בלוג

הימים הנוראים היו ואינם, וגם חג האסיף והעצרת שאחריו כבר מאחורינו, ואנו שבים לשגרת היום-יום, להתמודדויות הרגילות של ימי החול. וכאילו על-מנת להזכיר לנו שטרם הגענו לשלווה המובטחת, באו בעצם ימי המועד פראי האדם בני השפחה וטבחו בעם ה', משל היינו עדיין בקישינב וטרם זכינו לעלות לארץ נחלת אבותינו. אף בשעה שנכתבות שורות אלו, שורר הפחד בקרב עם ה', ושם שמים מחולל ברבים, שעה שאותם פראים זועקים "אללה הוא אכבר". באותה עת הפכה קריאת "שמע ישראל" אצלנו לוידוי של לפני המוות, תחת אשר אמורה הייתה להיות תרועת הניצחון של היהודי, כשהוא מוחץ את האויב הערבי.

מציאות זו, השוזרת יחדיו שמחה ויגון, פריחה וקמילה, על כל המורכבות שבדבר, היא אשר יוצרת בקרב רבים תחושה של בלבול, של תהיה ושל ערפול מושגים, עד שקשה מאד לאדם מן הישוב, אף אם זכה להימנות על חובשי ספסלי בית המדרש, לתפוס כיאות את התמונה בשלמותה ולהבין, כי הכל כלול באותו מארג מופלא ומכוון ביד אמן על-ידי ה' אלוקי ההיסטוריה, אלוקי ישראל, וזאת על-פי תכנית עם מבנה מסודר מן המסד ועד הטפחות, אשר שורשה ברצון ה' בעת בריאת העולם וסופה בגאולה השלמה, אליה אנחנו מייחלים.

ואכן, התגובות להן זכינו מכם, הקוראים, אחר הגיליון הראשון, הוכיחו בעליל, כי קיימת כמיהה עצומה בקרב יראי ה' לשמוע את אותו קול צלול וברור בכל אותן סוגיות בוערות, אשר גורל עמנו תלוי בהם, ואשר עקב עיוות השקפתי, נותקו במשך הזמן מכלל המושגים התורניים, והפכו למעין נושאים "חילוניים", שאין מקומם בבית המדרש. ההרגש הטבעי בקרב רבים מלומדי התורה הינו שלא יתכן לומר על נושאים כה חשובים, כי אין לתורה מה לומר עליהם, וכי יש לפנות בנוגע אליהם ל"מומחים" כפי שעושים בענייני רפואה או בעת קבלת החלטה כלכלית. מי שפותח את ספר הספרים מיד מתרשם, כי אלו בדיוק הם הנושאים אליה מקדישה תורתנו את עיקר שימת הלב. עבור רבים, היה עצם העיסוק התורני באותן סוגיות משום חידוש מרענן, אף לפני שדנים בעצם הדברים שנאמרו.

יותר מכל דבר אחר, היו אלו התגובות הנלהבות שלכם, הקוראים, אשר חממו את ליבותינו ונתנו לנו את הכח להמשיך בהוצאת העלון, על כל העמל הכרוך בכך, ועם כל ההוצאות הנלוות, שאינן מועטות כלל. עקב הצורך להקיף ככל הניתן את הנושאים השונים ומפאת אותו צמא שקיים בקרב הקוראים לחומר איכותי ומגוון, החלטנו אף להגדיל את העלון ולהוציאו בששה עמודים, על-אף הקושי הכלכלי שבדבר (מבחינות חומר כתיבה, לעומת זאת, לא היה כל קושי, ועיקר הקושי בעבודת העריכה נובע מכך שלצערנו, איננו יכולים להכניס את כל החומרים האיכותיים והמעולים לתוך העלון, ולעיתים עלינו להכריע מתוך כאב שמאמר נפלא לא יכנס הפעם). אנו מקווים שציבור הקוראים ידע להעריך זאת ויעניק לנו אף מממונו על-מנת שאכן נוכל להתמיד בהוצאת העלון במתכונת מכובדת זו.

לצד אותן תגובות נלהבות מפי רבים אשר אמרו שחיכו שנים רבות לעלון מן הסוג הזה, היו, כמובן, גם כאלו ששאלו, הקשו וחלקו על דברים שונים שנאמרו, כמו גם על הרוח הכללית, אשר על-פי דברי המתלוננים אינה תואמת את ההשקפה עליה גדלו. כפי ששמחנו בסוג הקוראים הראשון, כך אנחנו ששים על הסוג השני. בעוד שהתומכים מחזקים את הלב ומעודדים אותנו בכך שיש תמיכה רחבה בקרב כל שדרות ציבור היראים במסרים העולים מהעלון, כך המתנגדים והמקשים מסייעים לנו ללבן את הסוגיות ולהעביר אותן במצרף הביקורת על-מנת שתצאנה מזוקקות וטהורות לאמיתה של תורה.

באופן כללי, אנחנו שואפים להשיב על השאלות השונות שעולות על-ידי הבאת מאמרים שמלבנים את הסוגיה הנידונה, ולעיתים יווכח הקורא לראות, כי השאלה למעשה עקורה מיסודה אם רק לומדים את הנתונים בצורה יסודית. המדור "שו"ת דרישת ציון" ייוחד לשאלות ספציפיות שנשמעות מפי קוראים רבים, ואשר מחייבות התיחסות פרטנית. אולם באופן כללי, אין בכוונת העלון להטיל את עיקר משקלו על מענה לקושיות ולנהל מערכת ויכוחים בסגנון טוען ונטען, כי אם להציג בפני הקוראים דרך סלולה ללא מהמורות ומעקשים, אשר אמיתותה ניכרת מתוך עצמה. דוגמא לאותה גישה ניתן למצוא בגיליון שלנו במאמרו המאלף של הקורא י. מאייר, והיא מבצבצת ועולה גם בשאר המאמרים במקומות שונים.

וראוי כאן להעיר הערה אחת כללית, אשר אמנם עולה מאליה מתוך מכלול המאמרים, אולם ראיתי לנכון להביאה כאן בשל כמות השואלים הגדולה אשר נגעו בנקודה זו בצורה כזו או אחרת. ועל-כן באנו כאן למסור מודעה, כי לא באנו לעורר על קיומה של עוד מצווה נשכחת מהתורה, ואיננו פועלים מטעם החברה לקיום מצוות נדירות. גם לא באנו לעורר את הציבור לכך שהרמב"ן מונה את ישיבת הארץ כאחת מתרי"ג מצוות, ולא שרש"י והרמב"ם אף הם מודים להלכה כי ישנו חיוב לישב בארץ ולרשתה. הנקודות הללו כולן הינן בעלות חשיבות מצד עצמן, ומדי פעם תקבלנה ביטוי בעלון. אולם המטרה העיקרית שלנו הינה לעורר על היסוד הגדול, ולפיו ארץ-ישראל מהווה את המסגרת ההכרחית לקשר שלנו, עם ה', עִמּוֹ, ושללא אותה מסגרת, הקשר הינו תלוש, חסר חיות ומנוון. החשיבות שבדבר והחומרה שבהעדרו אינם מאפשרים שנתיחס לכך במונחים רגילים, ואיננו רשאים לשקול את ערך הדבר על המאזניים הרגילות של מצווה חיובית או קיומית, של חיוב מדאורייתא או מדרבנן ושל עוד גדרים מן הסוג הזה. למה הדבר דומה? לאב שמצווה את בנו לעשות דברים מסוימים ולהתרחק מאחרים, והוא מבטיח לו מתנה עבור כך שישמע להוראותיו. ישנו בן אשר לא עומד בניסיון וממרה את דברי אביו. האב ודאי מצטער על כך, ובכאב לב הוא מונע מאיתו את המתנה. אולם זהו עדיין בנו, והוא שואף כל העת לכך שהבן ישוב לדרך הישר, ויוכל אז לזכות במתנה הנכספת. אולם ישנו בן, אשר לכאורה אינו ממרה את דברי אביו. הוא מקיים את החיובים ונשמר מהאיסורים כלשונם. אולם בבוא האב להעניק לו את המתנה, הוא אומר לו, כי הוא אינו מעוניין בה, ושהוא יכול לתת אותה למישהו אחר. אותו בן אמנם לא עבר על דברי האב, אך הוא עשה דבר חמור בהרבה! הוא ניתק את הקשר. הוא הכריז על "עצמאותו" ועל-כך שאינו נזקק עוד לאביו. הוא פרם במו ידיו את המסגרת שבתוכה קוים הקשר שביניהם.

אילו באנו לשקול את מעשה המרגלים שהוציאו את דיבת הארץ רעה במונחים הלכתיים "טהורים", היינו מתקשים להצביע על האיסור החמור אותו הם עברו. מיתת בית דין אין כאן, כרת אין כאן, אף לא מיתה בידי שמים, ואפילו לא חיוב מלקות. אולם בורא עולם, אשר מחל על כבודו וסלח לישראל אחר חטא העגל, לא אבה לסלוח לאותם מרגלים. זאת, משום שבהוצאת דיבת הארץ, ערערו את כל יסוד הקשר שבינינו לבין ה'. על-כן באנו לעורר את הלבבות ולפקוח את העיניים, בכדי שאכן נבין את מהות הקשר שלנו עם בורא עולם, ונזכה שישרה את שכינתו בתוכנו. במאמרו של הרב בנימין הלוי שבגיליון זה אנחנו רואים כיצד עיקרון זה עובר כחוט השני לכל אורך ספר התורה, ואנו תקווה, שהמסר יובן כראוי לחשיבות הגדולה שטמונה בו.

שלכם, העורך.