"כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה – כך משנכנס אדר מרבין בשמחה" (תענית כ"ט.).
בימים אלו, ימי הפורים, רב הנסתר על הגלוי. השתלשלות הנס כולה התרחשה בצורה נסתרת, וזאת על-מנת ללמדנו את השגחתו עלינו גם בשעה שהוא מסתיר פניו מאתנו. "אכן אתה א-ל מסתתר א-להי ישראל מושיע" (ישעיהו מ"ה, ט"ו).
ננסה בשורות הבאות בעז"ה לעמוד על מעט מתוכנו ומסודו של היום הזה, היום בו ראו כל אפסי ארץ את ישועת א-להינו, מקווה ישראל המושיעו בעת צרה.
כדי לעמוד על תוכנו של יום, יש להתבונן במצוות אשר ציוותה התורה או בתקנות אשר תקנו חכמים, היודעים את סודו של היום, ועל-פיו תקנו את התקנות המתאימות לו.
הנה בימי הפורים נצטווינו במצוות הכתובות במגילה, "לעשות אותם ימי משתה ושמחה ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים" (אסתר ט', כ"ב). חז"ל הפליגו מאוד במצוות המשתה ואמרו "חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" (מגילה ז:).
והנה, אף שמצאנו בכל המועדים את מצוות השמחה, נראה שיש כאן הפלגה רבה בכך, ואף שבכל הרגלים אנו מצווים להחיות לב נדכאים, כאן היא מצווה בפני עצמה, ואף נצטווינו לשלח מנות גם לאשר נכון לו, איש לרעהו, כדי להרבות באהבה ובשמחה. ובוודאי החיוב לשתות עד דלא ידע הפלגה רבתא היא.
ונראה לעמוד על הדברים בס"ד.
פורים – אהבה מסותרת
אמרו חז"ל בגמ' (שבת פ"ח.), שבימי הפורים חזרו וקבלו את התורה עליהם, כמו שכתוב "קימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם" – קיימו מה שקיבלו כבר, וכך בטלה מודעא רבא לאורייתא, שקיבלו את התורה מאהבה. ופרש"י – "מאהבת הנס שנעשה להם", כלומר שמתוך שראו את אהבת ה' אליהם אף בזמן ההסתר והגלות, נוכחו לדעת, ש"טובה תוכחת מגולה מאהבה מסותרת", שאף כאשר הקב"ה מוכיח את ישראל, לא סרה אהבתו ממנו. ואהבה מסותרת זו נגלית בימי הפורים.
ולפי מה שנתבאר נמצאנו למדים, כי עניינם המיוחד של ימי הפורים הוא האהבה.
דבר מהותי בעניין האהבה שאינה תלויה בדבר, הוא זה שאין הנותן מתוך אהבה כזו מתנה את מתנתו בדבר שיקבל מאהובו, אלא כל רצונו בעצם החיבור והקשר.
ומהו הדבר אשר חוצץ בפני הנתינה וההשפעה? "לתאווה יבקש נפרד". המציאות בה כל אדם אוהב את עצמו, היא אשר מונעת מהאדם את חיבורו לאנשים אחרים. בדומה לכך, הדבר אשר מונע מאתנו לעבוד את ה' מאהבה, הוא הרצון לדאוג לגופנו. דבר זה הוא תוצאה מאכילת האדם מעץ הדעת. היא אשר החילה עליו את הצורך של "בזעת אפך תאכל לחם", היא אשר הכניסה בו את התאווה ואת הצורך לדאוג לפרנסתו ולרווחתו, היא זו שהפכה את גופו לחומרי, לבן מוות, לכלי שיש לשמור את חייו. ללא כל אלו, אין מקום לפחד, אין מקום לקנאה ואין מקום לשנאה.
ואהבת לרעך כמוך – אני ה'
הקב"ה ברא את עולמו בכח האהבה. רצונו לתת ולהטיב הטבה שלמה, ללא כל תועלת לעצמו חלילה. "אם צדקת מה תתן לו".
אך ברצונו להטיב הטבה שלמה, ברא את כוח הרע ואת הנהגת השכר והעונש. רצונו היה, שהרע ישמש אך ורק ככלי להבאת הטוב השלם. גם החומר אשר נברא מכוח הסתר פניו, נברא לצורך הבאת הטוב השלם. הנהגה זו, הנהגה שיש בה 'טוב ורע' 'שכר ועונש', היא הנהגת המשפט.
חטא עץ הדעת יצר אצל האדם את ערבוב הדעת. תחת 'דעת א-להים', דעת של אמת, של טוב אמיתי, נוצרה דעת אשר מערבת ומבלבלת את הטוב והרע, ומדמה את חיי החומר החולף, לטוב. הכוח המרכזי אשר מאפשר להדבק בה', להתחבר לטוב האמיתי, להתגבר ולמשול בחומר, הוא האהבה. זהו הכח שעל ידו אדם יכול לצאת מנקודת הרווח האישי שלו, ולעשות ולפעול עבור זולתו במסירות מוחלטת.
וזאת, משום שאהבה היא למעלה מן הדעת. "באהבתה תשגה תמיד". "על כל פשעים תכסה אהבה". במקום של אהבה אמיתית, אין מקום לשיקולים של רווח אישי, אנוכי. אהבה היא מעבר. מעבר למשפט, מעבר למערכת התוצאתית, מעבר לשיקולי דעת. אהבה היא אף על פי. אף על פי שלא מגיע, אף על פי שאני מפסיד. ככה, כי אני אוהב. כי אני רוצה לתת. אני רוצה להטיב.
"נכנס יין יצא סוד"
וזה סודו של היין.
"יוסיף דעת יוסיף מכאוב". הדעת, בהיותה 'דעת טוב ורע', היא אשר מראה את צדדי ההפסד, ומחזקת את הנפרדות, על כן היא אשר חוצצת בין איש לרעהו. אך בכח היין לפוגג את השפעת הדעת ולהסיח אותה מלראות את צדדי ההפסד, ואף להחליש את כח הגוף וצרכיו, כמאמר הכתוב: "היכוני בל חליתי הלמוני בל ידעתי"… "ישתה וישכח רישו"…
ובשעה זו יכול כוח הנשמה, 'דעת א-להים', ה'סוד' שבאדם, להופיע ולצאת לאור, ולגלות את עוצמות האהבה המסותרת, הרצון להידבק בה' שלא על מנת לקבל פרס, הרצון להטיב איש לרעהו יהיה מי שיהיה. בשעה זו אין ריווח והפסד, אין כאב וצער ואפילו אין אסור ומותר. אז נופלות המחיצות בין אנשים, ויכולה האהבה לחבר ביניהם.
בשעה זו, "יתהלך במישרים – כל העולם דומה עליו כמישור", ואם האדם ישר בלבו "יש בו מדעת קונו" ש"טוב וישר ה', על כן יורה חטאים בדרך", אם הוא דבק בעץ החיים, בכוח של קודם החטא, ש"א-להים עשה את האדם ישר, והמה בקשו חשבונות רבים", אזי הוא "מתפתה ביינו". יושרו הפנימי מתגלה בכל עוזו, "כל המתיישב ביינו יש בו מדעת שבעים זקנים", סוד ה' השוכן בקרבו מופיע במלוא הודו.
זה מה שתיקנו לנו חז"ל כרמז לאשר קורה ביום זה. בנס הפורים הקב"ה בקע את הנהגתו בשכר ועונש, ופעל כפי רצונו המוחלט, להטיב על כל פנים. הנהגת הדין, 'הדעת' נסתלקה, וזכינו לנס שלא ע"פ מעשינו, אלא "מאהבת ה' אתכם ומשמרו את השבועה…" [דבר זה רמוז אף הוא בעניין היין – "תירושי המשמח א-להים ואנשים"]. ובהיגלות הנהגה זו, הנהגת יחוד ה' – הנהגה אשר פועלת שלא לפי מעשי בני האדם אלא מתוך רצון ה' לגלות יחודו – אין כל משמעות לשכר ולעונש. אין כל משמעות לבחירה של בני האדם ברע. בפניה להנהגה זו, בתשובה מאהבה, שלא מתוך חשש להפסד, אלא מתוך הבחירה הפנימית באמת – גם זדונות הופכות לזכויות. במצב כזה, הרע עצמו הופך לטוב, בהיותו משמש בעל כורחו את רצון ה' בעולם. ובמצב כזה, אין הכרה בין ארור המן לברוך מרדכי. הכל מתברר למפרע כמשמש את הטוב.
****
"ואהבת עולם אהבתיך… עוד אבנך ונבנית…"
דורנו זה דומה עד מאוד לדור נס הפורים. אך לא מזמן עמדו עלינו לכלותינו, בשעה שבין ה'פקידה' ל'זכירה'. ואף שלדאבון לבנו לא זכינו לנס הצלה כבזמן מרדכי ואסתר, הרינו הולכים ורבים אוכלים ושותים ושמחים, יושבים על הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו. ולא מכוח מעשינו, לא בצדקתנו וביושר לבבנו שבנו לארץ נחלת ה', אלא למען הקים את הדבר אשר נשבע ה' לאבותינו, מאהבת ה' אותנו ומשומרו את שבועתו, למען שמו אשר בו נקראנו, לבלתי החל לעיני הגוים, באהבתו ובחמלתו גאלנו. אף אנו נדרשים לשוב ולעורר את אהבתו, אחר אשר חפץ הוא בה, לדרוש אותו ולהרבות בעבודתו מתוך אהבה, כבנים לאביהם וכרעיה לדודה, ולהרבות באהבה בין איש לרעהו, כרצון ה' כמאמרו "ואהבת לרעך כמוך אני ה' ". לשמוע בליבנו את קולו של הנביא מלאכי, הוא מרדכי [לדעה אחת בגמ'] המכריז באוזננו: "אהבתי אתכם אמר ה'" – – – .