מאז נוסד גליון זה, מעולם לא התקשיתי כל-כך לכתוב את דבר האגודה, ולא משום שאין על מה לכתוב, אלא משום שיש כל-כך הרבה מה לכתוב. אך בימים גורליים אלו, בהם הארץ מדממת ומוסדות עולם דומים להבקע, חשוב יותר מתמיד להתמקד בעיקר העיקרים, לחדד את המסרים ההכרחיים ביותר, לבכר את השורשים על-פני הענפים.
מדובר במלאכה קשה ביותר, שכן מסרים חיוניים רבים כל-כך מקבלים משנה תוקף בימים אלו, ועם כל זאת – הם חייבים לפנות את מקומם לעיקר שהכל תלוי בו, עיקר שאותו יש לברור בשלש עשרה נפות כדי להוציא את אותה סולת נקיה.
רבות נכתב ועוד יכתב על השגיאה התפיסתית שהובילה לאסון, על ההשגחה המיוחדת שזכו לה רבים מיראי ה', על העיוורון של כלל המערכת ביחס לכוונותיו של האויב הערבי, על מוסר המלחמה המעוות שמאפשר לאויב להכות בנו תוך שאנו מרחמים על מרצחינו, על רפיסות הממשלה למול הממשל האמריקאי העוין ועל עוד אינספור מחדלים שנתגלו. אך כאשר באים להצביע על נקודה אחת, אשר ממנה פנה ממנה יתד לכל מה שקורה, דומה כי זוהי אותה נקודה מרכזית, עליה סובבת כל המציאות המדינית, ואשר זעקנו אותה מעל במה זו פעמים רבות, אך כנראה לא מספיק. מדובר בנוכחותו של ה' בהיסטוריה, ובהיותו הגורם המרכזי, הקובע את מהלך האירועים ומנווט אותם אל עבר המטרה שלו על-פי המצפן שיצר, ובשפתו של רבנו הרמח"ל – הנהגת גילוי היחוד מתוך הנהגת השכר והעונש.
אפשר להתרעם על הממשלה שנכנעת לתכתיבים האמריקאים – הן לפני האסון והן כיום במהלך המערכה, אבל בשורה התחתונה – לא יחול כל שינוי כל עוד לא יבינו, כי הגורם המכריע הוא האמונה בכך שה' הוא א-ל אמיתי, נוכח בחיינו, א-ל חי בקרבנו. בלעדיו, יעשו הגורמים המדיניים את החישובים המספריים ויגיעו לכלל הכרעה, כי הסיוע האמריקאי נצרך, ובידוד מדיני יביא מפולת כלכלית, ואנחנו זקוקים לנשק משוכלל וכדי להשיג אותו צריך להתאים את עצמנו לציפיות של מי שמספק לנו את הנשק הזה. בלי ה' במשוואה, המצב באמת עגום למדי. וחמור מכך – בלי ה', החשבון הסופי לא בהכרח מצביע על נצחון ישראלי. כשמאות מליוני מוסלמים בעולם צמאים לדמנו ולצדם העולם המערבי הצבוע, שברובו הגדול היה שמח לראות את מלאכתם של הנאצים נשלמת בידי בני ישמעאל, ובודאי לא יוזילו דמעה אם ישראל תושמד – הסיכויים ה'ריאליים' להישרדותה של המדינה אינם מזהירים. וגם אם תשרוד – המחיר יהיה קשה מנשוא, והדור המפונק שגדל כאן בחסות החינוך הכפרני בעשרות השנים האחרונות בוודאי אינו מתכוון לשלם מחיר כה גדול עבור ארץ שהוא לא רואה בה שום דבר מיוחד ועבור עם שאין לו כל הסבר הגיוני מדוע הוא בכלל צריך להתקיים כישות נבדלת משאר העמים.
ויותר מכך, כשמתבוננים במציאות שנוצרה, ובמעט התבוננות ניתן היה לראות זאת גם קודם לכן – השכל מתקשה לקלוט מה מונע מהמנהיגים לראות את מה שכל איש פשוט עם שכל ישר מבין – שהאויב הערבי לא ישלים עם קיומה של מדינה יהודית בגודל כלשהו ובצורה כלשהי, והוא רק מחכה להזדמנות לעשות את מה שעשה כעת לעיני עולם ומלואו, ושלא מדובר ביצור שטני מיוחד בשם 'חמאס', אלא בכלל האוכלוסיה הערבית בישראל – כשיודעים את כל הנתונים האלו, נשאלת במלוא תוקפה השאלה, מה מונע מהמנהיגים לאמץ את הפתרון היהודי, המוסרי וההגיוני לבעיה – סילוק האויב הערבי מארצנו לצמיתות. וכי איזו בררה יש למי שחפץ בחיים ואינו מעוניין לסיים את חייו עם גרזן בצואר? וכי ראשי מערכת הבטחון והמדינאות אינם מבינים את מה שמבין האיש הפשוט?
בתשובה על שאלה זו מונח האסון הגדול של דורנו. עמוק בלבם יודעים כל אותם אנשים, כי מציאות זו – בה בלון הדו-קיום מתפוצץ לנו בפנים ואשליות השלום הפכו לבדיחה עצובה, עצובה מאד – מציאות זו מובילה אל המסקנה הבלתי נמנעת כי אכן אנו עם לבדד ישכון, מחובתנו לרשת את הארץ כולה ולהקים בה מדינה יהודית נבדלת מהאומות, וממילא עלינו לשוב אל מורשתנו, לכונן את בית חיינו ולכרות שוב את הברית הנצחית עם א-להינו.
זהו סיוטם הגדול של כל ראשי המערכת, אשר גם על פתחו של גהנם אינם מוכנים לשוב בתשובה לפני ה' ולהודות בכך, שהנסיון להקים עם ישראלי חדש נחל כשלון חרוץ. הם ימשיכו לפמפם את השקרים שלהם על דו-קיום, על ערבים 'חפים מפשע', על 'הזדמנות לעשות שלום' וכיוצא בכך לא משום שהם מאמינים בזה באמת, אלא משום שהאלטרנטיבה של עשיית שלום עם אבינו שבשמים מבעיתה אותם ומרעידה את עצביהם הרגישים ביותר.
מה שלא היינו מוכנים להבין בדרך הקלה – נצטרך להבין בדרך הקשה. הבידוד המדיני יגיע אלינו בעל כרחנו, כי הערבים יקבלו תאבון שיגדל כל הזמן, והעולם המערבי ימשיך לתמוך בהם – מי במישרין ומי בתואנות 'הומניטריות' – ובסופו של דבר לא יועילו כל הנסיונות להתרפס ולעצום את העיניים, וה' יכפה על עם אשר בחר לדבוק בגוי במקום בא-להיו, לשוב אל א-להיו מתוך הבנה, כי לא נותר לנו בעל ברית בעולם מלבדו. "ורדפה את מאהביה ולא תשיג אתם ובקשתם ולא תמצא ואמרה אלכה ואשובה אל אישי הראשון כי טוב לי אז מעתה" (הושע ב ט). הבדידות המדינית – אותה רואים כל הפוליטיקאים כאסון הגדול ביותר – היא למעשה הברכה האדירה שנזכה לה, ויחד אתה תבוא גם הבדידות התרבותית – 'ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי' (ויקרא כ כו).
לא קל תמיד לומר את האמיתות הללו. יותר קל ונעים – במיוחד בימים אלו – לדבר על 'אחדות' בעם. אכן, שואפים אנו לאחדות, אך אחדות זו – אם רצוננו שתתמיד גם לאחר שוך הקרבות – חייבת להתבסס על ערך חיובי, ולא רק על אויב משותף. והערך החיובי חייב להיות יסוד הקיום הלאומי של עם ישראל. לדאבוננו, בשבעים וחמש שנותיה הראשונות של מדינת ישראל עד היום, לא רק שלא השכילו להעמיד יסוד זה ולאחד את העם סביבו, אלא ניסו להעמיד יסוד אחר, חלול, גויי, מנוון – לאומיות ריקה מתוכן, שכל מה שהצליח לתדלק אותה היה השנאה אלינו מצד אומות העולם ושאיפתם להשמידנו, לעומת האינסטינקט הטבעי שלנו להשרד. לשעת מלחמה זה יכול אכן לאחד בשביל הצורך הספציפי של הנצחון במלחמה, אבל אי אפשר לבנות אומה על השרדות ותו לא. אנחנו, יראי ה', לעולם לא נתאחד סביב קיום לאומי שאינו יונק מהברית שלנו עם בורא עולם. התאחדות סביב לאומיות חלולה אינה אחדות, כי אם פשע מאורגן. יראי ה' יהיו מוכנים להאתחד אך ורק סביב ערכי הנצח של עם ה', ומכחם ליצור אומה חיה ותוססת.
וזה מה שמחזיר אותנו למשבצת הראשונה, ליסוד היסודות, לעיקר הגדול שהכל תלוי בו – מהותו של עם ישראל כעם ה'. דווקא מי שמבין כי אכן אומה אנחנו, כי לאומיות אינה דבר פסול, אלא אדרבה – הלאומיות התורנית היא התורה והמצוות, כל מי שמבין שהוא שר את ההמנון הלאומי לפחות מאה פעמים ביום, בכל פעם שהוא אומר – "ברוך אתה ה' א-להינו מלך העולם" – דווקא הוא אשר עומד בניגוד קוטבי אל מול הלאומיות החלולה שנסתה ליצור אותה תנועה, אשר גזלה את השם הקדוש 'ציון' ונכסה אותו לעצמה.
התשובה ללאומיות החלולה אינה זניחת הלאומיות. תשובה כזו רק מחזקת את אלו אשר באו ליצור כאן עם חדש. היא רק נותנת לכולם להבין, חלילה, כי לתורה באמת אין מה לומר בנושאים שעל סדר היום, מה שמוביל למסקנה, ולפיה צריך לפנות אל הרצל ובן-גוריון, ז'בוטינסקי ובגין, נתניהו ושאר המנהיגים, אשר במקרה הטוב משלמים מס-שפתיים לה', אך לעולם אינם מחשיבים אותו כגורם בעל משמעות. התשובה ללאומיות החלולה היא הלאומיות האמיתית, המלאה, זו של תורתנו הקדושה, תורת החיים של אומה בארצה.
האמת הזו הייתה נכונה תמיד, והיא נכונה כיום שבעתיים. בגליון הקודם לקראת עשרת ימי תשובה דברנו על הצורך לעורר את תשובה האומה, חמישים שנה אחר מלחמת יום הכיפורים, בה נסדקו הסדקים הראשונים באתוס הציוני והחלה תנועת התשובה בכללותה. לדאבוננו, האירועים של שמיני עצרת האחרון חדדו את האמת הזו והפכו אותה לקריטית ברמה המיידית.
המפתח לנצחון המערכה טמון באמונה בצדקת הדרך, ואת זה לא יכולים לספק כל אלו שהובילו במשך עשרות שנים את קונספצית השקר של דו-קיום פיזי עם האויב הערבי ודו-קיום רוחני-תרבותי עם התרבות המערבית. האמונה בצדקת הדרך תבוא רק מתוך המהפכה האמונית, מהפכת התשובה הלאומית. בלי זה – לא יהיה נצחון בעזה, לא בלבנון, לא ביהודה ושומרון ובודאי שלא בערים המעורבות, שם משחרים לטרפנו ממשיכי דרכם של פורעי תרפ"ט.
עד כמה שניסו לדחות ולדחוק, עד כמה שניסו לטפח אשליות – מנהיג הבירה החליט להופיע בכל כובד משקלו ולהכריח אותנו לבחור – חיסול המדינה הציונית והמשך השואה הנאצית על-ידי שותפיהם הערבים עם כל האכזריות הבוטה שמתלווה לכך, או אימוץ תורתנו הקדושה כדרך חיים וקוממיות האומה דרך מדינה יהודית אמיתית נקיה מאויבים ונקיה מתרבות המערב.
הבחירה בידינו, ותפקידנו שלנו – הציבור החרדי, שזכה להכיר את בורא עולם ושזכה להבין כי הוא אכן שייך לחיינו הפרטיים – להחיל אותו במלוא עוזו גם על המרחב הציבורי. זוהי האסטרטגיה היחידה שתביא לנו נצחון, ומכיון שאף אחד ממקבלי ההחלטות אינו מתחיל אפילו לחשוב בכיוון, האחריות מוטלת אך ורק עלינו, קהל היראים. הלוקסוס להצפין את עצמנו בבית המדרש ולברוח מנושאים קשים ולא נעימים – נגמר. הבה נרים את הכפפה, בטרם יהיה מאוחר. מדובר בחיים של כולנו.
אבקש להעיר – מעל במה זו וכן במקומות אחרים במסגרת פעילות האגודה, הובעה לא פעם העמדה, ולפיה טוב כי הציבור החרדי יתחמש ככל הניתן על-מנת להגן על חייו ועל-מנת שהאויב יבין, כי איננו טרף קל, ואדרבה – יהודי ירא ה' דרוך ומוכן להשיב מלחמה שערה. אמנם המציאות הטכנית הקשתה על ביצוע הדבר בפועל, כאשר מדיניות השלטון מערימה קשיים על מבקשי רשיונות. כעת, עם המצב החדש שנוצר, הדרך להשיג רשיון נשק קלה הרבה יותר, ומומלץ לכל המעונין לנצל את ההזדמנות ולהתחמש היטב, איש איש לפי יכולתו [כמובן, כל אחד מתוך התיעצות עם רבותיו]. ויתקיים בנו הכתוב – "רוממות א-ל בגרונם וחרב פיפיות בידם לעשות נקמה בגויים תוכחות בלאומים".