גליון זה של חודש סיון יוצא לאור לקראת חג השבועות, אשר הוגדר בגליון הקודם בלשונו הקולעת של הרב מאיר קפלינסקי כ"חג ההודאה על ארץ ישראל". כפי שנאמר שם, חג זה גם מזכיר לנו את יום הכלולות הגדול, בו באנו בברית יחד עם בוראנו, והרי שתי האבחנות של הקשר עם ה' נתקבצו לנו יחדיו – נתינת התורה כתנאי לקיום הברית מצדנו כלפיו, וקיום ההבטחה מצדו כלפינו בהנחילנו ארץ זבת חלב ודבש. ולרבים השואלים, במה מתבטא יחודו של עלון "קדושת ציון", הרי שבדיוק בנקודה זו מונחת התשובה –בעמידה על הקשר הדו-צדדי שבין ישראל לאביהם שבשמים. כפי שהדגשנו החל מהגליון הראשון שיצא לאור, אין מטרתנו לעורר על עוד מצוה שנשכחה במרוצת השנים. גם לא באנו להכניס את ראשנו בין הפוסקים בשאלות הלכתיות הנוגעות למצות ישיבת הארץ ולכיבושה, ואף לא להסביר האם מצוה זו היא מכלל התרי"ג אם לאו, מדוע הרמב"ם השמיט אותה וכן הלאה. יתכן ונעסוק באותן נקודות שהוזכרו אגב שטף הדברים, אך להווי ידוע כי לא זו מטרת העלון, ולא לשם כך הוקמה אגודת "קדושת ציון". האגודה והעלון קמו על יסוד אחד, והוא קיומו השלם של אותו קשר עם בורא עולם, אשר בקרב המוני ציבור היראים נתפס כיום כקשר חד-צדדי. מחדל זה קיים כיום אף בקרב היראים והמדקדקים הגדולים ביותר, אשר מוסרים את כל נפשם ומאודם על קיום התורה והמצוות בדקדוק רב, ואף אחד אינו מפקפק בכנות עבודתם ובמסירות שלהם לעבודת הבורא. אולם כאמור, היחס שלהם חסר נקודה יסודית, והיא הנקודה שעליה באנו לעורר.
היחס בין ישראל לאביהם שבשמים, בין אם נדמהו ליחס של אב ובנו כמו בתפילה, בין אם נדמהו ליחסי איש ואשה כבדברי הנביאים, ובין אם נמצא כל משל אחר – אותו יחס הינו דו-כיווני. כפי שראינו בשיעורו המאלף של הרב רפאל ספייער על המקרא וארץ-ישראל, שאת חלקו השלישי והאחרון נביא בגליון זה – התורה הינה ברית שבינינו לבין בורא עולם, במסגרתה אנחנו נתחייבנו בקיום מצוות התורה, ואילו בוראנו-מלכנו התחייב לתת לנו עבור שמירת המצוות את ארץ נחלתו. וכפי שנאמר לעיל, ציבור היראים משתדל היטב בקיום חלקנו בברית. אולם ישנו החלק השני, זה של ה', נתינת הארץ לנו, אשר לא די בכך שהוא מעניק לנו, אלא שאנחנו חייבים לדעת לקבל את אותה מתנה ולהוקיר אותה. נקודה זו נעלמה מעיני רבים במרוצת הגלות, שכן באותם ימים אכן לא קוימה הברית. ה' הגלה אותנו בחטאינו מהארץ, ואף שמירת המצוות מצדנו כבר לא הייתה מצד קיום הברית, כי אם מצד "הציבי לך ציונים", כפי שנתבאר באותו שיעור ובמקומות נוספים בעלוני "קדושת ציון". אותה יכולת לקבל את המתנה, שהיא ארץ-ישראל, אינה דבר של מה בכך, אלא מדובר בתנאי קריטי לקיום הברית, וכפי שראינו בחטא המרגלים, עליו מיאן ה' לסלוח עד מות כל הדור ההוא. אותם מרגלים היו מדקדקים גדולים בקיום המצוות שלנו, אך הם לא ידעו לקבל את מתנת ה', את ארץ-ישראל, וממילא לא היו ראויים שהברית תתקיים על-ידם. על-כן נזכור בחג השבועות הן את הצד של ה' בברית כפי שהוא מתבטא ב"חג הקציר", והן את חלקנו כפי שהוא מתבטא ב"יום מתן תורתנו". זהו למעשה תמצית עניינו של העלון – להעמיד את היחס שבין ה' לישראל כדבר שלם בלא חסרון.
מכיוון שרבים תוהים מה דעת גדולי התורה בנקודה זו וביחוד ביחס לאירועים שהתרחשו כאן בדורות האחרונים, ראינו לנכון להביא בהרחבה במסגרת "דעת תורה" את דברי ענק המחשבה והמוסר, הגאון הצדיק רבי יחזקאל לווינשטיין, המשגיח מפוניבז', אשר הביע את עמדתו הנחרצת בעיקר בתקופה שאחר מלחמת ששת הימים.
כמו-כן, מכיוון שמן העבר השני הופיעה השקפה, ולפיה עלינו לדבוק בגלות וחלילה לנו מלפעול בדרך הטבע למימוש הברית השלמה עם ה', ראינו לנכון להתחיל בסדרת מאמרים אשר תתיחס לספר היסוד של אותו קו מחשבה, הלא הוא הספר "ויואל משה" לאדמו"ר מסאטמר, רבי יואל טייטלבוים זצ"ל. הרב חיים והב למד ספר זה היטב והוא ניאות לשתף אותנו במסקנותיו לגבי הספר והמסתעף ממנו לענייננו.
כפי שהובטח בגליון הקודם, אנחנו מתחילים גם בסדרת מאמרים על ספר "קול התור" לרבי הלל ריבלין תלמיד הגר"א, והפעם מנקודת הסתכלות שונה במקצת מזו שהובאה על-ידי הרב יהושע שמואלזון. מיודענו משכבר הימים, הרב חיים פרידמן, יציג בפנינו את עמדת אנשי ירושלים הוותיקים, אשר ראו בספר כולו כמקשה אחת שנמסרה מדור לדור עד שירד לדפוס.
הרב אריה סגל, אשר טורו "אז נדברו" נתחבב על הקוראים, חוזר, אך הפעם במסגרת מאמר העומד בפני עצמו בעניין "שלוש השבועות", אחת הסוגיות הטעונות, אליה התיחס גם הרב והב בדבריו. הרב סגל עושה זאת בסגנונו היחודי, ופורך את הטענות כנגד מהלך הגאולה הטבעי מיסודן.
ואחרון חביב, הרב בנימין הלוי, אשר הפליא לעשות בגליון הקודם והעמיד את עבודת הקרבנות כתכלית העבודה שאין אחריה תכלית, כעת מבאר ביתר פרוט את דבריו תוך שהוא עונה על תמיהות שונות, אשר דבריו בגליון הקודם עשויים לעורר.
חודש טוב ומבורך וחג שמח, העורך.