החגים מאחורינו, אווירת הרוממות שחשנו באותם ימים מפנה את מקומה לשגרת החורף, שבים להם בני התשחורת לספסלי בית המדרש בישיבות הקדושות, ואברכי הכוללים חוזרים לפקוד את מקומות לימודיהם, בעוד בעלי הבתים העמלים לפרנסתם משתדלים אף הם ליטול חלקם בתורת הנצח באותן שעות מקודשות שקבעו כעתים לתורתם. אף עלון זה, אשר בא מתוך בית המדרש ובעבור בית המדרש – בית המדרש השייך לכלל אוכלוסיית עמלי התורה הלומדים על-מנת לקיים, איש איש לפי מהללו ואפשרויותיו – אף עלון זה נאלץ להביט אחורה בגעגועים לירח האיתנים ולהפשיל שרוולים לקראת חודשי הסתיו, אותם חודשים "רדומים" לכאורה, אשר התורה אינה קובעת בהם מועדים, כפי שהיטיב לציין הרב אליהו בן-צבי במאמרו המיוחד שמתפרסם במדורו הקבוע "שערי ציון".
אולם לא בצער ובאכזבה אנחנו מביטים אחורנית, ואף לא יהיה זה נכון לומר שנחמתנו בכך שנשוב בשנה הבאה ונפגוש שוב את אותם ימים מרוממים. "קדושת ציון" הוא שמו של עלון זה, ולא בכדי, שכן מידת הקדושה – כך לימדנו הרמח"ל במסילתו הטהורה – עניינה דווקא בעיסוק בעניינים הגשמיים, באופן המקדש אותם ומדבק אותם כלפי מעלה – "כללו של דבר ענין הקדושה הוא שיהיה האדם דבק כל כך באלקיו, עד שבשום מעשה אשר יעשה לא יפרד ולא יזוז ממנו יתברך, עד שיותר יתעלו הדברים הגשמיים אשר ישמשו לאחד מתשמישיו במה שהוא משתמש בהם, ממה שיורד הוא מדביקותו ומעלתו בהשתמשו מדברים גשמיים" (מסילת ישרים פרק כ"ו). ממילא נמצאנו ניגשים לקראת החורף האפור והאפלולי לא מתוך תחושה של צער ואין בררה, כי אם להפך – כאתגר הממלא אותנו חיוניות ודחף של עשייה.
אכן, לארץ-ישראל – הארץ בה אוה הבורא יתברך להשכין שכינתו – לה ראוי להקרא "ארץ הקודש". בארץ זו, ארץ הצבי, לא רק שהמקדש שוכן, אלא כל הפירות שהאדמה מוציאה – קודש הם! כל עבודת האדמה כאן מוגבלת ומתוחמת בגדרים הלכתיים, אשר אווירה של קדושה והתעלות חופפת עליהם. באירופה היה אדם חש רמה מסוימת של קדושה משנכנס לבית הכנסת או לבית המדרש. אולם שדהו היה חולין לגמרי! החיים שם התנהלו תוך הפרדה מוחלטת בין קודש לחול, והחול נהג לנגוס לו בקודש, עד שכל גולת אירופה עלתה באש הכבשנים, ולא נותרה בה קדושה, מלבד דמם של מקדשי ה' שנרצחו על אדמה טמאה. בארץ-ישראל, לעומת זאת, הקודש שולט על החול, הפירות, התבואה, הבהמות – הכל נתון למרות התורה, ואין לחול קיום בלא שישרת את הקודש. עוד זכורני כיצד שמעתי על "רבנית" מקנדה שבקרה בארץ והתלוננה על "חוסר האפשרות לחיות בארץ" – "שום דבר אי אפשר לעשות כאן בצורה נורמלית… קונים כרטיס לרכבת, מסתבכים עם הרב-קו. רוצים לאכול תפוז, מסתבכים עם תרומות ומעשרות… בקנדה החיים נורמליים!". אכן, בקנדה החיים נורמליים, ואילו בארץ-ישראל החיים עומדים בצילו של בורא עולם. לא רק בסוכות, לא רק במועדים הקדושים, אלא בכל רגע ורגע מחייו של היהודי.
ואם ביחיד הדברים אמורים, על אחת כמה וכמה שהם אמורים בחיי האומה. יראי ה' הדבקים בארץ חמדה עומדים חרדים בחודשים האחרונים לנוכח איומי השלטונות לפנות את הישוב "עמונה" על תושביו בשל העובדה שהקרקעות שם, כביכול, שייכות לאותם גזלנים המכונים "פלשתינאים".
ובנקודה זו ראינו מקום לעורר, כי לא על ישוב זה או אחר באנו לזעוק, כי אם על יסוד קיום האומה. אותם אנשי "ימין" המסתכלים מבעד למשקפיים גיאופוליטיות וריאליות עשויים למצוא פשרה שתהווה עבורם "נצחון". תמורת ישוב של מאה משפחות, יורשה לנו לבנות מאתיים בתים. בחישובי נדל"ן זה עובד טוב. אולם עם ישראל בא להביא קדושה לעולם, ולשם כך נתנה לו בלעדיות על ארץ הקודש. וכל הכרה ב"זכות" של ה"פלשתינאים" על מילימטר מארצנו הרי היא יריקה בפרצופו של בורא עולם והפרה חמורה של הברית עמו. וכמה שהמושגים הללו רחוקים מאותם פוליטיקאים קטנטנים, המתנשפים ומתאמצים למצוא "פתרונות משפטיים". הם אינם מבינים, כי שורש הבעיה הוא עצם קיומה של מערכת משפטית המורדת בה' ובתורתו. הם אינם מבינים, כי הפתרון היחיד לא רק לבעית עמונה, כי אם לכל בעיית הערבים בארץ-ישראל, ולכל הבעיות בכלל שקיימות בזירה הציבורית – הפתרון היחיד הינו קבלת עול מלכות שמים כאומה והחלת הקדושה על ארץ ה'. עבור כך נוצרה אגודת "קדושת ציון", וזהו הרעיון המרכזי המובע בעלון.
מלבד מאמרו של הרב בן-צבי, אותו הזכרנו לעיל, ישמחו הקוראים לראות בחזרתו של הרב עקיבא רבינסקי במדורו לבני הנעורים (וגם לבוגרים), והפעם יחל בסיפור חייו המפעים של הגאון האדיר רבי עקיבא יוסף שלזינגר, מראשי ומייסדי הישוב בזמנו וממורי הדרך של אגודת "קדושת ציון".
הרב חיים פרידמן ממשיך בטוב טעם לבאר את מושגי "קול התור", והפעם הוא מתמקד בנושא של קיבוץ גלויות, של תפקידנו כעם ה' ליטול חלק פעיל באותו קיבוץ, ובכלל ביסוד של הקדמת כלה לקראת חתן במהלך הגאולה.
הרב חיים והב ממשיך במדורו "ארץ חמדה נחלת צבי" לעבור ביסודיות על טענות הספר "ויואל משה", והפעם הוא מנתח את דברי האריז"ל כפי שנמסרו מתלמידו מהרח"ו. הרב והב מוכיח בעליל, כי רבותינו המקובלים הבינו, כי פג תוקף השבועות בסוף האלף החמישי, ודברי הויואל משה אינם יכולים לעלות עמם בקנה אחד.
הרב אליהו ברים נעשה כבר מוכר בסגנונו היחודי לקוראי העלון בחודשים האחרונים, והפעם הוא מוביל את הקורא בשבילי עבודת בוראו ומפרק מוקשים שונים, העומדים לנו לרועץ בבואנו לקרבה אל המלאכה. המעיין היטב יבחין בתאום המופלא שקיים בין האתגרים העומדים בפני כל יחיד מאתנו בעבודתו את בוראו לבין מה שמוטל על כולנו כאומה.
הרב בן-ציון גולדשטיין בשו"ת "דרישת ציון" בחר הפעם להשיב על אחד המכתבים שפורסמו כנגדנו באחד העלונים. אין זה המכתב הראשון ולא השני שמתפרסם, ובדרך-כלל אנחנו נמנעים מלהגיב על כל פוצה פה שמגדף בלא סימוכין לדבריו. אנו סבורים, כי האמת תורה דרכה, ומכיון שאנו משתדלים תמיד לבסס את דברנו על מקורות, אנו סומכים על כך שאדם ישר יבחין בין סברות מבוססות להשמצות חסרות בסיס. אולם הפעם, מכיון שבתוך אותו מלל הובאו טענות הנשמעות לעתים קרובות ואשר ראויות לתשובה, החליט הרב גולדשטיין להשיב דבר דבור על אופניו.
במדור "דעת תורה" שבפתיחה הבאנו את דבריו של מקים עולה של תורה בארצנו הקדושה אחר השואה הנוראה, מרן גאב"ד פוניבז' הגאון רבי יוסף שלום כהנמן זצ"ל.
פנינה ספרותית מיוחדת אנו זוכים להציג בפניכם מידי האמן של הרב בנימין הלוי, אשר השכיל להביא בלשונו המרתקת סיפור מוכר ומפתיע, חדש וישן, אשר מובטח כי אף אחד לא ישאר אדיש כנגדו. חבל להרבות מילים, צריך פשוט לקרוא!
חודש טוב, העורך.