מרן האור שמח זצ"ל
הנה דע יקירי כי להראות גודל המצווה הזאת ומעלתה היא אך למותר, כי מי הוא האיש הישראלי אשר יסתפק בזה, הלא מיום קרוא ה' לצור מחצבתנו הבטיח לו בארץ חמדה, ושלש מתנות נתנו לישראל: תורה וא"י ועוה"ב כולם כאחד. וכל פרטי התורה מתאימים עם הבטחת הארץ וישובה, מצוות רבות לא יוכלו להתקיים רק בארץ, ואף מצוות שהן חובות הגוף ואינן תלויות בארץ כתוב בהן 'כי יביאך', לאמור עשה מצווה זו כדי שתכנס לארץ. ואחרי שהכעיסו בחורב ועשו עגל מסכה, נעתר ה' והשיב חמתו מהשחית, ובמאסם הארץ נשא ידו להפילם במדבר וכו' ובהוציאם דבה ודברי נרגן על הארץ החמיר מאשר חטאו דברים עליו יתברך. וכן תורתנו המסורה מלאה בשבח הארץ ושקלו רבותינו מעלת ספר יהושע במעלת התורה, לפי שהוא ערכה של א"י, ור' יוחנן התפלא כי שמע כי איכא סבי בבבל – 'למען ירבו ימיכם' כתיב! התבונן איך שקל את מצוות ישוב ארץ ישראל בזמן חורבנה, עד כי חש פן יעלה בלבב אחד לאמר, הלא בחוץ לארץ אקיים מצוות יתירות, וזה יו"ט שני של גלויות, ושתי חלות בסוריא, קרי ר' יוחנן על זה "וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים בל יחיו בהם", שיותר טוב להיות בארץ לשמור רק יום אחד. ופרקים שלמים בתוספתא ובספרי דבי רב ובתלמודים שמפליגים בשבח הארץ, עד כי המלקט מהם מאמרים במעלות הארץ וישובה הוא בעיני כמלקט אגלי טל מני ים. כלליות תורתנו והמסורה היא מקושרה במעלות הארץ.
וגם בבקורת על אנשים פרטיים הבדילו בין חכמי ארץ ישראל – מקל נועם, לחכמי בבל – מקל חובלים, כמו על רבי זירא ועל רב נחמן אמרו – 'מה בין תקיפי דא"י לחסידי דבבל'. והנה גם בתכונות רעות אצל אנשי בליעל הבדילו בין ארץ ישראל לשאר ארצות – 'ונתן לך לב רגז' בבבל כתיב, ומה בין גנבי בבל ללסטים דא"י, וחכמי בבל אמרו = חד מינן דסליק וכו' כתרי מינייהו.
לכן לעורר רבים למצוות ישיבת ארץ ישראל היא אצלי משנה שאינה צריכה, כי היהדות מעטה תהלה להארץ, ותזכיר להישראלי ג' פעמים בכל יום בהתפללו דרך ארצם, כל ברכת המזון יברך ויודה על הארץ הטובה…
הובא ב"ארץ ישראל בספרות השו"ת" עמ' סח – סט.
(קדושת ציון גליון א)
מרן החזון איש זצ"ל
באחד מטיוליו סביב בני ברק, אשר הרבה בהן, מהיותן הכרחיות לבריאותו, סח מרן זצ"ל: 'הם מתימרים להיות חובבי ציון, ואומרים עלינו, שאין לנו חיבה לארץ ישראל והבנה לישובה. נתבונן קצת בדברים. בזכרוני עיירה קטנה, ליטאית, שנזונו בה בקושי כמה מאות משפחות יהודיות. שלשה רובל בשבוע הספיקו אם כי בצמצום, למשפחה יהודית שלמה. חיו חיי לחץ ועבדו את ה'. והנה בא משולח, משולח של ישיבה, עשה בעיר כמה ימים, הלהיב את הלבבות, דרש ונאם, הלך מבית לבית, ולכשהצליח אסף שמונה רובל. וכשהיה המשולח אחד מהמעולים שבמקצועו ופעל למען ישיבה שכבר יצאו לה מוניטין, הרי היה שכר פעולתו המאומצת במשך כמה ימים סכום של 15 רובל אם הלך בגדולות. והנה בא לעיירה משולח לעניי ארץ ישראל. לפני עשרות שנים התקין ר' חיים מוולוז'ין את קופת רבי מאיר בעל הנס. מקופה זו ניזונו אלפים ורבבות מתושבי ארץ הקדש. המשולח בא לעיירה ואין לו צורך להלהיב את הלבבות, לעורר לנדבות, וכדומה. מלאכתו נעשית מאליה. הוא הלך מבית לבית, ועליו רק לצבור את הפרוטות, למנותן ולסכמן. והסכום היוצא מעיירה זו הוא מדי שנה בשנה 300 רובל. אם נבוא 'לתרגם' סכום זה לסכומים שבימינו, הרי נאספו אז בעיירות קטנות ובפינות נדחות מיליונים לירות לטובת ארץ ישראל – ומהם נוסד הישוב, ובהם נבנה. והנה השתנו הזמנים. רבים החלו להסיר מעליהם בעקבות האמנציפציה עול תורה. המצוות נעזבו על ידי מאות צעירים, הבנים לא הלכו בדרך הוריהם. בא אליהם ר' צבי הירש קלישר הגדול בתורה ובמעש כאחד, והתבונן לבנים המורדים, ראה שקשה להחזירם למוטב. ובכדי שלא ינתק קשרם לעמם, בקשם אנא, אל תזניחו את הכל, הנה מצוה אחת יש, שמרו לפחות אותה – מצוות יישוב ארץ ישראל. וחלק מהנוער נענה לבקשתו, אך שכחו את היסוד לחיבת הארץ שלהם. שכחו ולא הבינו מה חמה ולוהטת האהבה שבלב שומרי תורה ומצוותיה לארץ, וחשבו שרק הם היחידים ששמרו לה אמונים, מבלי לזכור מאיזה מקור הם ניזונים. והיאך ייתכן אחרת? האם זה אפשרי, שיהודי שומר תורה לא יהיה חובב הארץ? הלא מוטבע דבר זה בחינוכו של הילד עד שאין למחוק את הרשמים שהוא מקבל ושנחרתים כבצפורן ברזל על לוח לבו. הנה. לומד הילד חומש. לומד על בחיר האומה שלא קם כמותו ועל שנותיו האחרונות. והנה משה העומד לפני פטירתו ושערי גן עדן פתוחים לפניו. הוא, שיזכה להתענג מזיו שכינתו באופן יוצא מגדר הרגיל, בקשה אחת ויחידה יש לו – אעברה נא ואראה את הארץ הטובה… איזה רושם כביר על ערכה של ארץ זו סופג לתוך נשמתו ילד זה. הלומד את התורה, והלומדה לא כאחרים, אלא בקדושה ובטהרה. הנה הוא רואה לפניו את משה רבינו, אשר ערכו אצלו בל יתואר, וגדולתו בל תשוה לשאר בשר ודם, משתוקק על הארץ וקדושתה. ועוד רבות כהנה וכהנה. ועוד מאמרי חז"ל, ואטו כרוכלא ניזול ונמני אותם. וכל זה מתוך גישה מיוחדת, גישה של דברים אשר אין קדוש מהם ואינם ניתנים להשתנות ואשר אין בן אדם יכול לבקר אותם, אלו דברים שמום אין בהם, ואין להרהר אחריהם". ומסקנתו של מרן זצ"ל להלכה היא, כי ארץ ישראל ניתנה לאברהם אבינו ע"ה ומתנת אברהם אבינו ע"ה קיימת, ואר"י בחזקתנו עומדת לעולם משום שניתנה לנו. ואף לאחר שגלו ישראל, וקנו האויבים את הארץ בכיבוש מלחמה ויאוש ומפני שנשתקע שם הבעלים – עדיין נחשבת הארץ של ישראל מצד הבטחת שמו יתברך להשיבה אלינו. וגוף הארץ הוא שלנו, ואף שכל יחיד כבר פקע קנינו מחלקו המגיע לו מכח ירושת החלק שנתחלקה אר"י לשבטים, מכל מקום יש לכל יחיד חלק בארץ, מצד שניתנה לכל ישראל ותתחלק לבאי הארץ לעתיד לבוא (חזון איש שביעית מהדו"ת סי' כא ס"ק ה)
מתוך ספר "האיש וחזונו" על מרן החזון איש זיע"א, נכתב ע"י רבי קלמן כהנא מחבר הספרים "המצוות התלויות בארץ" "טהרת בת ישראל" "שנת השבע" ועוד.
(קדושת ציון גליון מו)
מרן האביר יעקב מסאדיגורה זצ"ל
זכורני סיפור נוסף המלמדנו את דרגת התלהבותו ושמחתו בזכייתו לשבת בארץ ישראל. היה זה בעת שביקר בביתו אחד מגדולי האדמו”רים, שלא אנקוב בשמו. אותו אדמו”ר התגורר בחו”ל והגיע לביקור בארץ ישראל. במהלך הביקור שוחחו האדמו”רים יחדיו שיחה ארוכה ומענינת, אשר אין כאן מקומה, ובעת אשר קם האורח לצאת, קם גם הרבי ללוותו, ובעמדם אצל הדלת המשיכו בשיחתם. התמונה עדיין חקוקה במוחי, איך הרבי נשען על ארון הספרים שבחדרו על יד הפתח בשיחתו עם האורח, ובתוך דבריהם פנה האדמו”ר האורח ל’אביר יעקב’ ואמר – “הנה כבר כמה פעמים שאני נמצא בביקור בארץ ישראל, אמנם בביקורי הפעם איני חש את אותה ההתעוררות בה חשתי בפעם הראשונה שבאתי לכאן”. השיבו האביר יעקב – “ביי אונז איז יעדע מינוט און יעדע רגע פילין מיר די זעלבע התעוררות און די זעלבע השתוקקות אזוי ווען מ’איז געקומען די ערשטע מינוט קיין ארץ ישראל”, כלומר “אצלנו [דרכו בקודש היתה שכאשר דבר על עצמו היה מדבר בלשון רבים] כל רגע וכל זמן שאני נמצא כאן בארץ אני מרגיש את אותה ההתעוררות ואת אותה ההשתוקקות כמו שהיתה לי ברגע הראשון שהגעתי לארץ”. התבטאות זו שמעתי מפי קדשו, וזכורני שהאדמו”ר האורח נבהל ונרעש מאד לשמע דברים אלו – אם הוא כאורח אינו מרגיש את אותם הרגשים בביקור שני כמו בביקור ראשון, היתכן, כי אדם שגר בארץ בקביעות, ירגיש כל היום וכל הזמן את אותו הרגש?! וכי אנחנו מרגישים בכל יום בעת הנחת התפילין את אותם הרגשים כמו שהרגשנו בפעם הראשונה?!.
מתוך דברי אחינו כ"ק אדמו"ר מקאפיטשניץ שליט"א בשיחה לחברי אגודת 'קדושת ציון' במעונו
(קדושת ציון גליון נג)
מרן הכף החיים זצ"ל
ב'תולדות הרב המחבר', הנדפס בתחילת ספר "כף החיים" ח"א, נכתב: "אהבתו וחיבתו לארצנו הקדושה היתה עד להפליא. וכבר בסיון תרס"ד ארי עלה מבבל, ולמרות קשיי התחבורה שהיו בימים ההם [וכידוע, שהעליה לארה"ק בזמן ההוא היתה כרוכה בקשיים גדולים, וארכה זמן רב בדרך לא סלולה ומלאה חתחתים]. ולמרות דוחק הפרנסה למתישבים החדשים בארץ, היתה החלטתו איתנה לעלות ארצה ויהי מה, ולאחר טלטולים ונדודים ותלאות רבות הגיע ארצה בעירום ובחוסר כל. אולם חכמת א-להים אשר בקרבו ומדותיו התרומיות נתנוהו לחן ולחסד בעיני כל רואיו. ורוח נדיבה שפך על שומעיו. ויהי בכל דרכיו משכיל וה' עמו.
ישיבת 'שושנים לדוד' [תרס"ו]
בשנת תרס"ו [בערך] נוסדה בשכונת בית ישראל ישיבת 'שושנים לדוד' ע"י רבני בבל, הלא הם הגאונים רבי יחזקאל עזרא רחמים [בעהמח"ס 'עצי היער'], רבי יעקב חיים סופר [בעהמח"ס 'כף החיים'], רבי יחזקאל עזרא הלוי ורבי בן ציון מרדכי חזן. בהקשר למה שהגאון רבי יחזקאל עזרא רחמים זצ"ל היה בין המייסדים, הנה כך מספר עליו ריח"ס ז"ל בהספדו: "…ועוד טרח כמה טרחות עד שבנה בהכ"נ ובה"מ לעדת הבבליים בירושת"ו. והוא היה חשקו כדי שיהיה ישוב לעדת הבבליים בירושת"ו כדי לזכותם לישב בא"י, וכמה היה משתבח בא"י כדי להלהיב לב בני האדם לדור בא"י".
בראיון שהתקיים עם הגריח"ס שליט"א בשנת תשמ"ו (יתד נאמן מוסף שב"ק בהעלותך), מסופר כך: "כשעמד להוציא את חלק ו' של 'כף החיים', לא ידע מהיכן לממן את ההדפסה. הפרוטה לא היתה מצויה בכיסו, כידוע. ידידיו המליצו לו לצאת לחו"ל לגיוס הכסף. דבר זה היה קשה עליו מאוד, שהרי המקובלים מתחננים בתפילת הרש"ש בתיקון חצות שלא יאלצו לצאת לחו"ל.
אך לבסוף יצא בלית ברירה, כשכולו תפילה שלא יאלץ להישאר שם זמן רב. "הוא יצא ברכבת לאלכסנדריה. מיד כשירד ממנה פגש על הרציף את הגביר סיר יוסף שמוחה, מגדולי הגבירים באותם ימים. הלה שאלו: 'במה זכינו לביקור כבודו', רק הסביר את מטרת בואו, הוציא הגביר הנ"ל מכיסו מאתים לירות, מחיר הדפסת הכרך… עוד באותו יום שב לביתו באותה הרכבת שהביאתו למצרים…
בירושלים התפלאו הכל על שובו המוקדם כל כך, וכשסיפר את המאורע שקרה, פנו כולם בטענה: 'אם הצלחתם כל כך, היה כדאי להשאר עוד מספר ימים ולגייס את הסכום ליתר החלקים'. 'לא ולא', השיב הסבא, 'לא אשאר בארץ העמים אפילו רגע אחד יותר מכדי הצורך הדחוף העכשוי…'".
מתוך מאמר 'חכמי המזרח באהבת ציון' הנכתב ע"י אחד מצאצאיו
(קדושת ציון גליון מח)