מתוך ספר "הברית והזכרון" לחברת "אגודת מיסדי הישוב" התרל"ט. ותחילה נביא את כתב ההתקשרות המובא שם, ואשר מעיד על כך שמעשי החברה הם על דעת הגאון
כתב התקשרות
"החברה אגודת מיסדי הישוב מחברת פתח תקוה תובב"א".
אנחנו הח"מ נתאספנו יחד להתקשר ולהתאחד באגודה אחת באמת ובתמים, לעשות תקון לחברת פתח תקוה אשר היא כמעט נהרסת, להקימה על ולבנותה על תילה… והקושאן של מקום הישוב יכתב על שם אדמו"ר הגאון [מהרי"ל דיסקין] אב"ד דבריסק נ"י, וכל התנהגות של החברה יהיה רק ע"פ פקודתו בכל דבר, וכל התקנות המוסכמים ממנו, מכבר קבלנו עלינו לשמור ולעשות מבלי לנטות ימין ושמאל.. [המשך המכתב מאריך בתקנות החברה בבנין ארץ ישראל, וכתב ההתקשרות מסתיים]: "סוכן החברה יהיה אדמו"ר הגאון אבדק"ק בריסק שליט"א, וה' יהיה בעזרנו לבנות הנהרסות ולנטוע הנשמות, ותחזינה עינינו בשוב ה' שכינתו לציון במהרה בימינו אמן.
באו עה"ח כ"ו סיון שנת אמ"ת מארץ תצמח וצד"ק משמים נשקף (תרמ"א) –
(חותמים 27 חברי האגודה).
ואלו הדברים המובאים מתוך הקדמת הספר הנ"ל – "הברית והזכרון":
קול מעיר
"שובי בתולת ישראל – שובי אל עריך אלה" (ירמיה ל"א).
לקול שועת אחינו בארצות פזוריהם, העולה עד לב השמים, כי הקיפום חבלי יולדה צרה כמבכירה.. לעומתם יענה הד הרים קול גדול ונורא, קול ש-די חוצב להבות, קול מבין הררי קודש "שובי בתולת ישראל, שובי אל עריך אלה".
עד מתי תחבקו חיק נכריה? ארצכם החמודה מדבר, עריכם הקדושות שממה ואין איש שם על לב ואין מכם חולה על זה? כל מאויכם לבלות בטוב ימיכם לצבור הון, לאסוף עושר לבנות היכלי עונג, ולהרים קרן המסחור בארצות אחרות… עד אנה תצפו צפית הבל כי זאת המרגעה וזאת המנוחה, ותאמרו כי שלום שלום ואין שלום, כי אחת דיבר אלקים בקדשו "ובגויים ההם לא תרגיע ולא תמצא מנוח, רק זאת המרגעה וזאת לכם המנוחה – "שובי בתולת ישראל, שובי אל עריך אלה"…
על כן אחינו היקרים קומו והתעוררו ובואו לעזרת ה' בגבורים, ולא אותנו לבד אתם עוזרים, כי אם גם אותכם, בבואכם בברית עמנו להגדיל ולהאדיר את כח חברתינו, תשועה גדולה תצמח לכל ישראל וגאולה תהי' לארץ, וכמו שקנינו את נחלתינו זאת, כן עוד יש ויש נחלות גדולות ורחבות אשר נוכל לקנותם, וכמעט כל ארצינו לפנינו, לא עת לחשות העת הזאת, עת לעשות לה', אם אנו מחשים ומצאונו עון, איך לא נבוש ולא נכלם, בפינו ובשפתינו נחבב את אדמת קדשינו, ולבינו בל אתנו.
נזכור נא את אבותינו הקדושים אשר חרפו נפשם למות על מרומי שדה ושפכו דמם כמים בעד עמינו ובעד ערי אלקינו[1]. ועתה אשר כיבוש ארצינו בידינו, לא בחיל ולא בכוח לא בחרב ולא בחנית, כי אם ברוח נדיבה, ולא שינדב כל אחד את נפשו, כי אם מעט מזער מהונו ורכושו, כל זה לפניכם ואתם מחשים, ותקפצו את ידיכם?! רב העון וגדול הפשע עד אין חקר.
…הביטו והתבוננו על כל העמים שוכני תבל עד כמה גדלה אהבתם לארץ מולדתם, הונם ורכושם וגם נפשם את כולם יקריבו על מזבח אהבת ארץ מולדתם, ומכם נאבדו רגשי קודש אלו?![2] אוי לנו כי חטאנו, בושנו ונכלמנו, אנה נוליך את חרפתינו…
רב לכם לדאוג עבור זרים.. בא העת שתבינו ותעשו לביתכם, האירו פניכם אל אמכם הזקנה אשר אחרי בלותה תהי לה עדנה, עוד תחליץ לכם שוד תנחומיה, עוד תתענגו מרב טובה ומזיו כבודה, הן היא קוראת אליכם מרחוק, מתחננת ופורשת אליכם כפיה: "אנא בני חנוני, פנו אל ארציכם הקדושה ועשו אותה לארץ חפץ" – .. עזרו לאחיכם העניים החפצים להאחז בתוכה על נחלת שדה וכרם, הכינו מכונות לכל עבודה ומלאכה, הרימו קרן המסחור והקנין, סולו מסילות הברזל בכל גבולינו, ואלפי רבבות אחינו יחיו סביבותיכם וארצינו הלזו הנשמה תעבד, ותהי' כגן ה' להחיות עם רב מאחינו בני ישראל אשר לא יספר מרוב. התקבצו והתאספו והשמיעו נדבות, הרימו כל אחד תרומת הקודש מכספכם, וקראו בקול "שובי בתולת ישראל שובי אל עריך אלה".
[1] משמע מכאן, שכיבוש ארץ ישראל – הוא עד מסירות נפש ממש על ערי ישראל.
[2] משמע מכאן, שאהבת הארץ והמולדת, היא אהבה קדושה מצד עצמה.