפרויקט המיוחד 'והגדת לבנך', ישבנו לשיחת חג מרתקת, עם בנם של קדושים הרה"צ רבי שמואל מלוביצקי שליט"א, מזקני וחשובי חסידי סלונים, תלמידו של מרן הרה"ק בעל הנתיבות שלום זיע"א, וצאצא לגזע אדמור"י בית לעכוויטש וסלונים.

במסגרת השיחה המיוחדת שהוד קדומים מיוחד שרוי עליה, אנו זוכים לשמוע על יחסם המיוחד של אדמור"י בית סלונים לארץ הקודש ועל ההחלטה שלא לצאת מגבולות הארץ בעקבות הקשר המיוחד עם מרן בעל הנתיבות שלום. הרב מלוביצקי מלמד אותנו גם מהי ההסתכלות הנכונה על מצבנו בתקופה זו, מהו התפקיד המיוחד של אגודת 'קדושת ציון', ועוד דיבורים מיוחדים שספוגים באהבת ארץ ישראל ואמונה פשוטה וטהורה בבורא עולם ובדרך שהקב"ה בחר להביא את הגאולה.

תחילה בקשנו מהרב מלוביצקי שליט"א לספר לנו מעט על ילדותו ועל בית הוריו.

"נולדתי בארצות הברית לפני 73 שנה, לאבי הרה"ח רבי יהושע מלוביצקי זצ"ל. לפני המלחמה התגוררה משפחתו בורשה, והוא למד בישיבה של סלונים בברנוביץ'. כשפרצה המלחמה הוא היה בן עשרים, והוא ברח יחידי מברנוביץ' והגיע לארץ ישראל בחוסר כל, וכמאמר הפתגם – "הוא בא לכאן רק עם המכנסיים, וגם המכנסיים לא היו שלמים". אמי היא בתו של הרה"צ רבי יעקב הלברשטאם זצוק"ל – האדמו"ר מטשאקווא, שהתגורר בסוף ימיו בירושלים, והיה מצאצאי הרה"ק בעל הדברי חיים מצאנז זיע"א, והם גרו בגליציה לפני המלחמה. ההורים שלי התחתנו כאן בארץ מיד אחרי השואה, ונולדו להם כאן כמה ילדים קטנים. כיון שמצד אבי אנחנו צאצאים של אדמור"י סלונים, זה עמד לו כשהוא ברח מהשואה, שלפחות היתה לו משפחה בארץ, וכך הוא שיקם את עצמו כאן בארץ, אבל המצב כאן היה בלתי אפשרי מבחינה כלכלית, וכעבור תקופה הם הגרו לארה"ב, ושם אני נולדתי עם עוד כמה מאחי והתגוררנו בפלטבוש.

כשגדלתי, החינוך שם בפלטבוש לא היה טוב, כי גרנו באזור חילוני עם מעט מאד יהודים דתיים, וכמובן בלי שום קהילה חסידית, ובגיל ארבע עשרה עליתי יחד עם אחד מאחי הצעירים ללמוד כאן בישיבת סלונים בירושלים. בראשות הישיבה עמד מורי ורבי בעל הנתיבות שלום זיע"א, ותחת הסינר שלו גדלתי במשך שלושים וחמש שנה עד ליום הסתלקותו.

כשבאנו לארץ, אני ואחי היינו ילדים קטנים, ולא חלמתי להישאר כאן, אלא באתי רק כדי ללמוד במשך שנה או שנתיים בישיבה, ולחזור אחר כך לאמריקה. אבל אחרי קצת זמן הכל השתנה, ואני נקשרתי בצורה לא רגילה לאדמו"ר זי"ע ולארץ ישראל. באותה תקופה היו בישיבת סלונים מעט בחורים מחוץ לארץ, ולפני כל יום טוב הם היו באים לשאול את ראש הישיבה הנתיבות שלום, אם לשמור יום טוב שני של גלויות, ולכל אחד הוא היה עונה לפי עניינו. לחלקם הוא הורה לשמור שני ימים, ולחלקם הוא אמר לעשות יו"ט שני רק לחומרא, ולא לעשות מלאכות. כשאני הייתי כבן חמש עשרה, באתי לשאול אותו איך לנהוג, והוא אמר לי – "דו ביסט שוין פון אונזערע", אתה כבר משלנו, והורה לי לא לעשות יו"ט שני כלל. אז זה היה נראה לי מאד תמוה, כי לא היה לי עדיין שום צד להשאר כאן, אבל 'חכם עדיף מנביא', וכנראה הוא הכיר אותי יותר טוב ממה שאני הכרתי את עצמי, ואכן מאז לא חזרתי מעולם לארצות הברית.

גם לביקור בחו"ל יצאתי מאז רק פעם אחת, כשפרצה מלחמת ששת הימים, ובאותה תקופה אבא שלי חלה בלבו והוא מאד פחד שאני אשאר כאן, והוא צווה עלי לחזור לחו"ל, ובלב קשה הסכמתי אחרי ששאלתי את הרבי הנתיבות שלום, והוא אמר לי שאני חייב לצאת עד אחרי המלחמה, והייתי שם לכמה שבועות, אבל מיד אחרי המלחמה חזרתי ארצה, ומאז לא יצאתי עוד מארץ ישראל, וכפי שראיתי אצל הרבי זי"ע, שהוא לעולם לא יצא, אפילו לצרכים רפואיים דחופים מאד בעצת רופאיו, וגם לא עבור הצלת הישיבה שהיתה 'ציפור נפשו'. למרות שכמה מהאחים שלי התחתנו שם, והיו לי הרבה פיתויים לצאת לכל מיני דברים, אני לא יוצא מארץ ישראל. זה לא בא בחשבון. וב"ה הנחלתי את זה גם לילדים שלי בצורה מאד חזקה.

באותה תקופה כמעט לא היו מדברים בטלפון, כי זה היה מסובך להתקשר דרך המרכזיה, והיו בעיקר כותבים מכתבים, ובכל שבוע אני ואבי היינו כותבים אחד לשני מכתבים. וכאשר התבגרתי והגעתי לגיל עשרים, אבא שלי כתב לי שהגיע הזמן לחזור הביתה כיון שצריך להתחתן. כתבתי לו בחזרה, שזה לא בא בחשבון, ואני לא חוזר לחו"ל, ואם צריך להתחתן – אני מתחתן כאן בארץ ישראל. הוא כתב לי, שאין לו כסף בשביל לקנות לי דירה בארץ ישראל. אז כתבתי לו, שאני מוכן לגור במרתף בארץ ישראל ולא לגור בארמון בחו"ל, ואין על מה לדבר. ואכן אמא שלי הגיעה לארץ למשך כמה שבועות בשביל למצוא לי שידוך, ואכן התברר בסופו של דבר שאשתי עלתה גם היא לארץ עם משפחתה באותה תקופה שאני עליתי, ואנחנו שמחים להיות כאן בארץ ישראל".

איך קרה השינוי הזה, שפתאום החלטתם שאתם לא עוזבים את ארץ ישראל?

"קודם כל אתה צריך לדעת, שבסלונים העניין של ארץ ישראל היה מאוד מרכזי. ונראה לי, שמבין כל החסידויות, לחסידות סלונים היה הקשר החזק ביותר לארץ ישראל. זה מתחיל עוד לפני כמאתיים וחמישים שנה, כשהאדמו"ר הראשון של חסידות סלונים – הרה"ק רבי מרדכי מלעכוויטש זצוק"ל – שאני מצאצאיו – קידש מאד את העניין של ארץ ישראל, וכל הדיבורים שלו היו על ארץ ישראל, למרות שהוא עצמו לא הגיע לכאן בגלל שזה לא היה שייך כל כך באותה תקופה. באותה תקופה התחילו ה'כוללים' שאספו כסף בחו"ל לטובת העולים לארץ ישראל, והוא עמד בראש 'כולל רייסין', וכל ימיו הוא אסף כסף בשביל לשלוח לעולים הראשונים שעלו לארץ ישראל והתישבו בטבריה. זה היה בעת העליה הראשונה של החסידים בראשות הרה"ק רבי מנחם מנדל מויטבסק והרה"ק רבי אברהם מקאליסק זיע"א. האדמו"ר בעל ה'יסוד העבודה', שהיה האדמו"ר הראשון בסלונים, וכל אדמו"רי סלונים המשיכו מאד בדרך הזו – לדבר על ארץ ישראל ועל ההתקשרות לארץ ישראל, וכל ימיהם עסקו בגיוס 'מעות ארץ ישראל'.

ה'יסוד העבודה' לקח קבוצה של צעירים בגילאי 12 או 13, ובהם היו גם כמה מנכדיו, והוא שלח אותם לארץ ישראל, והם התיישבו בטבריה בתנאים של עוני, מחסור ומגפות, והוא אמר שהוא רוצה להקים חבורה בארץ ישראל כדי שכאשר המשיח יגיע, תהיה חבורה שלו בארץ ישראל. הנתיבות שלום הסביר, שהיה לו מבט רחוק, והוא הבין שהיהדות באירופה לא תתקיים, ולכן הוא שלח אותם לארץ ישראל.

באותה תקופה, הייתה זו ממש מסירות נפש לעלות לארץ, כי עדיין לא היה כאן שום דבר, והרבה מהאנשים שעלו לארץ באותן שנים חזרו אחר כך לחו"ל, כיון שהתנאים היו קשים, וילדים רבים מתו. אחד מהנכדים שה'יסוד העבודה' שלח לכאן היה הרה"צ רבי נח וינברג זצ"ל [אביו של בעל ה'ברכת אברהם' מסלונים]. הוא עצמו שיכל כאן כמה מילדיו, ורבים אמרו לו שהתנאים בארץ ישראל עוד לא בשלים למגורים. אבל הוא אמר להם, שכיון שהסבא שלח אותו, הוא נשאר כאן, וכך הוא הקים כאן משפחה, ולאט לאט הצטרפו עוד אנשים. כאשר פרצה השואה, כבר היו בארץ ישראל שלוש קהילות של חסידי סלונים, כאשר המרכז היה בטבריה, והיו קהילות נוספות בתל אביב ובירושלים.

גם הרבי ה'בית אברהם' זי"ע, שהיה אדמו"ר בברנוביץ', הגיע פעמיים לבקר בארץ ישראל – בתר"ץ ובתרצ"ג. הוא מאד חיזק פה את החסידים, ועשה כאן גדולות ונצורות, וכל אלו שזכרו את הביקורים האלו לא הפסיקו לדבר על האש שהוא הדליק כאן. גם הנתיבות שלום עלה ארצה בתרצ"ה, והתחתן כאן עם הבת של ה'ברכת אברהם', ובהתחלה הוא גר בטבריה ליד חותנו, ואח"כ הוא היה ראש ישיבה בישיבת חב"ד בלוד, ובערך בשנת ת"ש – כשהתחילו להבין מה קורה באירופה, והבינו שלא ישאר מסלונים שום דבר שם – הוא לקח על עצמו להקים את הישיבה בארץ ישראל יש מאין מתוך מסירות נפש שלא תתואר, וכל עשרים השנים הראשונות של הישיבה היו רצף של מסירות נפש, להקים את הישיבה ואת החבורה.

לסיכום, הקשר בחסידות סלונים לארץ ישראל היה קשר מאד חזק, קשר חי ממש, למשך יום אחד לא הפסיקו לדבר ולכסוף, והיו כאלו שעלו למרות התנאים הקשים, והאנשים בחו"ל היו מתכתבים איתם ושולחים להם כסף. זו התשובה לשאלה שלך, איך פתאום החלטתי להשאר בארץ ישראל. כי למרות שהייתי ילד צעיר כבן חמש עשרה, וכל משפחתי היו בארצות הברית, באופן טבעי נקשרתי לרעיון יותר ויותר, ולא רציתי לעזוב יותר את ארץ ישראל".

איך מעבירים הלאה את התחושות של חיבת ארץ ישראל, תוך הישמרות מהסכנות של מה שמכונה 'הציונות' ושאר ההשקפות הפסולות?

"אני חושב שבדיוק בשביל זה נוסד ארגון 'קדושת ציון', ולדעתי זה המסר המרכזי של 'קדושת ציון'".

הרב מלוביצקי מספר לנו איך הוא התוודע לאגודה.

"נתקלתי במקרה באחד הגליונות של 'קדושת ציון' באיזה בית כנסת, ובהתחלה לא חשבתי להסתכל בזה – וכי אני צריך לקרוא כל גליון שיוצא לאור? אבל הצצתי ונפגעתי, ופשוט אורו עיני! כי הנושא הזה צורב לי בעצמות כבר ארבעים שנה. בחלקים מהציבור החרדי השתרש שיח מסולף, שיח אנטי ארץ ישראלי, ואנטי כל מה שקשור לארץ ישראל. ואמנם היום זה כבר השתנה מאד לטובה, אבל פעם זה היה הס מלהזכיר, ומי שהיה אומר מילה טובה על ארץ ישראל היה חשוד באפיקורסות, כי כל כך הצליחו להחדיר את ההשקפה הלא נכונה על ארץ ישראל, ועל כל מה שקורה פה מאז השואה, ועל המהפך שקורה כאן, וקיבוץ הגלויות שיש כאן.

היום כבר מותר להגיד את המילים 'אתחלתא דגאולה', אבל לפני עשרים שנה אם הייתי אומר שיש כאן 'אתחלתא דגאולה' הייתי חייב סקילה… והיום ב"ה אומרים את זה יותר ויותר, ומתחילים להבין שזו האמת לאמיתה. ואמנם אנחנו עדיין רחוקים, ואף אחד לא חושב שהמצב שלנו היום זה מה שייחלנו לו במשך אלפיים שנה, אבל אנחנו נמצאים בתהליך, ואחרי שמונים שנה אנחנו רואים בצורה הכי ברורה, שלדאבוננו לא זכינו לגאולה של אותות ומופתים, אלא לגאולה בדרך הטבע.

בגליונות 'קדושת ציון' מדברים על זה הרבה, וגם בגליון האחרון דיברו על זה במאמר הנפלא שמלקט מספר 'אם הבנים שמחה' של הרה"ק רבי יששכר טייכטל הי"ד, ואני ממש יוצא מהכלים מהגדלות של בעל ה'אם הבנים שמחה', ומבהירות המחשבה שלו. הרי הוא כתב את הספר תוך כדי השואה, והוא עצמו הגיע מבית מדרש עם השקפות הפוכות, וזה מפליא לראות איך הוא התהפך, ואי אפשר להתווכח איתו, כי הוא בונה את כל דבריו על דברי חז"ל והראשונים, והוא היה מהראשונים שדפקו על השולחן, והוא ניבא בצורה הברורה ביותר שזה התהליך, ופה מתקיימת ה'אתחלתא דגאולה'. ולמרות שמאד לא מוצא חן בעינינו האופן שזה בא, והאנשים שזה בא על ידם, מכל מקום ה' רוצה שככה זה יהיה. גם בבית שני הגאולה היתה על ידי כורש שלא היה כזה צדיק גדול, ואעפ"כ הנביא קורא לו 'משיחי', כי ה' בחר בו להביא על ידו את הגאולה בדרך הטבע, וזו בושה מאד גדולה לעם ישראל, כמו שמבואר בדברי חז"ל בכמה מקומות. ולדאבוננו, כך היא גם כן צורת הגאולה שאנחנו מצפים לה בכל רגע, והדרך הזאת לא נעימה ולא נחמדה, ומאד היינו רוצים שזה יבוא בדרך אחרת, אבל הקב"ה מנהל את עולמו, ובוחר את הדרך שלו. ולדאבוננו, הרב טייכטאל לא זכה לראות את דבריו מתקיימים, כיון שהוא נהרג בשואה.

הרעיון היסודי בענין הזה בנוי על דברי האור החיים הקדוש בפרשת בלק, שיש גאולה 'בעתה' ויש גאולת 'אחישנה', וההבדל ביניהם הוא לא רק בזמן שבו תהיה הגאולה, אלא בעיקר באופן שזה מגיע. ועכשיו פתאום אנחנו מתחילים לגלות, שכל הראשונים אומרים את זה, וכשלומדים את דברי הנביאים ומדייקים בדבריהם, רואים שהעיניים שלנו פשוט היו עצומות, ולא ראינו איך הם מנבאים את הדברים בדיוק כמו שהם קורים עכשיו לנגד עינינו, לא בצורה שאנחנו חשבנו אלא בצורה אחרת".

אפשר להביא דוגמא לדברים שהם חלק מתהליך הגאולה בדרך הטבע?

"כל מה שמתפתח בארץ ישראל בשמונים השנים האחרונות, זה הכל חתיכת נס, אלא שזה מלובש בטבע. נתחיל בקיבוץ גלויות. מי חלם על זה? "מי ילד לי את כל אלה"? הרי לא היה כאן שום דבר. בשנת תרע"ח אחוז היהודים שהיו בארץ ישראל מכלל יהודי העולם היה 0.03 אחוז. והיום אנחנו מתקרבים לגבול של 'רוב יושביה עליה'.

כך גם ההתפתחות בגשמיות, ובעיקר ברוחניות. אני עדיין לא זקן, ובכל זאת כשאני הייתי צעיר מי חלם על ההתפתחות הרוחנית שיש היום. עולם התורה, עולם הישיבות, עולם החסידויות. אנשים בגיל שלי לא יכולים שלא להתרגש בכל יום מחדש, אם רק מסתכלים על זה בעיניים של ההשקפה האמיתית, ורואים בזה מהלך שמימי שאמנם מלובש בדרך הטבע, אבל הוא כולו מהלך שמימי, שאין לו הסבר בדרך הטבע.

הרי אחרי השואה לא האמינו שתהיה עוד תקומה ליהדות החרדית ולעולם החסידות, ול'ערליכקייט' אמיתי. לא היה אז שום דבר, ומאז הכל עולה ועולה, ובשלושת הדורות האחרונים ישנה עלית הדורות באופן שמעולם לא היה דבר כזה בעם ישראל. כ"כ הרבה לומדי תורה, כ"כ הרבה שוחרי מוסר וחסידות ומידות טובות. תכנס לכל חצר חסידית, לכל ישיבה, קודם כל תראה מבחינה גשמית איך כולם בונים כאלו היכלות יפים, תאוה לעיניים, ויש ארגונים ומוסדות, ואתה רואה חיידרים עם אלפי ילדים טהורים, זה לא יאומן, בתי ספר לבנות, כוללים, ובכל מקום שאתה הולך בארץ ישראל, במקומות הנידחים ביותר, יש בתי כנסת, ויושבים ילדים מכל העדות, ולומדים בלי שאף אחד כופה עליהם, ולצדם יש אנשים מבוגרים, ובעלי בתים שבאים ולומדים, ומתפללים שלוש פעמים ביום.

וכמה יראת שמים יש היום, ואני אומר לך באופן ברור שזה לא היה פעם, וכל הסיפורים על 'ירידת הדורות' בדורנו אינם נכונים גם פעם לא כולם היו צדיקים, ואמנם בעבר היו יחידים צדיקים שכיום אין כאלו, ואם תמצי לומר גם כיום יש יהודים מאד גדולים, אלא שאנחנו נגלה את זה רק בעוד חמישים שנה כשנסתכל אחורה, וכמו שהיום אנחנו יודעים מי זה הגר"ח קניבסקי והגרי"ש אלישיב והרבי הבית ישראל מגור, וברוך ה' גם היום יש אנשים גדולים. אבל כשמדברים על הכלל ודאי שיש עליית הדורות, וכי היה פעם דבר כזה בעם ישראל? כזה עולם התורה, כמה ארגוני חסד, שעושים חסד עם בריאים ועם חולים, עם יתומים ואלמנות, וכמה רעיונות ויוזמות וארגונים בכל תחומי החיים, עד שאי אפשר לספור אותם, ובכל תחום קם ארגון של אנשים שעושים לשם שמים, וממיתים את עצמם כדי להיטיב עם הזולת. רואים עלית הדורות, ורואים שהעולם מתקרב לתיקון לאט לאט, ואמנם זה לא הקצב שאנחנו היינו רוצים, אבל הקב"ה קובע גם את הקצב וגם את הצורה, ואנחנו צריכים רק לפקוח את העיניים.

וזאת מלבד ההתפתחות הבלתי מובנת בכל שטחי החיים. הרי כל אומות העולם משתוממים לראות היאך ישראל הקטנטונת הפכה למעצמה עולמית כמעט בכל תחום, ומתחילים לכבד אותנו [כמובן יחד עם קנאה ושנאה]. לפי דברי כל הנביאים, גם זה חלק מנפלאות הגאולה.

ולדעתי, זה התפקיד העיקרי של ארגון 'קדושת ציון'. אני יודע, שיש אנשים שרוצים לראות דברים יותר מעשיים, להביא קבוצות של אנשים מחו"ל, או לעסוק בישוב ארץ ישראל, והדברים האלו הם דברים חשובים מאד, וחלילה אני לא מזלזל בהם, ובפרט עכשיו, שאפשר להתחיל לחלום על ליישב את שאר חלקי ארץ ישראל, ואת יהודה ושומרון שהם לב לבה של ארץ ישראל, והלוואי שהדברים יהיו בקרוב, ויש עוד דברים מעשיים שניתן לעשות. אבל לדעתי, התפקיד העיקרי של 'קדושת ציון' נמצא בפן הרעיוני, להחדיר את המסרים, ולשנות את השיח בציבור החרדי.

ברוך ה', אני רואה שיש בזה התקדמות, והדור הצעיר יותר מוכן לקבל את הדברים, ואם פעם החסידים היו אומרים "חבל שלא נולדתי חמישים שנה יותר מוקדם", היום אני אומר "חבל שלא נולדתי חמישים שנה יותר מאוחר", כי הדור הזה הוא כל-כך יפה, ואנחנו קרובים מאד מאד לגאולה, וצריך להמשיך ולהחדיר לאנשים שהגאולה היא לא הלכתא למשיחא, אלא זוהי הלכתא לדידן. ואני עובד על זה גם עם אנשים יותר מבוגרים, שיותר קשה להם לקבל את זה, אבל בסוף הדברים חודרים. אנשים צריכים לתת יד לדבר הזה, ויש הרבה מה לעשות, ובעיקר בלב ובמחשבה, כמו שכתוב בספרים, שהדבר העיקרי שמביא את המשיח זה הכיסופים לגאולה ולמשיח ולבנין בית המקדש ולחיי קדושה וטהרה כמו שיהיה לעתיד לבוא בקרוב".

האם בחסידות סלונים – ובפרט אצל הרבי הנתיבות שלום – היתה התייחסות גם לתהליך הגאולה ומצבנו כיום, מלבד עצם ההתיחסות לחיבת ארץ ישראל?

"אני לא שמעתי ממנו מפורש, שמה שקורה עכשיו זה חלק מהגאולה. אני אמנם יודע בגלל הרבה מקרים, שזו היתה דעתו, אבל הוא לא דיבר על זה. מישהו התוכח פעם עם הנתיבות שלום, וטען שבארץ ישראל ישנם הציונים, ובחוץ לארץ יש ישיבות ו'ערליכע יידן', אז הוא ענה לו, שאם יש עץ שנטוע בארץ ישראל, אפילו בקיבוץ הכי חילוני – הוא חייב בתרומות ומעשרות עם ברכה, ויש בו קדושת פירות ארץ ישראל, אבל עץ שנטוע בברוקלין, ואפילו בחצר של האדמו"ר – שם אין לו קדושה כלל".

למה לדעתכם לא דיברו במפורש על כך שיש כאן תהליך של גאולה?

"אני חושב, שהיה אסור לדבר על זה. אנחנו צריכים להבין, שבזמן הקמת המדינה היה סחף גדול בציבור החרדי לכיוון האזורים החילוניים, והיה צריך לעצור את זה. וזכור אותו האיש לטוב הרה"ק מסאטמר זי"ע, שהוא אבי ההשקפה הנגדית, אבל אני חושב שהוא הציל את הדור הזה בזה שהוא שימש כקונטרה להתלהבות ולסחף של המדינה. ואם לא הוא ואלו שעמדו איתו בדבר הזה – אני בטוח שאנחנו היינו מאד נסחפים למחוזות אלו. אני לא הנביא של הדור, אבל נראה לי, שלא היה נשאר שום דבר מהציבור החרדי מלבד קבוצות שוליות. הרי רוב האדמורי"ם בתקופת השואה טענו, שאנחנו בתהליך של אתחלתא דגאולה, והתיחסו להקמת המדינה כישועת ישראל. כך הרבי מבעלז, הרבי מגור ועוד רבים, והיתה סכנה גדולה שיהיה סחף, והרבי מסאטמר עמד בפרץ וטען, שעצם הקמת המדינה זה מרידה במלכות שמים אפילו אם כולם היו שומרי מצוות, ושאר הטענות שיש בספר 'ויואל משה', והוא הצליח לעצור את הסחף לציונות החילונית יחד עם גדולים שעמדו איתו, ואנחנו אסירי תודה על הדבר זה.

הבעיה היא, שהם הצליחו יותר מדי. והיו כאלו, שעברו את הגבול והחדירו בכפיה לרוב החסידויות ולחלק גדול מהציבור הליטאי, השקפה שאומרת שהמדינה זה אסון גדול לעם ישראל, עד שאנשים חושבים שאחרי האסון של השואה, היה אסון עוד יותר גדול בהקמת מדינת ישראל, וכנגזר מכך התנגדו לבחירות ולכל קשר עם החילונים, ויש כאלו שפסלו אפילו את תנועות התשובה, ומי מדבר על ללכת לכותל או לבקר בהתנחלויות.

וברוך ה', הגיע הזמן לשנות את זה, ול'קדושת ציון' יש בזה תפקיד חשוב, למרות שיש לארגון עוד הרבה מה להתקדם מבחינה ניהולית. וכמובן, אחת מהבעיות זה שחסר כסף, וצריך לצרף עוד גדולי ישראל שיעמדו בראש הארגון, אבל ברור לי, שאת הארגון הזה צריך לרומם, ולתמוך בו, ולהיות חלק ממנו ופעיל בו ולצאת להסביר את הרעיון, וזו הסיבה שגם אני משתתף בזה. ברוך ה', יש בגליונות חומר הסברה רב, ובשבעים הגליונות שיצאו לאור עד היום יש המון חומר טוב. אגב, אני מציע לרכז את כל החומר כדי שיהיה חומר הסברה מסודר על הענינים האלו".

לסיום אנחנו שואלים, מה אנחנו יכולים לצפות שיהיה הלאה. כי בתש"ח הוקמה מדינת ישראל, ובתשכ"ז היתה מלחמת ששת הימים והקב"ה החזיר לנו חלקים נרחבים מארץ ישראל, אבל זה נראה שבמשך תקופה ארוכה הדברים קצת תקועים ולא מתקדמים.

"קודם כל, זה לא נכון. הדברים מאד מתקדמים, ובכל עשור מאז הקמת המדינה ועד היום אפשר לראות שיש התקדמות. כשמתבוננים, רואים שבהתחלה הדברים זזו לאט לאט, וככל שהשנים עוברות, הדברים זזים יותר ויותר מהר. אני חושב, שבעשור האחרון, ההתקרבות לקראת הגאולה היא כמו ההתקדמות של כל השבעים שנה שקדמו להם. וגם עצם הדבר, שלראשונה בתולדות מדינת ישראל העם נטה ימינה, צריך להסתכל על זה בעיניים יהודיות. הרי זה לא רק ענין פוליטי, אלא יש כאן רוב בעד היהדות, כי אלו שהם בצד השני רוצים מדינת ישראל גויית, וכל מי שהצביע לצד הימני – גם אלו שעדיין רחוקים מהדת, הם אמרו דבר אחד – אני רוצה מדינת ישראל יהודית ולא גויית. וכמה שהם רחוקים, אבל כל אחד מהם אומר "אני מאמין בא-להים", ואני רואה בזה חזרה בתשובה של רוב העם. וזה הולך ומתפתח בכל המובנים, פוליטית וחברתית, ולכן דווקא בתשובה לשאלתך 'מה יהיה הלאה', אני חושב שיש מקום גדול לאופטימיות.

ברור גם, שאני מאמין בכל יום שיבוא. בגרם אחד לא פחות מאחרים. וכולנו מקווים, שהיום הזה יגיע בבחינת 'אחישנה', וכפי שצפינו וקוינו בכל הדורות, אלא שאנחנו רואים שברוך ה' כבר החל התהליך של 'בעתה'. ואפילו אם זה ממשיך בצורה הזו, הרי אנחנו מתקרבים מאד ל'מלוך על כל הארץ בכבודך', 'וראו כל אפסי ארץ את ישועת א-להינו'. בתהליך הזה יש תפקיד גדול מאד ליהודים, ובפרט לאלו שזכו להיות שומרי תורה ומצוות, ולחיות בהשקפה של תורה ואמונה בוערת. הקב"ה מחכה לנו. תעוררו ותעירו את האהבה לעלות בחומה, כי חפץ בנו ה', ונזכה בע"ה בקרוב לגאולה השלמה".