שנת תשפ"ד הסתיימה, והנה, השנה שהיתה רשה בתחילתה, הביאה עמה בשורה טובה ושמחה עצומה בסופה, עם גידוע קרני הרשעים והרמת קרן ישראל בהריגת משנאי ה' ועמו בכל רחבי מדינת לבנון, במבצע צבאי שהזכיר לרבים את ניסי יציאת מצרים, כאשר בהעברה אחת נפקדים לשבט אלפי מחבלים בכל מקום שהם.
מה רבתה השמחה והצהלה לשמע ילדי ישראל מתארים זה לזה כיצד פגעה המכה בכל מחבל ומחבל, זה בשבתו וזה בקומו, ההוא במשרדו ומשנהו בעריכת קניותיו. זכינו לראות את קיום מאמר הכתוב (ישעיה סה יד): 'הנה עבדי ירונו מטוב לב ואתם תצעקו מכאב לב ומשבר רוח תילילו'.
חולפים מעט ימים, ושוב גובר עלינו חסדו, לב מי לא ניתר משמחה והודיה כאשר באה השמועה הטובה מדשנת העצמות, על הריגתו של צורר כל היהודים מלבנון, חסן נסראלה ימ"ש.
אך למרבה הפליאה והתדהמה, השמחה העצומה וההודיה לבורא העולם על שהפליא חסדו עמנו, לוו בתופעה חדשה מבית 'יראי סאטמר'[1], סבוני גם סבבוני בתפקידם ה'קדוש' שנטלו לעצמם, לצנן ולסכל כל גילוי שמחה והודאה מלב מתפרץ ומתרונן.
פנים חמורות סבר ועטופי דאגה באו לכאן, מתנוססים כעטרה מעל כתפיים שחות מנטל משא הדור וה'השקפה'. מה יהיה, איך נשיר את שיר ה' ברננה על אדמת קדשו, הלא יש כאן סכנה חמורה ביותר שמא יצופו רגשי 'כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה', 'אל תשמח ישראל, אל גיל כעמים!', עברה חמורה היא לשמוח ולהודות לה', מצוה גדולה להתאונן מדאגת העוון שאורב לנו מעבר לפינה.
מספר ימים לאחר מכן, ליל ערב ר"ה, מתקפת טילים בליסטיים אדירה עושה דרכה לעבר מדינת היהודים, אך בחסדי ה' העצומים 'לא נפקד ממנו איש', רוב הטילים מיורטים בניסי ניסים, והמיעוט שאינו מיורט אינו פוגע ואינו מפיל שערה משערת ראשי עם הקודש.
היינו כחולמים! האמנם אנו זוכים לחיות בדור שבו ה' חושף את זרוע קדשו לעיני העמים ומגן בעוז על עמו בחירו? מה עצמו חסדיך ונפלאותיך!
ושוב, ככסיל שב על איוולתו, 'יראי סאטמר' גוזלים את הנס מאת ה', מייחסים אותו אל הטבע, ואז מתאוננים על נסיון ה'כוחי ועוצם ידי' המרחף בחלל עולמם.
במקום לייחס את הדברים לפועלם, הלא הוא שומר ישראל, אשר רק הוא פועל כאן בעולם, והצבא אינו אלא כלי שרת בידו, לעשות ככל אשר חפץ, מייחסים הם את הדברים אל ה'צבא הציוני'. במקום לקיים מצות עשה מדאורייתא ולומר כי רק ה' א-להינו הוא הנותן כח לעשות חיל, וברצונו להציל את בניו אהוביו בנחלתו, הוא נותן רעיונות וכח והצלחות, להצילם ולשומרם ולשמחם, גוזלים הם את אביהם שבשמים והופכים את הניסים לטבע ול'כוחי ועוצם ידי'.
חולפים להם ימי ר"ה ויום הכיפורים, עם ישראל מתעלה מחיל אל חיל בטרדות מצוות סוכה וארבעה מינים, חג הסוכות זמן שמחתנו ממשמש ובא. זמן קצר לפני התקדש החג, בעוד ישראל אוגדים לולביהם בשמחה, נותן הבורא מתנת חג לעמו ועולמו. הבריאה נעשית טהורה יותר ומסואבת פחות עם הריגתו בייסורים, כאב ובזיון של רב המרצחים, צורר היהודים העזתי, סינוואר ימ"ש.
מה נשיב לה' כל תגמוליו עלינו, מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהילתו. נזדקפה קומתה השחוחה של כנסת ישראל, מתנערת היא מעפר ופניה האבלות לא היו לה עוד.
והנה השמחה עוטפת את כלל ישראל כולו, ובתוכם גם את 'יראי סאטמר'. פנים חדשות באו לכאן, נמצא פתח ההיתר להודות לה' על חסדיו.
מה הוא הפתח, ואיך הותר ה'עוון החמור' של הודיה לה'? מכיון שהחיילים שירו למות בצורר ושלחו אותו לשאול ואבדון לא ידעו בעת לחיצתם על הדק הרובה שאת ראש רב המרצחים הם מרוצצים. אמור מעתה, נפטרנו מעונשו של זה מחד, ומאידך אין כאן בית מיחוש ואחיזה למחשבת 'כוחי ועוצם ידי', שהרי הנס הגיע כבהיסח הדעת וללא כוונת מכוון.
אל מול החושך הרעיוני והשיבוש המחשבתי הזה, מן הראוי להעלות את האור ונסו הצללים.
לפני שניגע בשורש העיוות ההשקפתי שמצא את ביטויו בגילויי האבל על הרג הצר הלבנוני, לא אתאפק מלהביע את גודל הגיחוך מהמבנה העקלקל שנבנה על אותו יסוד עקום, ה'היתר' לשמוח על פינוי נבלת העזתי מחיינו מכיון שהוא נעשה באופן שהצבא אינו יכול להתפאר בו.
הדימוי הראשון שעולה בראש, הוא המליצה העממית הידועה על אותו אחד שהסיח בהתפעמות על גילוי השגחת ה' שהוא זכה לו, ומעשה שהיה כך היה: רק היום בבוקר ביזה אותי פלוני לעיני הציבור ולעג עלי, וכבר בלילה ראיתי עין בעין את יד ה' שפגעה בו. מה עשה ה'? בלילה הלכתי ונפצתי לו את כל זגוגיות חלונות ביתו, אחת לא נותרה שלמה! ממש פלאי ההשגחה!…
חיילי הצבא מכתרים כיתור הדוק, כחודש ימים, את שכונת תל-סולטאן בעקבות מידע מודיעיני מאומת על כך שראש המחבלים מתרוצץ לו בשכונה ונמלט כחולדה זו ממחילה לבית ומבית לעליית גג, החיילים מגיבים באש צולבת על כל תנועה באיזור ומהדקים את תנועת המלחציים, ואכן המאמצים הכבירים נושאים פרי, והאויב מושלך כדומן לאדמה. אבל בעת פעולת לחיצת ההדק לא אמרו החיילים לשם יחוד וגם לא אזרו עצמם בגארטעל, ובכן, אין כאן נגיעת מעשי ידי אדם כלל. מה עשה ה', בלילה הלכתי ונפצתי לו את כל זגוגיות חלונות ביתו…
חשוב להבהיר על אתר: מטרת המאמר אינה לומר שחיסול האויב העזתי אינו מעשה ה', אדרבה, מטרתו לומר שגם חיסולו של הרשע מביירות היא פעולת ה' וחסדו על יראיו, כאשר נרחיב להלן.
אין כאן אלא לעג על עקומי המחשבה שמבצע צבאי מושלם גורם להם משבר אמוני, וכדי להניח לעצמם הם מנסים בצורה עלובה ומגוחכת לגמד את מושלמות הפעולה הצבאית שהרגה את ראש המחבלים בדרום.
לשיטתכם אתם מוזמנים לחזור בכם ולקרוע קריעה על מות סינוואר…
ועתה נשוב לשורש הדברים: היהודים מתקבצים לארצם אחר כאלפיים שנות גלות, והנה קמה אלומתם וגם ניצבה, ובתוך זמן קצר הופך צבאם לאחד מהצבאות הטובים בעולם, ואולי אף הטוב שבהם. זו היא מדינה שניצבת בפני אתגרים כלכליים וצבאיים עצומים מיום הקמתה, מבודדת במרחב עוין שקם עליה להשמידה, סובלת לעיתים קרובות מחרם נשק מערבי משתק, ואע"פ כן, מקימה צבא ששמעו הולך בכל המדינות.
האם זו חכמתם וגבורתם של היהודים שעשתה זאת? א"כ היכן היתה חכמה וגבורה זו מול נבוכדנצר, אספסיינוס וטיטוס? היכן התחבאה במשך אלפי שנים שבהם נרדף העם הזה עד עפר והפך לאבק?
מה שדרוש, זה להתבונן בראשית הדברים ולהמנע מלבוא אליהם באחריתם.
יש מי שהעיד על הנס והפלא הזה עד שלא בא לעולם, הלא הוא קורא הדורות מראש. האזיני שמים ושמעי ארץ, כי פי ה' דיבר.
'והיה שארית יעקב בגוים, בקרב עמים רבים, כאריה בבהמות יער ככפיר בעדרי צאן, אשר אם עבר ורמס וטרף ואין מציל' (מיכה ה ז).
שארית יעקב, האוד המוצל מאש שנאמר עליו, 'ולקחתי אתכם אחד מעיר ושנים ממשפחה והבאתי אתכם ציון' (ירמיה ג יד), יהיה בקרב עמים רבים כאריה בבהמות יער וככפיר בעדרי צאן, אשר אם עבר ורמס וטרף ואין מציל.
ועתה אמרו נא, איך ניתן לומר 'כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה' כאשר רואים מול העיניים את דבר ה' הקורם עור וגידים? מדוע ולמה ישנה התעוררות עצומה והתחזקות באמונה ובקיום המצוות בקרב רוב שדרות עם ה', בעקבות נפלאות ה' אשר עמנו במלחמתנו, ודווקא בקרב הציבור החרד לדבר ה' יש מי שמצליח לייצר מהניסים האלה אתגר באמונה?
והנה, אחר כל הגדולה והגבורה הטבעית שהנחיל ה' לעמו, עדיין מודים אנשי הצבא שיכולות היירוט הצבאיות אינן מוחלטות, והן מוערכות בכתשעים אחוזי הגנה, אמור מעתה שמצד הטבע 'מותר' היה לעשרים טילים לחמוק ממערכות ההגנה ולהתפוצץ בקרבנו. נניח שרק כמחציתם היו פוגעים בבניינים מיושבים, עדיין היו עלולים להביא לכמאה הרוגים למרות כל העוצמות והתחבולות הטבעיות. אם כן, משלא נפקד ממנו איש, אין מקום גם למינים ולכופרים להתכחש לניסי ה' הגלויים שמתכסים בקושי רב במעטפת שנחזית להיות טבעית, למה א"כ צריכים אנו לשמוע מ'יראי סאטמר' דבורי הבל על 'כוחי ועוצם ידי'? למראית עין הם באים להשיב הגזלה לבעליה ולהחדיר שהכל מאת ה' ולא ידינו רמה חלילה, אולם ע"פ האמת, הם הם הגוזלים את אביהם שבשמים ונושאים ונותנים ברעיון האיולת שכוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, כאמתלא להשבית את פרץ ההודיה לה'.
למען האמת, אנו פוגשים כאן שוב, מזוית נוספת, את אלה שאינם נכנעים להנהגת ה'.
כל מי שמתבונן בספרי הנביאים ובמדרשי חז"ל מבחין מיד, שישנן שתי צורות אפשריות לגאולה העתידה – האחת היא גאולה על דרך ניסי יציאת מצרים בשידוד כל מערכות הטבע, והשנית היא גאולת קמעא קמעא, שמלובשת ומכוסה היטב בתוך הטבע.
גדולי ישראל כמו הרה"ק מרוז'ין ואחרים כבר חזו ברוח קדשם במאות השנים האחרונות, שה' בחר בגאולה הטבעית. בתוך כדי דיבורו בענין נאנח הרה"ק מרוז'ין ואמר – וכי לגאולה כזו חיכינו זה קרוב לאלפיים שנה? אולם כעבד נאמן סיים מיד בהכנעה כלפי הנהגת ה' ואמר – לו יהי, זה רצון ה', יהיה כך ובלבד שתבוא הגאולה[2].
למרבה הצער ישנם כאלו שלא נכנעו. להבנתם, אם ה' אינו מעוניין להביא גאולה על-טבעית, מוטב שלא תבוא הגאולה. ואם היא תבוא על כרחם בדרך הטבע, הם יעצמו עינים בחזקה ויתכחשו אליה, והכל במסוה של יראת שמים. לשיטתם, הם אינם כופרים בגאולה, הם פשוט מאמינים בגאולה אחרת, גאולה שהם בוחרים בה.
בדרכם הם נותנים פירוש חדש לדברי נעים זמירות ישראל 'אבן מאסו הבונים'. לא מדובר עוד באבן מסוימת שמאסוה הבונים, אלא בתופעה חדשה שבאה לעולם.
אמנם לא ככל בניני העולם, בנין בית המקדש. בעוד כל בנאי בעולם יודע שהחומר הראשון הדרוש לו למלאכתו, הוא אבן הבנין, אשר בלעדיה לא יבנה בנין ולא יתכונן, 'אבל מקדש העתיד שאנו מצפין בנוי ומשוכלל הוא יגלה ויבא משמים' (רש"י סוכה מא. ד"ה אי נמי). ואכן, כל יהודי מצפה ויודע שבית המקדש יכול לרדת בכל רגע בנוי מאש מן השמים, אך לצד זאת הוא יודע גם שמצות בנין בית המקדש אינה בטלה עולמית, וכי רבים הם הנבואות, ומאמרי ומדרשי חז"ל שמשמע מהם שבית המקדש השלישי יבנה בידי אדם[3].
והנה קם לו הדור שיועד משמים להיות דור הבנין, אולם חלק מהבנאים המיועדים, מאסו באבן ואינם מוכנים להיות בנאים[4].
כל מחשבת היהדות שלהם בענין הגאולה העתידית מתחילה ומסתיימת במאמר חז"ל שבית המקדש השלישי ירד מן השמים בנוי באש, ואילו בית מקדש מאבנים אינו מושא כלל לציפיותיהם. אין בעולמם מקום חלילה לשאר מאמרי חז"ל ולהלכות בנין בית הבחירה של הרמב"ם. ולא ללמד על עצמו – על בנין בית המקדש בלבד – יצא, אלא ללמד על כלל ענין הגאולה יצא.
הוא אשר אמרנו, 'אבן מאסו הבונים'. אולם כבר העיד המשורר האהוב לא-להיו – 'אבן מאסו הבונים – היתה לראש פינה'! אמנם 'היא נפלאת בעינינו', ציפינו שתבוא הגאולה בדרך אחרת, אולם 'מאת ה' היתה זאת', זו הדרך שבחר ה'. 'כי ה' צ-באות יעץ, ומי יפר' (ישעיה כד יז).
מעתה תבין, שנס שעטוף בדרך הטבע אינו מערער להם את האמונה בבורא העולם, הוא מערער ומסכן את אמונתם בכך שאנו עדיין שרויים בעומק חשכות הגלות, זו ה'סכנה' שטמונה בכל הארת פנים שמאיר ה' לעמו היושב בציון, מפניה הם בורחים ומפניה הם נשמרים!
לאורם של ימי החנוכה המאירים לנו בימים אלה, נתבונן ונשים לב, כי 'על הניסים' נסוב כולו על נס הנצחון שהיה מכוסה בדרך הטבע[5]. אנו מודים 'על המלחמות', מלחמת בשר ודם בחרב ובחנית, שלא כבימי חזקיהו אשר יצא מלאך ה' ונגף את צבא סנחריב. ודאי שהנצחון היה נסי – נתת גיבורים ביד חלשים, רבים ביד מעטים, טמאים ביד טהורים וזדים ביד עוסקי תורתך, אולם זהו נס שמלובש בטבעיות. לא נאמר כאן כבצאת ישראל ממצרים בעמדם על הים – 'ה' ילחם לכם ואתם תחרישון'. אדרבה, אתם תלחמו, וה' הוא הנותן לך כח לעשות חיל.
ובאמת שלא זו בלבד שאנו מודים ומהללים על הניסים והנפלאות הטבעיים שעשה לנו ה', ולא זו בלבד שאנו מודים על הנצחון, אף זו, שעל המלחמה עצמה אנו מודים! לשון קדשם של חכמינו ז"ל ברורה: על הניסים ועל הנפלאות ועל התשועות ועל המלחמות. אנו מודים על שזכינו להלחם באויבי ה' ולנצח במעשי ידינו, וכפי שביאר החתם סופר את מאמר הכתוב (דברים לג כט) "אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה' מגן עזרך ואשר חרב גאוותך". ובאר, שאחר שאמר הכתוב שאתה 'עם נושע בה" והוא 'מגן עזרך', נשאלת השאלה, אם כן למה לך לאחוז בחרב, הרי ה' אינו צריך שום אמצעי כדי להושיעך, ועל זה מבאר הכתוב – 'ואשר חרב', מה שאתה מנצח באמצעות חרב, הוא 'גאוותך' – אין זה אלא כדי שיהיה לך לגאון ולתפארת[6].
[1] לצידם של חסידי ואוהבי סאטמר ניצבים 'יראי סאטמר', אנשים יראים ושלמים שנמנים אמנם על חוגי רוב מנין ובנין גדולי ישראל, אך למרבה הצער חיים בתחושת נחיתות השקפתית אל מול אסכולת סאטמר. מרגישים תמיד צורך להסביר לעצמם עד כמה הם בעצם קרובים בהשקפתם לסאטמר והם אינם כאלה 'פורקי עול'. אמת שהם מצביעים בבחירות ונשענים על תקציבי המדינה הציונית לשם שימור יבנה וחכמיה, אבל זה לא יותר מאשר הוראת 'עת לעשות לה' הפרו תורתך' חריגה, ואין ללמוד מכך חלילה על מכלול 'השקפתם הטהורה', אשר בה הם תאומי צביה של אחיהם לבית סאטמר. 'זוכרים' שאנו עדיין בגלות, גלות שהיא קשה מכל הגלויות כמובן, ממעטים לעסוק בחביבות מצוות ישיבת ארץ ישראל, מצווה ש'נטמאה' [חלילה] ע"י הציונים, ושוטמים ומתעבים את עצם המדינה [לא את מצבה ואת מה שדרוש תיקון, אלא את עצמותה]. במסגרת נחיתות זו ומכח היראה והפחד ממחשבת סאטמר, הם מעקמים את מחשבתם והשקפתם כדי 'לישר' אותה או לפחות לקרב אותה ככל הניתן ל'אור הבהיר' שזורח מבית מדרשה של סאטמר.
[2] הערת המערכת: בגליון הקודם [גליון פא, חשון-כסליו תשפ"ה], הובאו בהרחבה עדויות שונות על דברי הרה"ק מרוז'ין זי"ע בהזדמנויות שונות על תהליך הגאולה המתרקם, במסגרת יריעה מיוחדת על יחסם וחיבתם של צדיקי בית רוז'ין לארץ הקודש.
[3] ראה ועיין בספה"ק אם הבנים שמחה (פ"ג היישוב והבניין אות פ מאמר מקדש ה') מה שהאריך והרחיב בסוגיא זו, ליישב מאמרי חז"ל הנראים סותרים זה לזה.
[4] ומאיסה זו היא אותה מאיסה שהתנבא עליה ישעיה (ח ו) – 'יען כי מאס העם הזה את מי השילוח [מלכות בית דוד] ההולכים לאט [ההולכים בנחת ללא הרעשת קול, קמעא קמעא]'.
[5] ולא על נס פך השמן שהוא נס על טבעי, שאינו מוזכר בתפילה כי אם ברמז – 'והדליקו נרות בחצרות קדשך'.
[6] אם כן, כמה כפיות טובה היא כאשר ה' נותן את אויבינו לפנינו לחרב כדי לזקוף את קומתנו, ואנו מתנערים מהחרב וטוענים שהאויב נפל כמאליו ולא באופן שמיוחס למעשי ידינו!