בגליון נד, שיצא לאור בחודש שבט התשפ"א, כתבתי מאמר על שילה. למדנו שם על קדושת המקום, על המשכן, על מה שקרה בו, על חורבנו, ועל שילה של ימינו.
בקיץ האחרון, ביום רביעי כ"ז באב תשפ"ב, ערכה אגודת 'קדושת ציון' טיול לנחל שילה, המעיינות באזור, ומגבעת היובל בעלי צפינו על שילה הקדומה.
אין ספק, שכאשר נמצאים במקום, מבינים אחרת את פסוקי התנ"ך.
עברנו יחד על הפסוקים המזכירים את שילה. ראינו לפנינו את העיר הקדומה שילה, ואת המשכן הסמוך לעיר. ממילא נשאלת עתה השאלה: בכל פסוק המזכיר את שילה, האם מדובר על העיר או על המשכן?
לעיתים מזכיר הפסוק את שניהם בסדר מסוים. מדוע?
מתחדד הדבר במיוחד בתאור מותו של עלי הכהן (שמואל א ד יב-יד) – "וַיָּרָץ אִישׁ בִּנְיָמִן מֵהַמַּעֲרָכָה וַיָּבֹא שִׁלֹה בַּיּוֹם הַהוּא וּמַדָּיו קְרֻעִים וַאֲדָמָה עַל רֹאשׁוֹ. וַיָּבוֹא וְהִנֵּה עֵלִי יֹשֵׁב עַל הַכִּסֵּא יַד דֶּרֶךְ מְצַפֶּה כִּי הָיָה לִבּוֹ חָרֵד עַל אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים וְהָאִישׁ בָּא לְהַגִּיד בָּעִיר וַתִּזְעַק כָּל הָעִיר. וַיִּשְׁמַע עֵלִי אֶת קוֹל הַצְּעָקָה וַיֹּאמֶר מֶה קוֹל הֶהָמוֹן הַזֶּה וְהָאִישׁ מִהַר וַיָּבֹא וַיַּגֵּד לְעֵלִי".
מפשט הפסוקים עולה, כי עוד קודם שעלי שמע מה קרה, כבר זעקה כל העיר. עלי נבהל – "מה קול ההמון הזה", ורק אז מגיע אליו האיש מהמערכה לספר לו.
מדוע?
בתצפית קבלנו תשובה פשוטה לענין:
הדרך אל שילה עוברת קודם כל דרך העיר, ורק אחר-כך מגיעים אל המשכן.
פשט הפסוקים מתברר היטב, כאשר המקום נמצא מול עינינו.
בתנ"ך מופיע תיאור, ממנו ניתן ללמוד היכן נמצאת שילה. "וַיֹּאמְרוּ הִנֵּה חַג ה' בְּשִׁלוֹ מִיָּמִים יָמִימָה אֲשֶׁר מִצְּפוֹנָה לְבֵית אֵל מִזְרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ לִמְסִלָּה הָעֹלָה מִבֵּית אֵל שְׁכֶמָה וּמִנֶּגֶב לִלְבוֹנָה". הצבענו היכן זה בית א-ל, היכן שכם, היכן נמצאת המסילה העולה מבית א-ל שכמה, ומהו מיקומה של לבונה.
מדוע יש חג לה' בשילה, וליתר דיוק בכרמים ליד העיר "מִיָּמִים יָמִימָה"?
והנה שנינו בשלהי מסכת זבחים – "בָּאוּ לְשִׁילֹה נֶאֶסְרוּ הַבָּמוֹת. לֹא הָיָה שָׁם תִּקְרָה, אֶלָּא בַּיִת שֶׁל אֲבָנִים מִלְּמַטָּן וִירִיעוֹת מִלְמַעְלָן, וְהִיא הָיְתָה מְנוּחָה. קָדְשֵׁי קָדָשִׁים נֶאֱכָלִים לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים. קָדָשִׁים קַלִּים וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי, בְּכָל הָרוֹאֶה".
כשצופים על המשכן, ורואים את ההרים מסביב, מבינים את המשמעות של 'כל הרואה'. איזה מרחב גדול זה! אחת מגבעות עלי אפילו נקראת על שם משנה זו: "גבעת הרואה".
כשרואים את ההרים מסביב ומדמינים אותם מלאים באוהלים, הומי אדם שבאו לעלות לרגל, מקבלים מושג אודות החג העתיק בשילה 'מימים ימימה', אולי אפילו מימות יהושע בן נון. חג של עולי רגלים המכבדים איש את רעהו בקודשים קלים שאכילתם יום ולילה או שני ימים ולילה אחד, חג של מביאי ביכורים ומעשר שני הנאכלים בטהרה, "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' א-להיך" (דברים כו יא).
ובאופן טבעי, כאשר המטיילים הם בני תורה, השטח מעורר לדיון שאלות הלכתיות רבות וסוגיות מרתקות: הנה הר הצופה על שילה, אך הדרך לאותו הר עולה אל הר נמוך יותר, ויורדת לעמק בי שני ההרים- או בלשון התורה ל"נחל" – במקומות שלא רואים משם את שילה. מה דינו של כל אחד המקומות הללו? של ההר? של הנחל? של הירידה? של העליה?
ומייד נזכרים המטיילים, או אולי הלומדים, שהגמרא במסכת זבחים דף קיח: דנה במקרים דומים, ומסתפקת ספיקות דומים:
"תנא, רואה שאמרו רואה כולו ולא המפסיק בינו לבינו. אמר ליה רבי שמעון בן אליקום לר' אלעזר, אסברא לך כגון בי כנישתא דמעון.
אמר רב פפא, רואה שאמרו לא רואה כולו, אלא רואה מקצתו.
בעי רב פפא, עומד ורואה, יושב ואינו רואה, מאי?
בעי ר' ירמיה, עומד על גבי הנחל ורואה, בתוך הנחל ואינו רואה, מאי? תיקו."
כשנמצאים בשטח, אפשר להתבונן בהרים העומדים מול עינינו, ולדייק לאיזה מקום בדיוק התכוונה הגמרא בכל דין ובכל ספק.
גם תפילת חנה מקבלת כאן משמעות אחרת, ובעצם – כל דיני תפילה. כאשר מרגישים ש'כמה הלכתא גברוותא' בהלכות תפילה נתקבעו כאן, מרגישים את יסודות התפילה, ומי שחש את זה – מעתה תפילתו תראה אחרת.
ובכלל, כאשר מנסים להבין מה המשמעות של משכן שילה, מקום שהיה לב האומה במשך שלוש מאות שישים ותשע שנים, מנסים לדמיין איזה גודל של תקופה – כמעט כמו בית המקדש הראשון – מבינים מדוע הוא נקרא 'מנוחה'.
המשכן בשילה הוקם בימי יהושע בן נון, מייד אחרי ארבע עשרה שנה של כיבוש וחלוקה, של ירושה וישיבה. הוא עמד על מכונו במשך כל ימי ספר שופטים, וסיים את תפקידו ביום מותו של עלי הכהן, בימיו של שמואל הנביא. מדובר בתקופה ארוכה מאוד ומשמעותית מאוד בישיבת עם ישראל על אדמתו.
ומאידך, מרגישים את ההחמצה הגדולה, בכך שעם ישראל לא עלה לרגל. חשים את הכאב על מעשיהם של בני עלי, שככל הנראה הם אלו שגרמו לכך ש"וְעָלָה הָאִישׁ הַהוּא מֵעִירוֹ מִיָּמִים יָמִימָה לְהִשְׁתַּחֲוֹת וְלִזְבֹּחַ לַה' צְבָ-אוֹת בְּשִׁלֹה, וְשָׁם שְׁנֵי בְנֵי עֵלִי חָפְנִי וּפִנְחָס כֹּהֲנִים לַה'" – 'האיש הַהוּא' בדווקא, למעוטי אחרים. אלקנה לבדו עלה לרגל, ואחרים צריכים שאלקנה יעודד אותם לכך. עומדים מול השאלות של הנמנעים מלעלות לרגל, כי המצב במשכן לא פשוט, כפי שהפסוק עצמו כותב בהמשכו, ונזקקים לתעצומות הנפש של אלקנה לשכנע את העם, כי השכינה נמצאת במשכן למרות מעשיהם של חפני ופנחס.
ו…כן! גם את פסל מיכה אפשר לזהות. "תניא, רבי נתן אומר, מגרב לשילה שלושה מילין, והיה עשן המערכה ועשן פסל מיכה מתערבין זה בזה. בקשו מלאכי השרת לדוחפו, אמר להן הקב"ה – הניחו לו, שפתו מצויה לעוברי דרכים" (סנהדרין קג:).
נסינו לזהות את גרב ב"חירבת ג'רבה" – מרחק שלושה מילין משילה. יכולנו לדמיין את העשן המתערב מכוחה של הרוח המערבית החרישית הנושבת, והצבענו על הדרך העתיקה העוברת ליד גרב בואכה לבונה, שם נתן מיכה פת לעוברי דרכים.
ובעיקר כאבנו, את ה'תחרות' בין שילה לגרב, ואולי היה מתחרה נוסף – חאן לבונה. את מזלג שלוש השנים הלוקח בחזקה גם בטרם יקטירון את החלב בשילה, מול הכנסת האורחים בפסל מיכה. מי יותר משך, ואל מי הציבור הלך…
בהתאם לכך, גם דמעותיהם של המתמהמהים מלעלות לרגל, מובנות יותר. דמעות לא רק על עצמם שלא זכו לעלות לרגל, אלא על מצבו של המשכן עם בני עלי, חפני ופנחס. וכמה היתה גדלותו של אלקנה, להיות זה שמשיב את ישראל למשכן, מתוך הבנה כי שם נמצאת השכינה, והיא אינה תלויה במעשיהם של הכהנים במשכן.
כשהמקום מול עינינו, מצליחים אנו להבין מעט יותר את המשמעות של חורבן משכן שילה, את חורבן "מְקוֹמִי אֲשֶׁר בְּשִׁילוֹ אֲשֶׁר שִׁכַּנְתִּי שְׁמִי שָׁם בָּרִאשׁוֹנָה" (ירמיה ז יב), את משמעות העובדה, שהמקום שמש לב מקדשי לאומה במשך 369 שנה, ושהתר הבמות עם חורבן שילה בטא את העובדה המצערת, שכעת אין לב לאומה.
אחד המשתתפים בסיור אף העיר, כי במדה מסוימת יש בחרבן שילה פן מסוים של חורבן, שאפילו בחורבן ירושלים לא קיים. כשירושלים חרבה, הבמות אסורות. לב האומה נדם, אך עדיין כולה מרוכזת סביב הכמיהה למקדש בירושלים. כששילה חרבה – "איש לאהליך ישראל". כל אחד בונה במה בביתו, ואין דבר שירכז את האומה.
ואם ביום תשעה באב, רווחת המסורת בישראל, שעם חורבן המקדש נולד המשיח, הרי שכאשר משכן שילה חרב – שום משיח לא נולד. לילד שנולד לאשת פנחס לא קוראים בשמות של תקווה, נחמה או גאולה. השם שלו הוא 'אי-כבוד', כי גלה כבוד מישראל. גלה כבוד, ונדרשו 57 שנים של שיקום, עד שנבנה המקדש בירושלים.
והעיר שילה, מוזכרת אך מעט בתנ"ך בהמשך, וגם זה רק דרך אגב. כמעט לא שומעים עליה בבית שני ובהיסטוריה הארוכה של ארץ ישראל. היא אבדה את מרכזיותה. ורק בתשל"ח, כאשר קם הישוב שילה, התחיל אותו כבוד לשוב במעט.
כתזכורת לעולם כולו, נבנה בית הכנסת בשילה בצורת המשכן. מקדש מעט, משכן מעט, בציפיה ל'עד כי יבוא שילה'.
* * *
גם את דברי חז"ל מבינים אחרת כאשר נמצאים במקום, והדברים מתחברים יחד.
תנן בזבחים שם – "בָּאוּ לְשִׁילֹה נֶאֶסְרוּ הַבָּמוֹת".
כלומר, כאשר היה המשכן במדבר – היו הבמות אסורות (39 שנים).
בגלגל- היו מותרות (14 שנים).
בשילה – היו אסורות (369 שנים).
בנוב וגבעון היו מותרות (57 שנים).
משנבנה המקדש בירושלים נאסרו הבמות ושוב לא הותרו.
מתוך ימי עם עולם, היו הבמות מותרות רק במשך 71 שנה.
האם בזמן משכן שילה עם ישראל נזהר מלהקריב בבמות?
בפשטות לא!
אמנם היה אסור, אך ישראל לא הקפידו על האיסור.
אפילו שנים רבות אחר-כך, כאשר המקדש עמד בירושלים על מכונו, גם בימי המלכים הצדיקים, אומר הפסוק פעמים רבות – "אַךְ הַבָּמוֹת לֹא סָרוּ עוֹד הָעָם מְזַבְּחִים וּמְקַטְּרִים בַּבָּמוֹת". קל וחומר בימי משכן שילה, כאשר העם מיעט להגיע למשכן, עד שהמשכן בשילה כמעט ואינו מוזכר בספר שופטים, שהעם זבח והקטיר בבמות.
כאשר דברים אלו עומדים מול עינינו, נבין הרבה יותר לעומק את החרדה של עלי הכהן מפני שמואל המורה הלכה בפני רבו.
דורשת הגמרא במסכת ברכות דף לא. –
"אל הנער הזה התפללתי" – א"ר אלעזר שמואל מורה הלכה לפני רבו היה. שנאמר, "וישחטו את הפר ויביאו את הנער אל עלי" – משום דוישחטו את הפר, הביאו הנער אל עלי?
אלא אמר להן עלי, קראו כהן ליתי ולשחוט. חזנהו שמואל דהוו מהדרי בתר כהן למישחט, אמר להו למה לכו לאהדורי בתר כהן למישחט? שחיטה בזר כשרה.
אייתוהו לקמיה דעלי. אמר ליה: מנא לך הא? אמר ליה: מי כתיב ושחט הכהן? 'והקריבו הכהנים' כתיב. מקבלה ואילך מצות כהונה. מכאן לשחיטה שכשרה בזר.
אמר ליה – מימר שפיר קא אמרת. מיהו מורה הלכה בפני רבך את, וכל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה.
אתיא חנה וקא צוחה קמיה – 'אני האשה הנצבת עמכה בזה' וגו'!
אמר לה – שבקי לי דאענשיה, ובעינא רחמי ויהיב לך רבא מיניה.
אמרה ליה 'אל הנער הזה התפללתי'.
כאשר משכן שילה עומד מול עינינו, הדברים מקבלים מבט עומק נוסף.
"באו לשילה – נאסרו הבמות".
אמנם הבמות אסורות, אך העם בפועל מקריב בבמות, ועלי הכהן כואב את התופעה הזו.
אחד ההבדלים העקרוניים המבדילים בין במת ציבור – המשכן, לבין במת יחיד – הבמות הפרטיות של כל אדם בביתו בשעת היתר הבמות, הוא עבודת הכהנים. במשכן העבודה רק בכהנים, ובבמות – "אין כיהון בבמות", העבודה מותרת גם על ידי זרים. [כך נכתב במשנה האחרונה במסכת זבחים, והמשנה מוסיפה, שבבמת יחיד גם אין צורך בבגדי שרת, וכלי שרת, וריח ניחוח, ומחיצה בדמים, ורחוץ ידיים ורגליים].
משמעות הדברים, שבבמת יחיד אין שבט נבחר, אין בגדים נבחרים, גדרי הטהרה פחותים, ובעצם אין משמעות לשבט הכהונה שתפקידו לרכז את הלב המקדשי של האומה.
והנה פתאום בא שמואל ודורש – שחיטה כשרה בזר!
מרגיש עלי, שכל עולמו חרב עליו.
כל המאבק שלו למען מרכזיותו של משכן שילה, עומד כעת בפני סכנה.
שמואל בעצם הופך את המשכן לעוד אחת מהבמות.
אולי יותר 'גדולה', אך יש ירידה במעמדה לעומת הבמות האחרות.
ההבדל בין המשכן לבמות מתחיל להטשטש.
האם אפשר להבין איזו סכנה זו???
אומר עלי – אין לי ברירה. אני חייב להציל את הציבור מפני הסכנה הגדולה הזו.
אמנם בדין שמואל צודק, אך בשעה כזו אסור לאפשר זאת.
אולי אפילו צריך לתקן תקנת חכמים מיוחדת, שהשחיטה תהיה דווקא על ידי כהן.
שמואל מוביל אותנו אל פתחו של "מדרון חלקלק"! שמא אנו כעת רק בתחילתו, ומי יודע להיכן יגיע בסופו?
פוסק עלי – שמואל מורה הלכה בפני רבו, והוא חייב מיתה.
מבחינתו של עלי, שמואל הורס את יכולת העמידה של רבו מול חולשת הדור, ואת הניסיונות למנוע את ההקרבה בבמות.
בנוסף, הוא גם פוגע במאמציו של אביו להביא את ישראל למשכן. בגלל ה'חידוש' של שמואל, הציבור עלול להתחיל לחשוב, שההבדל בין המשכן בשילה לשאר הבמות פחות משמעותי מכפי שהיה נראה עד כה. ממילא, הדרישה לוותר על הבמה בחצר, וללכת למשכן, פוחתת מתוקפה.
מגיע עלי למסקנה, שאם שמואל אינו מבין, שאם עלי הכהן בחר להסתיר את התר השחיטה בזר, זו חובה לאומית כעת. ממילא, שמואל סכנה לאומה, סכנה למשכן, וחייב מיתה.
הוא מוכן להבטיח ילד גדול ממנו. ילד שגם יודע לדרוש דרשות, וגם יודע מתי לא לומר אותן. העיקר לא את שמואל שדורש דרשות 'חסרות אחריות'.
רק חנה בתחינתה הצילה את שמואל. "אל הנער הזה התפללתי" – עוד נכון לו לשמואל תפקיד גדול עבור האומה, תפקיד שאסור למנוע אותו מלהתממש.
אחרי הטיול, נתבררו הדברים בבית המדרש, והוסיף אחד הלומדים[1] חידוד נוסף.
עלי הכהן – מזרע אהרן הכהן, שומר משמרת הכהונה ומשמרת המשכן.
שמואל – צאצא של מי הוא היה? כידוע, הוא היה צאצא של קרח.
וכאשר שמואל אומר ששחיטה כשרה בזר, שומע עלי הד מימי קדם – "כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים!" (במדבר טז ג).
כן, סב סבו של שמואל אמר זאת!
ועלי מזדעזע – כעת שמואל מערער את הכהונה בשחיטה. מי יודע להיכן זה ימשיך?
אנחנו הרי יודעים מה השורש של שמואל.
מיד נזעק עלי להציל את ישראל מלהיות כקרח וכעדתו, ומכריז – שמואל מורה הלכה בפני רבו, וחייב מיתה! נציל את עם ישראל מהסכנה הנוראה ששמואל הולך להמיט על האומה. נציל את עם ישראל מפני קרח חדש מצאצאיו של קרח שערער על הכהונה.
ואולי נעמיס כעת פירוש חדש בדברי קרח עצמו.
כידוע, אומר המדרש, והביאו רש"י בבמדבר טז ז – "וְקֹרַח שֶׁפִּקֵּחַ הָיָה מָה רָאָה לַשְּׁטוּת הַזּוֹ, אֶלָּא עֵינוֹ הִטְעַתּוּ, רָאָה שַׁלְשֶׁלֶת גְּדוֹלָה עוֹמֶדֶת הֵימֶנּוּ, שְׁמוּאֵל שֶׁשָּׁקוּל כְּמשֶׁה וְאַהֲרֹן, שֶׁנֶּאֱמַר 'משֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו וּשְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ', עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע מִשְׁמָרוֹת עוֹמְדוֹת מִבְּנֵי בָנָיו שֶׁכֻּלָּם מִתְנַבְּאִים בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר 'כָּל אֵלֶּה בָנִים לְהֵימָן', אָמַר אֶפְשָׁר הַגְּדֻלָּה הַזּוֹ עֲתִידָה לַעֲמֹד מִמֶּנִּי וַאֲנִי אֶדֹּם, וְלֹא רָאָה יָפֶה, לְפִי שֶׁבָּנָיו עָשׂוּ תְּשׁוּבָה וְעוֹמְדִין מֵהֶן, וּמשֶׁה הָיָה רוֹאֶה, לְכָךְ נִשְׁתַּתֵּף לָבוֹא לְאוֹתָהּ חֲזָקָה שֶׁשָּׁמַע מִפִּי משֶׁה שֶׁכֻּלָּם אוֹבְדִין וְאֶחָד פָּלִיט, 'והָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' הוּא הַקָּדוֹשׁ'.
הפירוש הפשוט של המדרש, שקרח ראה ברוח הקודש שעתידה לצאת ממנו שלשלת של צאצאים. אמר קרח בלבו – אין לי מה לחשוש מדברי משה שכולם ימותו ורק אחד ישאר, כי אני ודאי אשאר. עובדה! יצאו ממני שלשלת של צאצאים….
ואומר המדרש שקרח טעה, כי בניו עשו תשובה. אמנם הוא מת, אך מתוך תשובתם של בניו היו לו צאצאים.
על פי דברינו נוכל להליץ פירוש נוסף לחלק מהמדרש –
קרח רואה ברוח הקודש את שמואל הנביא יוצא ממנו.
הוא גם רואה את שמואל דורש, ששחיטה כשרה בזר, ואת עלי המסכים עמו מן הדין, ורק מדין מורה הלכה בפני רבו הוא חפץ להורגו.
אומר קרח בלבו, הרי גם שמואל דורש בדיוק כמוני – כי כל העדה כולם קדושים, ושחיטה כשרה בזר, ובסופו של דבר שמואל צודק בדינו וגם ניצל מן המיתה. אם כן, גם אני צודק ואני גם אנצל!
אם שמואל, ששקול כמשה ואהרן, טוען את טענותי ויצא מחלצי, גם לי יש מקום בין מקטירי הקטורת.
"והוא לא ידע שבניו עשו תשובה" – וכאן טמון ההבדל העצום! שמואל לא אמר זאת כדי לערער על סמכותו של משה רבנו, על מעמדם של הכהנים ועל מסירת התורה. שמואל היה מחויב לגמרי לתורה ולמשה רבנו, והוא דרש מתוך התורה דין פרטי מסוים של שחיטה. לעומתו, קרח רצה לערער על הכל.
וכמה אירוני הדבר, שאמנם שמואל לא רצה להתיר את הבמות, ולא עלה על דעתו דבר כזה, אך בסופו של דבר, בזקנותו, בית דינו היה זה שדרש את היתר הבמות.
בימי שמואל נחרב משכן שילה. ובחורבנו "בָּאוּ לְנוֹבּ וּלְגִבְעוֹן הֻתְּרוּ הַבָּמוֹת". בית דינו של שמואל הוא זה שהתיר את הבמות. היתר נוראי, שמכריז: אין מקדש שהוא לב האומה. כל אחד מקים במה בחצרו. הכהונה "בטלה" זמנית. כל אחד יכול להקריב, כי "אין כיהון בבמות יחיד".
*
אל המשכן הזה מגיע שמואל, ואת החסרון במשכן הזה, שעלי חושש שמא יקלקל, שמואל בא לתקן.
והנה נשאל את השאלה, מדוע באמת משכן שילה לא זכה למקום הראוי לו?
אם בסופו היו שם בני עלי, בתחילתו מכל מקום לא שמענו על זאת.
הזכרנו כבר, שמשכן שילה נבנה בימי יהושע בן נון, ועמד כל ימי השופטים עד חורבנו בימי עלי.
אך לא ניתן להתעלם מכך, שכאשר אנו קוראים את ספר שופטים, המשכן כמעט ואינו מורגש.
אנו קוראים על עתניאל ועל אהוד, על שמגר ועל דבורה, על גדעון ואבימלך, על יפתח ועל שמשון, על תולע ויאיר, אבצן, אילון ועבדון, ובכלל לא מורגש שעומד ברקע משכן בשילה. הוא אינו מוזכר. היהודי הפשוט שקורא בנביא יכול ללמוד את ספר שופטים, בלי לדעת ובלי לשים לב, שבמשך כל התקופה הזו עומד המשכן בשילה!
והיכן אכן מוזכר המשכן בספר שופטים?
בשני מקומות, וגם שם דרך אגב: בפסוק האחרון על פסל מיכה, שעמד כל ימי בית הא-להים בשילה, ובסיום סיפור פילגש בגבעה בחג ה' בשילה [בכרמים – המשכן לא מוזכר], בחג 'מימים ימימה'.
והשאלה עולה במלוא חריפותה – מדוע במשך כל ימי ספר שופטים, לא נזכר המשכן כמקום העליה לרגל, ונראה כאילו עם ישראל חי לצידו, אך הוא אינו חווה את המקדש ואת השכינה שבתוכו [למעט אותו חג מימים ימימה]?
כיצד תקנה ירושלים את המצב המעוות הזה? מדוע זכתה ירושלים למה ששילה לא זכתה, עד כי בית ה' אשר בירושלים חורז את ספר מלכים לאורך ולרוחב?
נראה, שהסיבה לכך נעוצה בעובדה, שבזמן משכן שילה לא היתה מלכות בישראל.
הפסוק החותם את ספר שופטים – "בימים ההם אין מלך בישראל" – מסביר גם מדוע המשכן לא תפס את מקומו.
[מענין לציין, שפסוק זה מופיע רק בפרקי פסל מיכה ופלגש בגבעה – בפרקים שאכן מזכירים לפחות אגבית את שילה, אולי כדי לרמוז את הזעקה – היכן שילה לאורך כל הספר? והתשובה שבצדה – "בימים ההם אין מלך בישראל"].
וכאשר "איש הישר בעיניו יעשה", וכל אחד חי לעצמו בלי מלכות המרכזת את כולם, גם המשכן אינו יכול באמת לשמש כלב לאומה.
וזה התיקון הגדול שנעשה בירושלים. "מקדש מלך עיר מלוכה". לא רק מקדש, אלא מקדש ומלכות יחד. וכך עיר הקודש, שהיא גם עיר המלוכה, מקבעת את מעמדה.
היסוד הזה בדיוק הוא שבקש שמואל לתקן. שמואל, שכתב את ספר שופטים, שכתב את הזעקה – "בימים ההם אין מלך בישראל" – ראה את תפקידו להקים את מלכות ישראל. שמואל משח את שאול, ואחר-כך את דוד, למלך על ישראל, כדי שמתוך מלכות בית דוד יצמח גם המקדש בצורה ראויה.
לכן בעת מלכותו הוא לומד אתו בניות ברמה את צורת "נויו של עולם" – צורת המקדש (זבחים נד:). שמואל מבין, שצריך לתקן את הנקודה הזו, את חסרונה של המלכות, כדי שהמקדש בירושלים לא יהיה כמשכן שילה.
מעתה יותר מובן מה שנכתב בגמרא במסכת סנהדרין דף כ: ונפסק להלכה ברמב"ם בתחילת הלכות מלכים –
"שָׁלֹשׁ מִצְוֹת נִצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל בִּשְׁעַת כְּנִיסָתָן לָאָרֶץ. לְמַנּוֹת לָהֶם מֶלֶךְ שֶׁנֶּאֱמַר 'שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ'. וּלְהַכְרִית זַרְעוֹ שֶׁל עֲמָלֵק שֶׁנֶּאֱמַר 'תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק'. וְלִבְנוֹת בֵּית הַבְּחִירָה שֶׁנֶּאֱמַר 'לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָּׁמָּה'.
מִנּוּי מֶלֶךְ קוֹדֵם לְמִלְחֶמֶת עֲמָלֵק. שֶׁנֶּאֱמַר 'אֹתִי שָׁלַח ה' לִמְשָׁחֳךָ לְמֶלֶךְ', 'עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק'. וְהַכְרָתַת זֶרַע עֲמָלֵק קוֹדֶמֶת לְבִנְיַן הַבַּיִת, שֶׁנֶּאֱמַר 'וַיְהִי כִּי יָשַׁב הַמֶּלֶךְ בְּבֵיתוֹ וַה' הֵנִיחַ לוֹ מִסָּבִיב מִכָּל אֹיְבָיו', 'וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל נָתָן הַנָּבִיא אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּבֵית אֲרָזִים' וְגוֹ'[2].
הלכה זו לא נכתבה בהלכות בית הבחירה, אלא בהלכות מלכים. החובה להקים את המשכן בגלגל, בשילה, בנוב ובגבעון, קיימת גם כאשר אין מלך. אך אם רוצים להתרומם למדרגת בית הבחירה, למדרגת 'המקום אשר יבחר ה", שתהיה זו נחלה קבועה לעם ישראל תוך תיקון מה שהיה חסר במשכן שילה, הרי שצריך להקים את מלכות ישראל, שתאחד את האומה ותוביל אותה למקדש.
את זה חנה זועקת מול עלי:
"אל הנער הזה התפללתי".
אני לא רוצה אדם גדול ממנו שימשיך את מה שהיה עד כה. אני רוצה דווקא את שמואל. דווקא אותו, שמחד גיסא ידע לומר ששחיטה כשרה בזר, אך לא תהיה זו פריצת גדר, אלא הוא זה שיוביל את תיקונו של הגדר, ויקים את מלכות בית דוד שתבנה את בית הבחירה. "בשכר אלקנה – שמואל" (תנא דבי אליהו רבה פרשה ט, ומקבילות). דווקא מאלקנה, שהביא את העם למשכן שילה למרות חפני ופנחס שהיו שם – ממנו יצא שמואל, שבסופו של דבר הכין את התשתית לתיקון השלם, והביא את העם אל הנחלה בבית הבחירה בירושלים.
[1] הלא הוא מיודענו הרב מנשה בן-יוסף.
[2] מאחר והמלכת מלך היא מצוה מהתורה, יש לברר מדוע הקב"ה לא רצה זאת, כאשר ישראל בקשו מלך משמואל?
הרבה קולמוסין נשתברו על כך במשך הדורות, ואין כאן המקום להאריך.