בלוג

ראיון עם הרה"ג רבי בנימין שוורץ שליט"א

בתוך השנה להסתלקותו של מורנו הגאון הגדול רבי יואל שוורץ זצוק"ל, ביקשנו לשמוע מבנו להבחל"ח הרה"ג רבי בנימין שוורץ שליט"א – ר"מ בישיבת 'יודעי בינה' בנס ציונה, מעט מהרשמים שחוו בניו של אחד מגדולי דורשי ציון בדור האחרון.

אנחנו מבקשים מרבי בנימין לפתוח בסיפורים על חיבת ארץ ישראל של האבא רבי יואל זצ"ל, והאופן שהוא הנחיל זאת לבניו.

הגישה של אבא זללה"ה היתה, שבכל נושא צריך לפתוח את השו"ע, וללמוד את דברי חז"ל, ומשם לראות מה ההנהגה הראויה. כאשר באים לבדוק אתרוג אם הוא כשר או פסול, בודקים מה כתוב במשנה ברורה, וכך בכל המצוות צריכים לעיין בדברי חז"ל ורבותינו שדנו בנושא, וכך גם בענייני ארץ ישראל, צריך לעיין בדברי חז"ל.

גם כאשר יצאנו לטיולים, אבא לא ראה בזה רק צורה של נופש, אלא גם בטיולים הכל היה מתוך התורה. כך כשהיינו ילדים רכים, אבא היה לוקח אותנו בשבת בבוקר ל'טיולי שכונות', לקיים מה שכתוב 'סובו ציון והקיפוה'. הוא הבין, שיש בפסוק הוראה והנחיה להקיף ולהכיר את ציון וירושלים, והיינו הולכים אתו פעם לימין משה ולשכונת נחלאות, ופעם לשכונת כנסת, ותוך כדי הטיולים אבא היה מספר לנו סיפורים על מייסדי השכונות, ועל הרבנים שגרו במקומות השונים.

אבא אמר, שהיום אף אחד לא גר בתוך הפירמידות, אבל בירושלים יש אנשים שגרים בבתים ישנים שנבנו לפני שבע מאות שנה בתקופה הצלבנית, וזה התממשות של הפסוק "כי רצו עבדיך את אבניה".

אבא היה מציין, שבותיקן אין מסגדים, ובעיר מכה אין כנסיות, ולעומת זאת בירושלים יש אחיזה לכל הדתות. ישנו רחוב החבשים, המושבה הגרמנית, המושבה האמריקאית, הכפר השוודי, המושבה ההולנדית, מגרש הרוסים ועוד. זאת, משום שלפני מאה שנה, כל מדינה שלא היתה לה אחיזה בירושלים, הרגישה שחסר לה משהו, וכולם שלחו לכאן נציגות. ורואים בחוש, איך כל הגויים רוצים אחיזה בירושלים. לפני כמה שנים, כשהגיעו בשנה אחת שמונה מליון תיירים לירושלים, הוא אמר שזו הכנה לקראת הכינוס של כל הגויים לעמק יהושפט…

גדלנו גם על הסיפור על רבי יוסף חיים זוננפלד זצוק"ל, שבעיצומן של פרעות תרפ"ט, יצא למאה שערים לברית מילה, וחזר באותו יום לעיר העתיקה, כיון שהוא לא ישן מחוץ לירושלים, והוא קרא לעצמו 'ירושלימער איד'.

לא אחת שמעו משתתפי הועידה השנתית של "קדושת ציון" את זעקתו של רבי יואל זצ"ל על האיסור לצאת לחו"ל, ואת כאבו הגדול על כך שעיתונים של שומרי מצוות מפרסמים נופשים במקומות שונים בחו"ל. לראשונה שמענו זאת ממנו בעצרת התפילה והזעקה שקיימנו בעת פינוי עמונה, כשהאגודה הייתה ממש בתחילת פעילותה ועדיין לא הייתה מוכרת, והרב יואל זצ"ל כבר אז התיצב למערכה וזעק את זעקתו. בנו הרב בנימין מספר לנו איך זה השפיע גם על התנהלותו האישית של רבי יואל ומשפחתו.

כשהחיידר של אחי הגדולים תכננו טיול שנתי לראש הנקרה, הוא שלח מכתב לרב'ה, שאסור ללכת לשם כיון שזה מחוץ לגבולות שכבשו עולי בבל. אף פעם לא בקרנו לא בחרמון ולא באילת, כי אסור לצאת מגבולות הארץ. גם אבא עצמו הקפיד לא לצאת לחו"ל. כשארגון 'ערכים' ערכו סמינר בהונגריה, הם בקשו מאבא לבוא ולהשתתף, כיון שהוא היה מהרבנים היחידים בארץ ששלט בשפה ההונגרית ברמה של שפת אם, וגם ידע איך לדבר לציבור, אבל הוא מאד לא רצה לצאת מהארץ. הוא התיעץ עם מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל, שהורה לו שכיון שמטרת הנסיעה היא בשביל ללמד תורה, הוא צריך ללכת לשם. פעם נוספת הוא נסע להולנד בשביל לבדוק האם אפשר לייבא קטניות ללא חרקים, כדי לזכות את הרבים. מהנסיעה הזאת נולדה כל התעשיה שיש היום בארץ, של קטניות שמשווקות בוואקום ללא חרקים.

היתה תקופה, שלמדו בישיבת איתרי קבוצה של תלמידים מחו"ל, וארגנו להם טיול של כמה ימים, כשחלק מהטיול היה לאילת והחלק השני היה לרמת הגולן. אבא הלך לשאול את הגרי"ש אלישיב מה לעשות. הרב אלישיב צדד להתיר את הנסיעה לרמת הגולן, אבל הוא אמר שלאילת אסור לצאת. ואמנם הגרי"ש אמר לו שאם ע"י הצטרפותו לטיול האוירה תהיה יותר תורנית, וזה יגרום להם ללמוד במהלך הטיול וכדומה, הוא יכול להשתתף. אבל הגרי"ש הצביע על אחי הקטן שהגיע לשאול אם גם הוא יכול להצטרף לטיול, ואמר שלגביו אין היתר. בסופו של דבר הקב"ה סידר, שהם מצאו מישהו אחר שיבוא איתם ואבא לא נאלץ לצאת מהארץ. באותה תקופה בקשו ממנו למסור בישיבה שיעור בהלכות יו"ט שני לקבוצה של בני חו"ל. אבא פתח את השיעור ב'מחאה' ואמר שאסור לגור בחו"ל, אלא צריך לגור בארץ אשר בחר ה'. רק אחר כך הוא פתח בשיעור הלכתי מקיף על הנושא. היה לו תלמיד שאחרי נישואיו חזר לארה"ב, ואבא תמיד היה אומר לו שהוא צריך לבוא לגור בארץ. כשהוא ראה שהוא לא משתכנע, אמר לו אבא שלפחות יקנה בית בארץ ישראל כדי שאם הוא ירצה לבוא, יהיה לו כבר מקום משלו. ואכן בסופו של דבר, אותו תלמיד עלה והתישב בארץ.

באחת הדרשות האחרונות שהוא דיבר בפני הציבור, כשכוחו עדיין עמד לו, הוא דיבר ב'חניכי הישיבות' במעלות דפנה, והביע מחאה על כך שעיתונים חרדיים שאמונים על השו"ע מפרסמים נופשים בחו"ל. הוא אמר שזה נגד משנה ברורה מפורש, שאסור לצאת לטייל בחו"ל, ומי שיצא לטייל נחשב שיצא שלא ברשות, ואסור לו להסתפר בחול המועד.

רבי בנימין שליט"א מספר לנו גם על היחס המיוחד של רבי יואל זצ"ל להרה"ק מסאטמר זצוק"ל ולספרו 'ויואל משה'.

אבא היה רגיל לומר, שאחד הספרים הטובים שמלאים ב'חיבת ארץ ישראל' הוא הספר 'ויואל משה'. אבא למד את הספר מכריכה לכריכה במשך שנתיים. הוא למד את כל המקורות שהספר מביא, וכתב יותר ממאתיים הערות על הספר. אבא העריך מאד את הרבי מסאטמר זצוק"ל. בשנת תשל"ט הוא נסע עם כל המשפחה לבני ברק בשביל לנפוש שם לכמה ימים. כשירדנו מהאוטובוס בבני ברק עם כל המזוודות, אחרי נסיעה ארוכה באוטובוסים של פעם, הוא ראה ברחוב מודעת אבל על פטירתו של הרבי מסאטמר, ואבא כל כך הזדעזע, עד שהוא מיד חזר בחזרה לירושלים עם כל המשפחה, ואמר שאי אפשר לצאת לנופש כאשר כזה מנהיג חשוב נפטר.

למרות זאת, המסקנה הסופית שלו היתה שונה מאד מהמסקנות של ה'ויואל משה'. הוא ראה את הנושא של ארץ ישראל כמו כל סוגיה אחרת, שצריך ללמוד את המקורות, ובסוף כל אחד מגיע למסקנה אחרת. אבא לא השתכנע שהגלות היא גזרה שאין לנו שום דבר לעשות נגדה. הרי תלמידי הבעש"ט עלו לארץ ישראל בשביל לקרב את הגאולה, וגם תלמידי הגר"א עלו לירושלים השוממה בשביל להיות שותפים להחזרת השכינה לציון. אבא סבר, שחלק מהמוטל עלינו הוא לעשות מעשים שמקרבים את הגאולה, ולפעול בשביל לקדם את קיבוץ הגלויות. הרבה פעמים, כשהוא פגש יהודים מחו"ל, הוא היה שואל אותם מתי הם עולים לארץ, ולפעמים הוא היה שואל בחיוך – "עוד לא סגרת את העסק שלך בחו"ל"?! גם כשהתלמידים שלו רצו לחזור לחו"ל, הוא היה מדבר על לבם שישארו כאן.

אבא גם העריך מאד את הרבי מסאטמר על המאבק שלו בציונות בשנים הראשונות של קום המדינה, מה שהציל את הנערים מלסגוד למדינה. באותה תקופה הסתכלו על כל מפקד בצבא כאילו הוא הסגן של אליהו הנביא, וכיתות שלמות מ'עץ חיים' הלכו לפלמ"ח, לאצ"ל וללח"י, והמאבק של הרבי מסאטמר הציל הרבה אנשים מלהסחף אחרי הציונות החילונית.

אבל היום, המלחמה נמצאת במקום אחר. היום התפקיד שלנו זה לקחת לידיים את ההנהגה של המדינה, וכמו שבן-גוריון הצליח לשלוט בכולם ולהרוס את היידישקייט דרך השליטה שלו בכלכלה, ככה אנחנו צריכים להקים כאן מפעלים, לשלוט בכלכלה, לנווט את מדיניות הבריאות וכך בכל שטחי החיים, וזה מה שיוביל את המדינה מ'מדינת ישראל' ל'מדינת המשיח'. אמנם אבא לא זכה לראות את זה, אבל היום אנחנו מתחילים לראות את זה קורה. לכן השמאל משתולל ברחובות, כי אחרי שבעים שנה שהציבור הדתי התרגל שיש נהג שמחליט לאיזה כיוון נוסעים, ואנחנו יכולים רק לבקש שינמיכו את המוזיקה או שישמיעו לנו מוזיקה חסידית, עכשיו יש בשלטון בפעם הראשונה אנשים שאומרים בקול לאיזה כיוון הם רוצים שמדינת ישראל תיסע, וזה שהשמאל משתולל זה מראה לנו כמה המהלך הזה הכרחי, ואמנם זה נעשה באיחור של מאתיים שנה.

כשהאמרי אמת הסתובב באירופה והתחנן שהחרדים יעלו לארץ, אם היו מגיעים לכאן עוד כמה אלפי יהודים חרדים מפולין וגליציה, יכול להיות שהתעשיה וכל עניני הציבור לא היו נופלים לידי הסוכנות, אלא החרדים היו מנהלים את הכל. עכשיו, באיחור של שמונים שנה, הגיע הזמן שכל הנהגת הציבור תהיה בידי אנשים שרוצים לנהל את הכלכלה ואת הרפואה ואת כל עניני הבטחון על פי התורה.

לסיום מספר לנו הרב בנימין על הרגשת האחריות של אביו לגורל כלל ישראל.

אבא הרגיש אחריות על כלל ישראל. כשהוא היה בחור בישיבת פוניבז', הוא הלך בבין הזמנים לרשום ילדים לחינוך תורני במסגרת 'הפעילים'. היתה 'תחרות' בינו לבין הגאון רבי שלום מאיר יונגרמן, מי ירשום יותר ילדים לחינוך תורני.

בתקופה של ממשלת אוסלו, הוא הלך לשאול את הגרי"ש אלישיב אם מותר לו לצום בשני וחמישי כיון שהוא מלמד תורה, והרב אלישיב הורה לו שיצום רק בימי חמישי, וכך הוא נהג בכל אותה תקופה קשה. כך בעקיפין הוא קיבל הסכמה מהרב אלישיב, שיש מקום לצום על הגזרות של אוסלו. עד סוף ימיו הוא כאב את הכאב על כל היהודים שנהרגו בתקופת אוסלו, ועל שטחי ארץ ישראל שנמסרו לנכרים.

גם בחודשים האחרונים לחייו, הוא חזר ודיבר על כך שהקב"ה רומז לקהילות החרדים שצריכים לעלות לארץ. הוא הביא לדוגמא את גזרות החינוך של הפרוגרסיבים בארה"ב ובאנגליה, והוא אמר שכל מי שרוצה ללמוד בלי הפרעות יכול להגיע לארץ ישראל. אבא לא דאג לעצמו, אלא הוא תמיד דאג לכלל ישראל, מה יהיה עם הכשרות, מה יהיה עם הנישואין של עם ישראל, ומה יהיה עם היידישקייט במדינה.