בלוג

ראיון עם ח"כ הרב משה שמעון רוט ובנו הרב שמואל יעקב

לקראת חג הפסח, קיימנו ראיון משותף עם ידיד האגודה הרה"ח רבי משה שמעון רוט שליט"א, חבר הכנסת מטעם רשימת יהדות התורה, יחד עם בנו הרב שמואל יעקב רוט, מהפעילים הבולטים באגודת 'קדושת ציון'. על-אף עיסוקו הפוליטי, ייחדנו את הראיון עם ח"כ הרב רוט לנושאים תורניים. כמי שהיה מקורב למרן הרה"ק בעל השפע חיים זיע"א, אנחנו שומעים ממנו גם על הקשר הלוהט של בעל השפע חיים לארץ ישראל.

לעומת הרב משה שמעון, שעלה לארץ בגיל עשרים, בנו הרב שמואל יעקב הוא דור שמיני בארץ הקודש מצד אמו, ודור שביעי למרן הגאון רבי עקיבה יוסף שלזינגר זצוק"ל – מגדולי דורשי ציון על טהרת הקודש שבכל הדורות [אשר לרגל מאה שנים לפטירתו הוקדש גליון ניסן בשנה שעברה]. יחדיו הם פורסים בפנינו מגילה מופלאה של אהבת ארץ ישראל וחיבת הקודש.

תחילה אנו מבקשים לשמוע באופן כללי על הקשר שלכם לארץ ישראל, חיבת הארץ ודרישת ציון על טהרת הקודש.

ח"כ הרב משה שמעון רוט: אני חבר ב'קדושת ציון' כבר חמישים שנה, רק שלא ידעתי את זה. אחרי שנפגשתי עם 'קדושת ציון', ראיתי שאנחנו נוסעים באותה הדרך. את אהבת ארץ ישראל ינקתי מבית אבי, ומבית מורי ורבי הרה"ק בעל השפע חיים מצאנז זיע"א.

אבי זכרונו לברכה, שהיה יהודי חכם מאד, חינך אותי בכיוון הזה, והאווירה הזאת שררה בבית של הורי בצורה מאד חזקה. כבר בגיל ארבע עשרה, הגעתי ללמוד בישיבה של צאנז בארץ. אז עוד לא היה כל כך נהוג שנוסעים הביתה בבין הזמנים, וכך נשארתי כאן בארץ במשך שנה וחצי. אחר כך עברתי ללמוד בישיבה של הרבי ביוניון סיטי, וזכיתי ללמוד אצל הרבי שהתגורר באותה תקופה בחו"ל.

הרבי ה'שפע חיים' היה קשור מאד לארץ ישראל. כידוע, הוא מעולם לא בנה שום בנין פרטי או ציבורי בחו"ל, אלא רק בארץ ישראל. זה הוביל גם אותי לכך שרציתי לגור בארץ ישראל. כשהגיע הזמן להתחתן, אמי – שדאגה לי – לא רצתה שאתחתן עם ילידת חו"ל, כיון שבאותה תקופה נישואין עם בת חו"ל היו מקשים עלי מאד לבוא לגור כאן. בדרך שאדם רוצה לילך – בה מוליכין אותו, וה' עזר ונישאתי לבת ארץ ישראל. כך יצא, שאני עצמי עליתי לארץ רק בגיל עשרים, אבל הבנים שלי הם כבר דור שמיני בארץ.

חז"ל אומרים שמשמעות המילה 'בינה' היא 'להבין דבר מתוך דבר'. ה'דבר' הראשון הוא מה שהרבי מצאנז חינך אותנו באופן כללי בכיוון הזה. אבל ה'דבר מתוך דבר' נוצר מתוך הרבה התבוננות, וכמובן סייעתא דשמיא. ככל שהתעמקתי, ראיתי עד כמה כל הספרים הקדושים מלאים בעניין שיבת ציון שאנחנו חווים היום ממש בפועל. אם לפני מאתיים שנה מישהו היה אומר, שיהיו בירושלים קרוב למליון יהודים שרוב רובם שומרי שבת, היו חושבים אחד משני דברים – או שהוא הוזה, או שהוא מדבר על התקופה שאחרי ביאת המשיח. אבל קיבוץ הגלויות שאנחנו רואים היום – זה דברים נפלאים כמעט שלא כדרך הטבע. גם הסיבה לכך שזה הגיע דווקא בצורה מסוימת, יש לזה הסברים בדברי האר"י ובעוד ספרים למה זה חייב להגיע דווקא בצורה נעלמת ולא על מגש של כסף. במשך כל השנים, חשבתי על הדברים ביני לבין עצמי. אחרי שראיתי את 'קדושת ציון', ראיתי שאנחנו פחות או יותר באותה דרך. כמובן, שמטבע הדברים יש הבדלי ניואנסים ודגשים שונים, איך כל אחד מתחבר לנושאים האלו.

הרב שמואל יעקב רוט: לאחרונה, שאל אותי מישהו איך הגעתי לאהבת ארץ ישראל. עניתי לו, שצריך לשאול איך האהבת ארץ ישראל שלי לא התקלקלה, כיון שזה היה צריך להיות דבר טבעי ופשוט, כמו שזה היה בדורות הקודמים. אהבת ארץ ישראל זה משהו שגדלתי עליו מאז שהייתי ילד, וזה היה מאד טבעי. לא ראינו את זה כדבר שיש בו שני צדדים וצריך להצמד לצד אחד, אלא זה היה דבר טבעי בכל צעד ושעל. כך, למשל, כשאחד הילדים השליך ברחוב איזה לכלוך, ההורים היו אומרים לו, שצריך להזהר לא ללכלך את ארץ ישראל. כשהיה מזג אויר יפה, היו אומרים 'איזה מזג אויר יפה יש בארץ ישראל'. ממילא, אתה מבין שארץ ישראל זה משהו שצריך לאהוב. זה עניין של חינוך והרגל.

אבי הזכיר, שאצלי העובדה שארץ ישראל זה הבית שלנו זה לא דבר מחודש. בשונה מאנשים שלפני השואה חיו באירופה, אנחנו נמצאים כאן מדורי דורות. בתור ילדים, כשהיינו מטיילים בירושלים, ידענו שבמקום זה גר סבא שלנו, ובמקום אחר גרה סבתא שלנו, כאן הם נולדו וגדלו. אנחנו צאצאים של משפחת לודמיר מצפת, ומשפחת ברגמן מהעיר העתיקה, וממילא הקשר שלנו לארץ ישראל היה דבר מאד טבעי.

בהתחלה חשבתי, שככה זה אצל כולם, אבל כשגדלתי, גליתי שזה לא כך. אז למדתי את הנושא, וגליתי שזה הרבה יותר ממה שחשבתי, ויש בזה ענינים יותר נרחבים, וכל הספרים הקדושים מלאים בזה. פתאום קישרתי את זה גם לתהליכים שקורים בדורנו. רוב מנין ובנין של הציבור החרדי נוכחים כאן בארץ, וכשאתה מסתכל גם על ארץ ישראל, וגם על עם ישראל שנמצא בארץ ישראל, אתה אומר לעצמך שזה לא משהו מקרי, אלא זה חלק מתהליך. כחלק מתהליך הלמידה על הנושא של ארץ ישראל, למדתי גם על אבות משפחתי שחיו כאן בארץ. אני דור שביעי לרבי עקיבה יוסף שלזינגר, שכולם יודעים כמה הוא פעל כאן, והוא פורס בספריו משנה שלמה איך הכל צריך להיראות מהמסד ועד הטפחות.

ח"כ הרב משה שמעון רוט: מאז ומעולם בכל הדורות, מימות הנביאים ועד היום, החביבות והחשיבות של ארץ ישראל היו דברים פשוטים, שכל עם ישראל חונך עליהם. כמו שזה דבר פשוט ששומרים שבת, ככה כולם ידעו שאוהבים את ארץ ישראל, ומתגעגעים ונכספים אליה. אם אתה שואל אותי מה ראיתי אצל הרבי שלי, אני יכול לספר על ה'דחילו ורחימו' שהיה אצלו בנוגע לארץ ישראל, ואפילו בדברים פשוטים כמו אכילת פירות ארץ ישראל. זה לא יאומן איך שהוא היה עושה מזה כזה עסק גדול, למרות שהוא לא היה עושה עסק משום דבר גשמי, ובדרך כלל הוא היה אוכל פעמיים ביום במשך שניות ספורות, ולפעמים גם זה לא, והוא היה ישן כשעתיים ביום. אבל כאשר הביאו לו תפוח מארץ ישראל, הוא היה עושה מזה עסק, ומדבר על זה.

בפרט הנושא של תורת ארץ ישראל היה אצלו דבר גדול מאד. כשהוא דיבר על זה, היה אפשר לחשוב שהוא מדבר על עולם הבא. כך, למשל, הוא היה מתבטא באופן שהיה משתמע מדבריו, שזה דבר טבעי שארץ ישראל זה המקום שבו כולם עולים במעלות התורה. זה היה השיג ושיח שלו. בגלל שגדלתי בכזו אוירה, ארץ ישראל היתה בשבילי כולה קודש.

אני זוכר, כשהייתי ילד קטן, והגעתי בפעם הראשונה לארץ ישראל, ראיתי שכל השלטים של החנויות הם בלשון הקודש. הרגשתי כאילו הגעתי לגן עדן. לא האמנתי שאנשים יכולים להגיד בעברית מילים לא ראויות, ועוד לדבר עברית בלי כיפה… זה היה נראה לי דבר הזוי. זאת היתה האוירה בה גדלתי. תחושה שכל אבן וכל פיסת קרקע בארץ ישראל היא דבר קדוש.

וזה לא התחיל עכשיו. המשפחה של סבי גרו בהונגריה לפני כמאה שנה, ודודה שלהם הגיעה מירושלים לביקור בחו"ל לצורך 'חליצה'. המתנות שהיא הביאה היו אבנים קטנות מארץ ישראל, והילדים שקבלו את האבנים האלו היו מאושרים מאד. סיפר לי גיס של סבי, שבכל לילה אחרי קריאת שמע שעל המיטה, הוא היה מנשק את המזוזה, ומנשק את האבן מארץ ישראל. קדושת ארץ ישראל היה חלק מההווי. מעבר לזה, כמו שהבן שלי הזכיר, משפחת אשתי הם כבר הרבה דורות בארץ, והם לא רק חיו כאן, אלא הם היו חלק מבוני הארץ, והם נטלו חלק בבנייה מחוץ לחומות ירושלים, ביסוד מאה שערים ופתח תקוה, ולמשפחת לודמיר היו גם פרדסים.

ההבדל הגדול מהתקופות הקודמות הוא, שבמאות השנים האחרונות, ובפרט במאה האחרונה, עניין ארץ ישראל הפך להיות בס"ד הרבה יותר מעשי. כמו שעד לפני כמה דורות, הלכות שמיטה לא היו כל כך נפוצות וידועות לרבים, כיון שאפילו אלו שגרו בארץ ישראל לא התעסקו כל כך בחקלאות, וכמו שבזמננו דיני טומאה וטהרה אינם כל כך ידועים, ובעז"ה זה יחזור בקרוב להיות מעשי, כך גם בנושא של אהבת ארץ ישראל. אני חושב שכיום אנחנו זוכים לחוות דברים שהסבים שלנו היו מתמוגגים אם הם היו זוכים לזה. היום יהודי יכול תוך שעה או שעתיים לעמוד ולהתפלל ליד הכותל המערבי. זה סוג של חידוש עצום. מי מילל ומי פילל לדבר הזה.

וכמו בכל דבר בתורה, גם בנושא של ארץ ישראל, ככל שלומדים על הנושא ומתעמקים בו, יש חידושים. שמעתי מהרבי זיע"א, שכל פיסת קרקע בארץ ישראל מכוונת לחלק אחד מהתורה. הוא באר, שלכן כאשר יהושע בן נון כבש את ארץ ישראל הם עסקו בתורה תוך כדי המלחמה כמבואר בחז"ל, כיון שבכל מקום הם למדו את הסוגיה שקשורה לאותו מקום. כך, לפני שבאו לכבוש את יריחו, למדו את המסכת שקשורה ליריחו, ולפני שכבשו את העי למדו את המסכת שכנגד העי. כך בכל מקום ידע יהושע בן נון ברוח קדשו איזה חלק מהתורה מתאים לאותו מקום בשורש הדברים.

כשמתעמקים בנושא של קדושת ארץ ישראל ואהבת ארץ ישראל, מגלים חידושים גדולים מאד. כל אחד יכול לפעול בכל רגע עלייה ע"י חיבת ארץ ישראל ואהבת ארץ ישראל, שהם כמו מים שאין להם סוף. הדור שלנו זכה למעטפת. אתה יוצא לרחוב ורואה בכל מקום מנופים גבוהים שבונים את ארץ ישראל. אבל צריך להכניס את הקדושה לכל מקום, להכניס את האוירה של ארץ ישראל. המגיד מטריסק זיע"א כותב בפרשת וארא ובפרשת בא, שהגאולה העתידה תבוא על ידי שעם ישראל ילמדו תורה בארץ ישראל, ו"אוירא דארץ ישראל מחכים", וזה יכניס את הקדושה לאט לאט. ואנחנו רואים את זה במוחש. מי שהכיר את ארץ ישראל לפני חמישים שנה ויראה את מה שקורה היום, לא יזהה בכלל את ארץ ישראל. זה עולם אחר.

יש בעבודת ה' יסוד שנקרא התבוננות. אדם שמניח תפילין ולא מתבונן במה שהוא עושה – יש דעות בפוסקים שהוא לא יצא ידי חובה, ובכל מקרה זה לא דומה למי שמתבונן כשהוא מניח תפילין. וכן אדם שישן מכניסת השבת ועד צאתה, הוא אמנם לא חלל שבת, אבל זה לא נקרא לשמור שבת. אותו הדבר הוא גם לגבי ארץ ישראל. יש הרבה אנשים, שמבינים בתת-מודע שיש חשיבות למושג שנקרא 'ארץ ישראל', אבל הם לא מתבוננים, ולא ערים לחשיבות של ארץ ישראל.

הרבי זיע"א היה אומר, שהאויב הגדול ביותר של עם ישראל זה הבורות והעם-ארצות. כי כל עוד לומדים ויודעים, מתנהגים כמו שצריך. הבעיה מתחילה כשלא לומדים ולא יודעים. אני חושב, שהדבר המרכזי שחסר לנו בענין ארץ ישראל זה ההתבוננות. לצערנו ולבושתנו, גם בתוך הציבור שלנו חסרה התבוננות בנושא הזה, וחסרה הודיה להקב"ה. צריך לקום כל בוקר ולהגיד "הודו לה' כי טוב" שאני בארץ ישראל. הרי זו זכות שלא תשוער. אני חושב על אבותי שהיו צדיקים, מה הם היו אומרים אילו היו יכולים לקום כל בוקר בארץ ישראל, ולראות את השמים היפהפיים של ארץ הקודש.

הרב שמואל יעקב רוט: אבי דיבר על הצורך בהתבוננות, וראוי לציין לדברי ה"פני יהושע" בסוף כתובות, שבאר את מה שכתוב בגמרא, שהדר בארץ ישראל שרוי בלא עוון, שהכוונה היא שיהודי שגר בארץ ישראל ומתבונן בזה, ומכוון לקיים מצות יישוב ארץ ישראל – אז, כשהוא מתבונן שהוא גר בפלטרין של מלך, זה גורם באופן טבעי לכך שהוא יהיה שרוי בלא עוון.

ח"כ הרב משה שמעון רוט: שמעתי פעם ביאור בהגדרת יראת הרוממות. יהודי עומד באמצע שמונה-עשרה, והוא מתחיל לחלום. לפתע הוא קולט שהוא באמצע שמונה-עשרה, והוא אומר לעצמו – "אני עומד לפני מלך מלכי המלכים, ואיך אני חושב כאלו שטויות"?! ואז הוא מתחיל להתפלל כמו שצריך. השניה הזאת, בה הוא תופס את עצמו – זה רגע של יראת הרוממות. הוא לא מפחד מעונש באותו רגע, אלא הוא מפנים שהוא עומד לפני המלך. אילו היינו זוכים, היינו חיים בצורה הזו בארץ ישראל. בתחושה של גילוי שכינה, תחושה שאנחנו נמצאים בפלטרין של מלך, והאדמה כאן קדושה, והאוויר כאן מלא תורה ומצוות וקדושה. אילו היינו זוכים, היינו מרגישים כל הזמן כאילו אנחנו באמצע שמונה-עשרה.

מובא בספרים הקדושים, שאדם שמקיים מצוה בשבת – חשוב הדבר פי כמה וכמה ממי שמקיים את אותה מצוה ביום חול, וכן אדם שעובר עבירה בשבת ח"ו – זה יותר חמור. אותו הדבר ניתן לומר על מי שגר בארץ ישראל, שכאשר הוא מקיים כל מצוה – מהנחת תפילין ועד שמירת שבת – אין הוא דומה למי שמקיים את אותה המצוה בחו"ל. כיון שאנחנו בפלטרין של מלך, הכל מתנהל אחרת, והאוירה והקדושה של ארץ ישראל משפיעים מאד. הב"ח כתב, שאדם שאוכל פירות ארץ ישראל – נכנסת בו קדושה. גילוי השכינה ועומק המצוה שאפשר להשיג בארץ ישראל – קשה מאד להשיג את זה בחו"ל. אמנם היו בחו"ל צדיקים שהצליחו להשיג השגות גדולות, אבל כמו שכתב החתם סופר, האדמה בארץ ישראל יותר קדושה מהשמים בחו"ל, וכן יהודי שמניח תפילין בארץ ישראל שונה לחלוטין מיהודי שמניח את אותם תפילין בחו"ל.

אני לא יכול לומר שאני מרגיש את זה, אבל כמי שחי גם בחו"ל וגם בארץ, אני יכול לומר שאני רואה הבדל בצורה ברורה. אני זוכר, שפעם ראיתי יהודי פשוט שברך ברכת המזון באריכות ובצורה מיוחדת. זה היה יהודי פשוט עם בגדי עבודה בסתם יום חול, ואמרתי בחיוך לחבר שלי שהגיע מחו"ל, שאותו יהודי פשוט הוא בודאי אחד מל"ו צדיקים. אבל הוא אמר לי – "מה פתאום, הוא יהודי בארץ ישראל"! והוא צודק מאד. יש לי מחותן מחו"ל, והוא אמר לי, שכאשר הוא מתפלל בבית הכנסת שלהם בחו"ל, הוא אחד מהמאריכים להתפלל, וכשהוא מגיע לארץ הוא רואה שהוא אחד מהמקצרים… כמובן, שיש צדיקים בכל מקום, אבל אני מדבר על הווי החיים. הווי החיים בארץ ישראל הוא עם יותר אוירה של תורה ומצוות, וזה בא לידי ביטוי אפילו אצל היהודים הפשוטים בארץ ישראל, שאינם מכריזים על עצמם כשומרי תורה ומצוות. אי אפשר להשוות בין אלו שנקראים 'חילונים' בארץ ישראל לבין החילונים בחו"ל. החילונים בחו"ל אין להם מושגים ושום קשר עם היהדות. אבל בארץ ישראל – מלבד מיעוט קטן שמנותק לגמרי – המון העם קשורים לפחות לחלק מהמצוות. יש כאלו ששומרים שבת במידה מסוימת. 70% מהיהודים בארץ ישראל צמים ביום הכיפורים, ולדעתי יש אחוזים יותר גבוהים, כיון שלא כל מי שמצהירים שהם יהודים הם באמת יהודים. מעל 90% מהדלתות של היהודים בישראל – קבועות בהן מזוזות. אבל באמריקה אין כזה דבר, יש שם התבוללות וריחוק נוראים. וההבדל הזה מגיע מ'אוירא דארץ ישראל'.

במאה האחרונה, היו שינויים בקנה מידה היסטורי – הקמת המדינה, עצם העובדה שיש כאן יהודים כה רבים, מלחמות גדולות שהיו בעשורים האחרונים. יש סקאלה רחבה של דעות איך להסתכל על מהות התקופה, החל מאלו שמדברים על 'אתחלתא דגאולה', ועד השיטה שהכל זה 'מעשה שטן'. מה הגישה של חסידות צאנז ושל הרבי השפע חיים זצוק"ל לנושא הזה?

ח"כ הרב משה שמעון רוט: אינני דובר של חסידות צאנז, ומי שרוצה לדעת מה הייתה דעתו של הרבי השפע חיים זיע"א צריך ללמוד הרבה בספרים שלו. באופן כללי, אני יכול לומר שברור שאנחנו נמצאים בשלבים אחרונים של הגלות. ואני לא מדבר רק מהפן המחשבתי, אלא גם מהפן המעשי. יש קיבוץ גלויות גלוי לעין כל. רוב היהודים החרדים גרים כיום בארץ ישראל, וסביר להניח שגם רוב העם היהודי גרים בארץ ישראל. אנחנו גם מתקרבים להתקיימות 'כי מציון תצא תורה', כאשר רוב פוסקי ההלכה שיכולים לפסוק בשאלות מתחדשות שנוגעות לכלל הדור – כמו היחס למעלית שבת וכדומה – נמצאים בארץ ישראל. רוב רובם של ספרי הקודש נדפסים בארץ ישראל, ורוב פסקי ההלכות נקבעים כאן בארץ ישראל. נבואת זכריה הנביא, שאמר "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים" – גם זה מתקיים. המעטפת כבר קיימת, ואין ספק שאנחנו נמצאים בתהליך של הגאולה. והאמת היא, שמי שמסתכל בדברי האור החיים הקדוש, ובשאר הספרים הקדושים, רואה שזה לא התחיל היום, אלא במובן הרוחני והמוסתר זה התחיל מיד ברגע שלאחר החורבן. אמנם בדורנו אנחנו רואים, שגם החלק הגלוי והמעשי מתחיל להתקדם, ורואים יותר ויותר דברים שקורים בפועל. פעם קראו להם 'סימנים' להתקרבות ביאת המשיח.

היום אדם יכול ללכת עם ציצית וטלית וכובע ואף אחד לא יפריע לו. הרב עזריאל טאובר זצ"ל כתב במכתב לבן שלו, שהוא זוכר איך בעבר להיות יהודי היה בושה ופחד, ואנשים היו מחביאים את יהדותם. אבל היום מתקיים "ובכן תן כבוד לעמך" וזה כבר לא דבר שצריך להסתיר. אין ספק, שכיום המעטפת הרבה יותר טובה. יש ריבוי של ספרים, אנחנו יכולים ללמוד תורה בלי מפריע, רדיפת הדת לא דומה כלל למה שהיה בעבר – הן הרדיפה שהיתה מצד הגוים, והן הרדיפה שהיתה מצד האפיקורסים. מהבחינה הזאת אנחנו חיים בעולם אחר לגמרי, ואין כלל מקום להשוואה. אנשים לפני מאה שנה לא היו מאמינים שיכול להיות כל כך הרבה חופשיות ואפשרויות לכל יהודי לקיים תורה ומצוות.

האם זה מעין 'חמורו של משיח'? הפשטות היא שכן. אבל כידוע חמור זה בהמה טמאה, וזה משל לכך שיש גם דברים לא טובים שמתרחשים כחלק מהתהליך של ביאת המשיח. לכן יש כאלו שיאמרו שאנחנו נמצאים כיום בחבלי הלידה, כיון שלמרות הכל, עדיין אין התקדמות בפנימיות, ועדיין יש הרבה נסיונות. ה'חבלי משיח' נמצאים בפנימיות הדברים. אתן דוגמא – אם נסתכל על הר הבית – ההר קיים, אבל אוי לנו מה יושב על ההר הזה. הטינופת של הגויים יושב על מקום המקדש, והרי זה הלב של עם ישראל. וכך בכל עניני הפנימיות של עם ישראל, יש בפירוש ירידת הדורות. היום, עבודת הגאולה זה בעיקר בפנימיות. אומרים בשם הרבי הראשון מבעלז שיש שלוש גלויות. שלב ראשון של הגלות זה גלות של היהודים בין הגויים. שלב שני זה גלות של יהודים בין יהודים. והגלות האחרונה היא הגלות של האדם אצל עצמו. זה הנושא של עבודת הלב, ומלחמת היצר. אנחנו מתקרבים לחלק הזה, ואין בזה ספק – כל הסימנים מורים על כך. כפי שציינתי, המגיד מטריסק אומר בפירוש בספרו, שזו תהיה הצורה של הגאולה השלמה, מתוך שילמדו תורה בארץ ישראל, ולא על-ידי נסים ונפלאות שלא כדרך הטבע.

לסיכום אני יכול לומר, שבנושא ההגדרה המדויקת של תקופתנו, כולם צודקים. יש גם חבלי משיח, ויש גם אתחלתא דגאולה. הרי הגמרא אומרת – 'מלחמה נמי אתחלתא דגאולה היא'. זה לא אומר שאנחנו רוצים שתהיינה מלחמות. אבל אם יש מלחמה רחמנא ליצלן אנחנו יודעים שיש בזה גאולה וזה כלול בחבילה הגדולה של חבלי משיח. אבל שאלת ההשקפה גרידא היא שאלה תיאורטית. השאלה האמתית שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו היא השאלה המעשית. מה הקב"ה רוצה מאתנו שנעשה? מה הרבונו של עולם, שהביא אותנו לארץ ישראל, וזיכה אותנו במתנה הנפלאה הזאת – מה הוא רוצה מאתנו עכשיו ביום זה? לדעתי, זה צריך להיות הדיון ההשקפתי.

הרב שמואל יעקב רוט: אבי כבר הזכיר שצריך ללמוד הרבה דרשות של הרבי השפע חיים זצ"ל כדי להבין מה היתה דעתו על התקופה, כי בכל דרשה הוא היה שם דגש על נקודה אחרת. למשל, כשהוא דיבר על ראשי המדינה, הוא דיבר בחריפות על כך שכל הדברים הטובים שיש לנו, זה למרות מה שהם עשו ולא בזכותם. הוא דיבר גם על כך שהם פעלו מתוך רשעות, ושהם היו מוכנים להפקיר את כל עם ישראל מתוך אינטרסים מפלגתיים וכדומה. ברור, שראשי הציונות התנהגו בצורה מופקרת ולפעמים גם ברשעות, אבל כשאנחנו מסתכלים על התהליך בעצמו – יש כאן תהליך שהקב"ה מוביל. אבי תמיד ממשיל זאת לרכבת שנוסעת על פסיה, וכל עוד הרכבת נוסעת על הפסים, אנחנו יודעים שהיא תגיע בסופו של דבר לתחנה הסופית, למרות שלפעמים הפסים מתעקלים ימינה ושמאלה, ולפעמים זה נראה שהרכבת פונה לכיוון הלא נכון. התפקיד שלנו הוא להיות על הרכבת, וכך אנחנו נגיע בסופו של דבר לתחנה הסופית. כמו שאבי הזכיר, יש בדורנו נסיונות מאד קשים, וזה לא נראה לנו מתאים לימות המשיח, אבל את התהליך לא אנחנו מנהלים, וטוב שכך…

אנחנו חוזרים לדברים שאמר ח"כ הרב רוט, שלדעתו עיקר השאלה צריכה להיות מה נדרש מאתנו באופן מעשי, ושואלים מה באמת נדרש מאתנו 'הלכה למעשה' בעת הזאת?

ח"כ הרב משה שמעון רוט: במידה מסוימת, כיום ה'למעשה' הוא יותר פשוט, כיון שהתפקיד שלנו הוא להמשיך את מה שכבר קיים, ואנחנו לא צריכים לחדש דברים שלא קיימים. התפקיד שלנו הוא לבנות עוד ועוד בארץ ישראל, עוד ישוב ועוד ישוב. לפני כמה שנים התחילו לבנות בטבריה, והיום ב"ה יש מאות משפחות חרדיות שגרות שם. כך גם בנוף הגליל, בצפת ובחיפה. זה התפקיד שלנו – "ופרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה". אני לא מבין בענינים שמימיים, אבל סביר להניח בדרך הטבע, שאחד המניעים לכך היה עלית מחירי הדירות בערי המרכז. מה שגרם בלית ברירה לציבור החרדי לגור בפריפריה מקרית גת ועד טבריה. זה החלק המבורך של עלית מחירי הדיור. התפקיד שלנו הוא לבנות את ארץ ישראל. להקים ישובים חדשים על טהרת הקודש. לבנות עוד מקוה ועוד בית מדרש, עוד ישיבה ועוד כולל. לספק עוד פרנסה ועוד מקומות תעסוקה ליהודים חרדים. במקום העבודה שלי במשכן הכנסת בירושלים, יש אחוז גבוה מאד של יהודים דתיים וחרדיים שעובדים שם לפרנסתם – החל מאנשי האבטחה ועד אנשי המחשבים. יש שם מנינים מלאים בתפילות, שני מנינים לתפילת ערבית ושלושה מנינים לתפילת מנחה, וכל המניינים מלאים עד אפס מקום. כתוב בחז"ל, שעתידים בתי קרקסאות להפוך לבתי מדרש. היום זה כבר מתחיל להתקיים, ואנחנו צריכים להמשיך לפעול.

היהודים בדור הקודם שהקימו את הישובים החרדיים, את הקריות החסידיות, את החינוך העצמאי ושאר המוסדות הראשונים שהיו בארץ – הם היו הנחשונים. כל מה שאנחנו צריכים לעשות זה להמשיך את מה שהם התחילו. אותו הדבר גם בפרנסה. ככל שיהיו יותר יהודים חרדים בכל המקומות – ככה אנחנו מפיצים את היהדות.

נדבך נוסף בהרחבת הקדושה, והוא אחד הפלאים של הדור שלנו, זה המציאות שיש מאות אלפי יהודים שנולדו בהווי חילוני ר"ל, אך הם עצמם כבר שומרי תורה ומצוות, ומגדלים את ילדיהם לתורה ולתעודה. זה אחד הדברים המיוחדים שקשורים להארת הגאולה.

הרב שמואל יעקב רוט: אני נוסע פעם בשבוע למדרשיה של 'לב לאחים' בחולון. כשאתה מגיע לשם, אתה באמת מרגיש את ימות המשיח. מגיעים לשם אנשים, שאין להם שום קשר ליהדות, עם קעקועים ותספורות קוצניות, והם באים ושמים כיפה על הראש ומתחילים ללמוד.

ח"כ הרב משה שמעון רוט: כמובן שיש עוד דבר מעשי, וזה מה שדיברנו קודם – ההתבוננות. להבין את גודל השעה, ואת גודל השמחה על כך שאנחנו זוכים להיות בארץ ישראל, ועוד ללמוד תורה ולהתפלל ולקיים את המצוות בארץ ישראל. אשרינו, מה טוב חלקינו. ההתבוננות הזו מביאה ליותר יראת שמים ויותר אהבת ה', ויותר מצוות צדקה וחסד.

לעומת זאת התפקיד שלנו אינו לכלות את הקוצים מכרם בית ה' ולעזור להקב"ה להתמודד עם החילוניזציה. אנחנו צריכים לעשות רק מה שבידינו בתורה ומצוות ובבנין ערי ארצנו.

בתחילת הראיון אמר ח"כ הרב רוט, שהוא בעצם חבר ב'קדושת ציון' כבר במשך חמישים שנה, רק שהוא לא ידע על כך. לקראת סיום הראיון אנחנו מבקשים לשמוע – איך ומתי נחשפתם לאגודת 'קדושת ציון'?

הרב שמואל יעקב רוט: אני נחשפתי לראשונה לעלונים של 'קדושת ציון' כאשר למדתי בישיבה בנתניה. חבר שלי בישיבה מצא בכותל את אחד הגליונות הראשונים שיצאו לאור, והוא הביא לי את זה ואמר לי – "מצאתי משהו שיתאים לך". אני זוכר, שאז האגודה היתה קטנה מאד, ולא היתה כל המערכת שיש היום, ולא ידעתי איך אפשר ליצור קשר עם האנשים שעומדים מאחורי זה. גם את העלונים לא קבלתי באופן קבוע, אלא רק מדי פעם. בהמשך הראיתי את העלונים גם לאבי, וזה מאד מצא חן בעיניו. לועידה הראשונה רציתי ללכת, אבל היו לי עיכובים שונים, ואחר כך התחרטתי במשך שנה שלמה על כך שלא הייתי שם. כמובן, שהגעתי לועידה השניה שהתקיימה באולמי זוועהיל, ובועידה השלישית כבר לקחו את הפרטים שלי ויצרו אתי קשר, וכיום אני מפיץ את הגליונות לחברים שלי ולאנשים שונים, ובאופן קבוע אני מקבל טלפונים של אנשים שרוצים לדעת אם הגליון החדש כבר הגיע מהדפוס.

לסיום אנחנו פונים בשאלה לח"כ הרב משה שמעון רוט – היום, כשאתה רואה את האגודה, מה התחושות שלך, והאם יש לך הערות וביקורת איך אפשר לקדם את האגודה?

ח"כ הרב משה שמעון רוט: קטונתי מלהעביר ביקורת, אבל מספרים שנפוליאון נהג לרדת אל העם לשמוע מה האנשים הפשוטים חושבים. אם אתה רוצה לשמוע מה היהודים הפשוטים חושבים, אני אגיד לך מה שאמרתי כבר מספר פעמים. זה טוב מאד שיש חלומות גדולים, כיון שאחרת לא מתקדמים, וצריך תמיד להציב יעדים. אבל באותה מידה צריך לדעת להיות מעשיים. ראיתי אצל מורי ורבי השפע חיים, שמאז ומתמיד היו לו חלומות גדולים. למרות זאת הוא היה מאד מעשי, ותמיד הוא פעל שלב אחרי שלב. אתן לך דוגמא. כשהוא רצה שיהיו אברכים שידעו את כל הש"ס, הוא השקיע בזה את כל כוחו, אבל הוא פעל לפי סדר. בהתחלה היו מבחנים בישיבה על מאה דפים. אח"כ הוא עשה מבחנים על 300 דף. אח"כ על 600 דף. ככה הוא הקים את "כולל ש"ס" ואת "מפעל הש"ס". ככה זה בכל דבר. זה חשוב מאד שיש חלומות גדולים, אבל צריך לא להתבלבל בין החלק המעשי לחלק של החזון.

אני גם חושב שאנחנו לא צריכים להיות אנשי סיסמאות. יש כאלו שחושבים שאם אנחנו נגיד ונצעק "הר הבית בידינו", זה הופך להיות בידינו, ואם נגיד לכולם שהמדינה צריכה להיות מדינת הלכה, אז המדינה תהפוך למדינת הלכה. אני חושב, שאם אומרים דברים רק כסיסמאות – אין בזה תועלת. צריך לראות מה הדברים המעשיים שאפשר לעשות, וללכת שלב אחרי שלב, לעשות מה שאפשר, ותמיד להתפלל ולבקש סייעתא דשמיא.

היום במבט לאחור אפשר לומר, שבהתחלה כש'קדושת ציון' רצו לעשות אירוע, הם יכלו לאסוף אולי מנין או שנים, וחלק גדול מהאנשים הגיעו כיון שהם הרגישו שהם מחויבים לבוא. היום הארגון גדל מועידה לועידה, ומדובר כבר על מאות אנשים, ובעזרת ה' יהיו גם אלפים ומאות אלפים. בעין רוחי אני רואה את 'קדושת ציון' עושה ועידה עם עשרות אלפי אנשים, ואם אתה חושב שאני חולם חלומות, קודם כל אתה צודק, אבל כמו שאמרתי – צריך גם לחלום חלומות. רק שאני חושב שזה גם מעשי. זה יבוא עם הזמן כיון ש"חברך חברא אית ליה", ויש הרבה יהודים טובים שכבר חושבים בגדול כמו 'קדושת ציון'. היום יש מחשבות אצל ראשי ועסקני 'קדושת ציון' איך הציבור מסתכלים על הארגון, ומה הציבור חושב על הארגון. אבל עם הזמן הארגון יהפוך להיות הציבור בעצמו, מה שנקרא בלע"ז "המיינסטרים".

אבל החלק הזה כבר לא כל כך בידינו. אבי זכרונו לברכה היה אומר, שאי אפשר לעבוד כדי להיות עשיר, אלא אפשר לעבוד בשביל פרנסה, והעשירות היא מתנה משמים. אותו הדבר בנוגע ל'קדושת ציון'. אני חושב שלהגיע ל-300 אלף או למליון חברים, זה לא משהו שאפשר לעבוד עליו. אבל כשבאים עוד אחד ועוד אחד, ורואים את הפשטות ואת האמיתות של הדברים, ומבינים שזו דרך ה', בסופו של דבר זה מכפיל את עצמו כל הזמן. לכן צריך להמשיך ולעשות את מה שעושים עד עכשיו, להמשיך להוציא את הגליונות, ולעשות עוד ועידות וכינוסים.

אסיים במשפט הבא – צריך לחשוב בגדול, להתפלל שנצליח, ולעשות מה שאפשר. ואני יכול לברך ברכת הדיוט הלואי שתצליחו, ואזכה לראות את 'קדושת ציון' מאגדת מיליון חברים חרדים לדבר ה', והולכים לקראת משיח צדקנו במהרה בימינו אמן.