בעזר ה'
חוה"מ פסח, אני עולה כמו כולם לכותל. אולי גם אוכל לראות את רצפת העזרה. יש בזה תחושה מסוימת של עליה לרגל, למרות שזה אפילו לא זכר. ומפני חטאינו… .
-מועדים לשמחה, יהודה!
-חגים וזמנים לששון! קויתי לפגוש בך כאן, ישראל. אגב, אני רוצה לראות את רצפת העזרה. מסתמא אתה יודע היכן יש מקום שרואים ממנו…
-אני מכיר רק מקום שרואים בו את רצפת הר הבית, אם זה מספיק לך.
-שיהיה לפחות זה. איך הולכים?
-הנה זה ממש כאן. אם היינו נכנסים משער יפו, היינו הולכים ישר עד הסוף ומגיעים לפתח הר הבית. מכאן, נצא לכיוון שער שכם ומיד אחרי השמירה, עולים במדרגות ימינה, ובסוף המדרגות נסתובב שמאלה.
-הסתפקתי למה ביאת משיח היא מעיקרי האמונה, עד שאחד שבאונס אינו יודע עליה הוא מין ואפיקורס.
-באמת החתם סופר כותב בסוף חלק יו"ד סי' שנ"ו, שהוא לא יכול להאמין שביאת המשיח היא מעיקרי הדת, וגם אם היו גורמים החטאים שיגרש אותנו גירוש עולמי כמו את עשרת השבטים לר' עקיבא, עדיין אנחנו חייבים לקיים את כל התורה, אלא שאמת היא, שהבטיחנו בתורה שיגאלנו בסוף, יהיה מה שיהיה, אך אין זה יסוד ועיקר. אבל ודאי שאנחנו צריכים להבין את דעת הרמב"ם, ובפרט שהעולם נוקט שאין הלכה כהחתם סופר בזה נגד הרמב"ם.
-אני מבין שהידיעה שיש תכלית לעולם והוא הולך ומיתקן עד לגילוי מלכותו יתברך היא ענין חשוב, וודאי שהידיעה שניגאל מחזקת את הלבבות להחזיק בתורה ובמצוות, אבל קשה לומר שזה מן העיקרים.
-אפשר לפרש בשני אופנים, שבעצם ענינם אחד. נתחיל כך – התורה לא ניתנה לי ולך, אלא לעם ישראל. ולו יצויר שהיתה נגזרת כליה על שונאיהם של ישראל – רח"ל – ותשאר אתה לבדך, אז אינך מחויב בשמירת תורה ומצוות, אלא כאברהם אבינו, שהיה אינו מצווה ועושה.
-למה? הרי אם אני נשאר, אז לא נגמר העם, ואני הוא העם!
-זה דבר פשוט, שאדם בודד לא יכול לקרוא לעצמו עם!
-נניח, אבל גם אם גלינו, עדיין אנחנו עם.
-איך אתה מגדיר עם?
-עם זה עם! ואם יש לך הגדרה ברורה אשמח לשמוע.
-ראשית כל, עם צריך להיות חי מעצמו, כלומר להתפרנס בתוך העם. והוא צריך לשלוט על עצמו ולהגן על עצמו, וכמובן שתהיה לו תרבות מעצמו, ושתהיה לו ארץ ואדמה. עם – יש בו חקלאים ורופאים, שרברבים ומדענים, סוחרים והוגים, חכמים ומשוררים, שרים ונזירים, מלך ושופטים, נגרים ושוטרים, חיילים וסופרים. איך אמרת – עם זה עם!
-אתה רוצה להגיע למסקנה שבגלות אנחנו לא עם, וממילא לדעתך לא חייבים עכשיו בשמירת תורה ומצוות, אלא כ"הציבי לך ציונים", כמו הרמב"ן הידוע.
-נכון, אנחנו כעת לא עומדים בצורה של עם, אבל זה לא מדויק. יש מקום לומר, שכיון שהמצב שלנו בגלות הוא זמני והובטחנו על הגאולה, אז כבר עכשיו אנחנו עם. דרך משל – אדם ישן הוא לא שוטה, כי עוד רגע הוא יקום, אבל אם הוא בתרדמת ואינו עומד לקום, הוא מוגדר כשוטה.
-במי שאחזו (ע:) מבואר, שישן הוא לא שוטה בגלל שבידינו להעירו.
-ביחס לעם, מספיק שיהיה אפשרי ומובטח. ממילא, כדי להיות יהודי חייבים להאמין בביאת המשיח אבל צריך להוסיף משהו – הרמב"ם כותב בספר המצוות מ"ע קנ"ג, שהחדשים בזמה"ז אינם מתקדשים ע"י הקידוש של ר' הלל, אלא בזה שבני ארץ ישראל מחזיקים בחשבונו, זה המקדש את החדש. והוא כותב שם, שאם חלילה לא יהיו יהודים בא"י, חלילה לה' מעשות זאת, כי הוא הבטיח שלא יכלו ישראל, אז לא יועיל החשבון כלום! הרי שעם ישראל הוא היהודים שבארץ ישראל, ואלו שבחו"ל הם לא עיקר עם ישראל, אלא טפלים אלינו, ומכח זה הם שייכים לעם ישראל. ולפי"ז יותר מובן הרמב"ן של "הציבי לך", שאגב זה ספרי, וגם רש"י מביא אותו על המקום ב"והיה אם שמוע".
-אני חושב, שאם הציבור היה יודע מזה לא היה אחד שהיה יכול לצאת מארץ ישראל אפילו לשניה. וגם אלו שבחו"ל היו עולים בהמוניהם…
-הלואי.
-אבל ידוע, שבזמן רבינו סעדיה גאון הייתה מחלוקת בינו לבין גאון ארץ ישראל ר' אהרן בן מאיר על זמן ראש השנה, ולדעת הרמב"ם – מה שייך לחלוק על בני ארץ ישראל?
-א. יתכן שאתה צודק, ורבינו סעדיה חלק על הרמב"ם וסבר כהרמב"ן בהשגות על סה"מ, שר' הלל הוא זה שקידש את כל החדשים ועיבר שנים עד שתקום סנהדרין שוב. אבל מ"מ הוא אינו חולק על עצם הענין ש"עם" נקראין רק יושבי הארץ. ב. יתכן שהוא עקר דבר מן התורה לצורך, שלא ישתבש החשבון, שבי"ד עוקרין דבר מן התורה. ג. אולי היו בארץ ישראל כאלה שהלכו אחרי רס"ג, אבל בזה מסתבר שהולכים אחרי רוב בני ארץ ישראל.
-עכשיו אני מבין למה בחידוש הסמיכה, שהרמב"ם מחדש שרוב החכמים יכולים לחדש את הסמיכה, הוא כותב שצריך את רוב חכמי ארץ ישראל ולא מתחשבים בחכמי חוץ לארץ. אבל מה המקור לחידוש כזה, שרק מי שבארץ ישראל חשוב עם ישראל?
-הגמרא בהוריות (ג.) לגבי פר העלם דבר של ציבור אומרת, שמתחשבים רק בבני ארץ ישראל, כלומר אם יש רק עשרה יהודים בארץ ישראל והם אכלו חלב על פי הוראת בי"ד שטעו, הם מביאים פר העלם דבר של ציבור, ואם לא הם אכלו, כי אם כל עם ישראל שבחוץ לארץ – אינם מביאים, שקהל ארץ ישראל איקרי קהל, וקהל חו"ל לא איקרי קהל.
-אז אתה מחדש, שאני הוא המקדש את החדש, יחד עם כל בני ארץ ישראל, ומקיים מצות קידוש החדש. ואם מצוות צריכות כונה, אז עד היום הפסדתי את המצוה… עכ"פ אמרת, שיש לך עוד אופן לחיוב האמונה בביאת המשיח. מהו?
-כשהקב"ה נתן לנו את התורה, הוא לא ציוה בה את כל באי עולם מצד שהוא בראם ומחויבים הם לקיים ציוויו, אלא נתנה לנו כי הוא אלקינו ואנחנו עמו ובאנו בברית עמו. ואם גלינו, הרי הופרה הברית, וכאשה שגרשה בעלה, שאין לה חיובים כלפיו. אלא שכיון שעתיד לגאלנו, אם כן אין זה גירושין והוא עדיין מלכנו אבינו רועינו דודינו.
-אתה טוען את טענת הזקנים הרשעים שבאו לפני יחזקאל – "עבד שמכרו רבו וכו'" (סנהדרין ק"ה.)!
-נכון, אלא שהם טעו, כי תבוא הגאולה כמו שהגמ' מביאה, שאמר להם אי זה ספר כריתות אמכם וגו', ותוך כדי דיבור אתך עולות בדעתי עוד שתי סיבות פשוטות לאמונת הגאולה.
-מתאחר כבר. נלך קודם לשער הר הקודש.
-נלך.
התחלנו ללכת, הנה הגענו. לא תארתי לעצמי שזה כל כך קרוב.
-מהן המדרגות האלו שבתוך ההר?
-הן המדרגות לרמה, שעליה היה בית חיינו בפסגת ההר.
הערבים נכנסים, יוצאים, משחקים בתוך ההר. "על זה היה דוה לבנו על אלה חשכו עינינו על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו", ומפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו ואף על פי שהתחלת להחזירנו, עדיין אנחנו כל כך רחוקים ואין אנחנו יכולים לעלות… . ההשתוקקות, הצער, הייחול נשאו אותי, נפלתי על פני ארצה והשתחויתי לפני שער בית ה'[1], "אלקים באו גוים בנחלתך… מה ידידות משכנותיך ה' צבקות נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה' לבי ובשרי ירננו אל קל חי… צמאה לך נפשי כמה לך בשרי…".
חזרנו לאחור.
-זו הרגשה אחרת לגמרי לעמוד מול שער פתוח מאשר לעמוד מול קיר אטום.
-כל פעם שאני מגיע לכותל, אני עולה לכאן. רואים את מקום השראת שכינתו, רואים את הצער הנורא.
-גם אני אתחיל לעשות כך בל"נ. אגב, עולה בדעתי, שכל הבעיה שיש עם הרפורמים שרוצים גם שליטה על רחבת הכותל היא בגלל שאנחנו מתיחסים לכותל כאילו הוא עצמו כביכול חפצא דקדושה. אם כל יהודי שהיה עולה היה יודע, חש ומרגיש, שהכותל הוא קיר שמאחוריו נמצא המקום שנבחר להקרבת קרבנות להשראת שכינתו ית', והיה עומד מאחוריו בגעגוע לזמן בו נעלה ונראה ונקריב, הרי שהרפורמים לא היו רוצים שום קשר עם מקום כזה, שהרי הם אינם רוצים להקריב קרבנות. להם יש כאן שייכות רק כל עוד הקיר בעצמו נחשב לאבנים קדושות וכיו"ב.
-אם כבר הזכרת את הרפורמים, תראה את השגחת ה', שהשטח שהם קבלו אינו כלל מכותלי הר הבית! שהרי הר הבית היה חמש מאות אמה על חמש מאות אמה, ואילו הכותל המערבי כיום הוא 488 מטר בערך שהם כאלף אמה, משום שהורדוס הוסיף על הר הבית מן הצפון והדרום, ושטח הר הבית בדרום מתחיל בשער המוגרבים בתחילת דרום עזרת נשים [וכפי שהאריך להוכיח בזה הרב זלמן קורן שליט"א, עי' בדבריו ותרוה נחת]. ואגב, גם מסגד הישמעאלים אל-אקצא ה' יסירהו מהרה הוא בשטח הזה שמחוץ להר הבית, ואילו כיפת הסלע, שהיא מקום קדש הקדשים, אינה מקום סגידתם, אלא עשאוה לנוי.
-מענין מאד. עכ"פ, נחזור לדידן, אמרת שיש עוד סיבות.
-כן, אחת שכיום אין אפשרות לקיים את התורה כולה, אלא חלק קטן ממנה, והתורה היא כמו גוף חי שיד ולב ממנו הם לא חלק, אלא כלום.
-כלומר, שהיום הכל כ"הציבי לך ציונים".
-נכון, הכל שב אל מקום אחד… . והסיבה השניה היא שכיום אפילו המצוות שיש לנו מבחינות רבות אינן שייכות לזמנינו.
-מה אתה מתכוון? הרי התורה היא נצחית!
-ודאי, אבל קח את שמיטה. נניח שכל החקלאים בארץ שומרים שמיטה לפי הוראות מרן זללה"ה. האם זו אותה צורה כמו בזמן שכל העם חקלאי? אתה מטיל כאן את כל העול על אחוז קטן מהעם, ולרוב אין שום משמעות בשנה הזאת חוץ מזה שקשה להשיג ירקות ויש פח שמניחים בו את השמיטה, וכך גם תרו"מ שמוטלים רק על החקלאים. אבל בכלל, בזמן הזה, שאין רוב ישראל על אדמתם ואין סידור שבטים בנחלתם, שמיטה ותרו"מ דרבנן, אז ניקח לדוגמא את ספירת העומר, שמתחילה בתחילת קציר שעורים וסופרים את שבעה שבועות הקציר עד לחג הביכורים והבאת מנחה חדשה מקציר החיטים. אולי נדבר פעם על השייכות בין הספירה הזאת לספירה למתן תורה, אבל מכל מקום – הספירה הזאת אין לה שום שייכות אלינו. היא שייכת לעם חקלאי. וכן סוכות – בתורה כתוב שהוא חג האסיף, זמן האסיף משמח אותך? למען האמת, אני לא בטוח שבתקופה המודרנית שלנו האסיף נגמר בסוכות ולא בתחילת אלול. אתה לוקח ארבעה מינים הגדלים על המים, אתה שמח בהם? וזה לא רק בענינים שקשורים לחקלאות. הנה, יבום לא נוהג בזמנינו כי חוששים לאבא שאול, שאם הוא לא מיבם לשם מצוה כאילו פוגע בערוה, אבל לכאורה באמת הטעם של יבום שייך כאשר חיים בצורה שבטית, כמו שכתוב – "כי ישבו אחים יחדיו…", שאז יש משמעות לכך שהבן קם על שם האח. וכי בימינו יעלה על הדעת שהבן של המיבם יחשב בתחושה של הציבור כבן המת? אפילו כיבוד אב ואם – כשחיים בצורה שבטית, הכבוד לאב הוא כבוד לראש השבט. זה כבוד אחר לגמרי, זו צורה אחרת לגמרי…
-אבל מה כל זה שייך למשיח? אתה חושב שהוא יחזיר אותנו לחיי איכרים ורועים?
-אני לא יודע מה הוא יעשה, אבל ברור לי שהוא אמור לשייך את החיים שלנו לתורה ואת התורה לחיים! אמנם, ודאי שגם אנחנו מחויבים לנסות במה שביכולתנו במסגרת החיים שלנו לשייך את החיים ואת התורה זה לזה. אגב, נראה לי שהניתוק בין הטבע לאנושות אינה רק בעיה תורנית, אלא בעיקר בעיה אנושית. אבל לא, אין זמן עכשיו להאריך.
-בלי נדר, נשתדל למצוא זמן גם לזה. אבל לפי דבריך יוצא, שבזמן שלמה, דרך משל, לא היה ענין להאמין בביאת המשיח
-למה שיאמינו? הרי היה להם את משיח בן דוד!
-אבל בבית שני הם גם היו עם, ובכל זאת אין ספק שהם היו מחויבים לדעת מביאת המשיח, מלבד שלדבריך אין ענין במשיח, מספיק שהקב"ה בעצמו יגאלנו כדעת ר' הלל שאמר "אין משיח לישראל" ופירש"י "אלא הקב"ה בעצמו יגאלם", ואמר רב יוסף שרא ליה מריה להלל (סנהדרין צ"ח: – צ"ט.).
-דבר ראשון, ברור שר' הלל לא היה אפיקורס, וא"כ למרות שזה חטא, כמו שאמר רב יוסף – "שרא ליה מריה להלל"…
-אפשר להניח שרק אחרי שהרמב"ם פסק שאלו עיקרי האמונה זה נהיה אפיקורסות.
-אם כך, מנין לרמב"ם שזה מן העיקרים? ודאי שמי שחושב כר' הלל אינו יוצא מן הכלל, אלא שראוי בכל זאת לדון מה ענין יש שתבוא הגאולה ע"י אדם מזרע בית דוד. ונראה שכל ענין הברית שעם ישראל הוא שותף לקב"ה, כביכול רעיתו, ואין השלמות שישא הוא ית' אותנו כאשר ישא האומן את היונק שזה בחינת אב שיש לכל יחיד מישראל. אך כלל האומה שעומדת כאשה – ראוי לו להשתתף ג"כ בבנית ביתם המשותף, כביכול, ולהשתתף בגאולת ישראל, וזה מענין התשובה שנשוב אנו אליו לארץ ישראל ונעמוד לפניו. וראוי שיהיה זה ע"י המלך שהוא כאבי האומה, מנהיגה ומנהלה. הנה, תראה את בר כוזיבא, שר' עקיבא אמר עליו שהוא המשיח, שלמרות שר"ע טעה בפרט זה, מכל מקום ודאי שזו צורה שיכולה להראות כך, ביאת המשיח, לא רק כמו שכולם מקוים שיהיה מיד נסים ונפלאות. ואדרבה, זו הצורה הראויה יותר, ולפי"ז אפשר להבין יותר את הטעות של סאטמר והמזרחי. הם חושבים שהגאולה העתידה היא מעשה ה' לבד, לכן או שאין קדושה כמו המדינה, שהיא היא מדינת ה', או שכיון שודאי שאינה קדושה, אין לזה שייכות לגאולה, אלא אדרבה – זהו עומק הגלות. ואלו ואלו אינם מבינים, שזו היא הצורה שהשי"ת העמיד אותנו, כדי שנהיה אנחנו מעמידי עצמנו לפניו כעמו ונחלתו, וזה התפקיד שהטיל עלינו לבנות לו את מדינתו, ממלכת ה', מדינת התורה. וכשענין נשגב זה נמסר לידי אדם, הוא נראה כמו שהוא נראה, ואפשר אולי להוסיף, אם מותר, שאם ה' היה נותן לנו החרדים אל דברו את המדינה, היינו אולי חושבים שזו היא הגאולה ולא היינו מתאמצים ומשתדלים להעמיד אותה בשלמות הראויה בהתעלות והתקדמות תמידית, ולפיכך נתן את הממשלה ביד כאלו, שיהא ברור שאין זו התכלית, כדי שנדע שלנו הוא החיוב הנפלא והנורא להעמיד את כסא ה' וממלכתו. וכמובן שהוא יעזרנו על דבר כבוד שמו. כרגע, זה מה שעלה בדעתי, אבל באמת צריך לחשוב יותר. מה אתה חושב?
-אין לי שמץ של מושג. זה נושא מידי רציני בשביל לשלוף תשובה ברגע. אבל לא ענית על העיקר – מה הענין להאמין בביאת המשיח בבית שני?
-בא נבדוק. אולי בגלל שרוב עם ישראל היה בחוץ לארץ בבית שני ואינם אומה?
-אבל אלה שבארץ הם האומה.
-ודאי שהם עיקר האומה, אבל אנחנו רואים שלגבי מצוות כמו חלה, שצריך "ביאת כולכם", צריך לכל הפחות שיהיו רוב ישראל בארץ. ואם אתה שואל מצד הברית, הרי אי אפשר להגדיר מצב שאין בו נבואה, אין דיבור עם בן הברית, אין ארון וכרובים – אי אפשר להגדיר מצב כזה כקיום הברית. אם מצד קיום כל המצוות, לא היו להם מצוות התלויות בארץ כמו יובל, וגם הם כבר חיו בתקופה שרוח התורה לא התממשה אצלם בשלמות.
-יש לך משהו מעשי לעשות?
-דבר ראשון, עצם ידיעת הדברים חשובה מאד ומשפיעה מאליה על החיים. אבל אם אתה מחפש משהו בפועל להשתתף בגאולת ישראל בתור יחיד, מה שאני עושה זה להתפלל על זה, לצפות ואולי גם להתפלל בשערי הר בית ה'. וכמובן, כדי להכניס את התורה לחיים, צריך ללמוד, תלמד על מנת לעשות. תלמד מקרא, שהוא יסוד הכל, משנה, שהיא ההלכות הבסיסיות שיש לכל אחד מישראל, לידע ולהכיר את צורת קיום התורה, ותלמוד, שאין לך מדה גדולה ממנו, והכל כחלק מעם, ותשתדל לאחד ביניהם, ותחשוב, ותחשוב, ותחשוב. הרי אין ספק, שיראת ה', אהבתו והדבקות בו בזמן שהוא מאיר את פניו צורתם אחרת. בזמן שהוא מאיר את פניו אלינו ומחכה לנו שנתקרב אליו, נדבק בו ונעמוד לפניו, ודאי שהוא גם מסייע לדורשיו ומבקשי פניו יותר מבזמן הסתר פנים.
-מה דעתך, יש טעם לחפש כאלו שחושבים כמותך, להתאגד ולעבוד יחד?
-אין לי מושג.
-אולי אני אנסה לבדוק אם שייך. יש לי רצון לעשות…
-יישר כחך, תזכה לעלות ולהיראות. -אמן, וכן למר.
[1] עי' במשנ"ב סי' תקס"א סק"ו בשם הב"ח שכתב על הרואה את מקום החורבן ש"חייב להשתחוות ולקרוע את בגדיו ולבכות ולהתאונן ולהתאבל על חורבן ביהמ"ק ולקונן ולומר מזמור לאסף", ונראה שבחוה"מ אין ראוי להתאבל ולבכות כ"כ, ולכך די בהשתחוואה ותפילה. ועי' בשמואל ב' (ט"ו, ל"ב) 'ויהי דוד בא עד הראש אשר ישתחוה שם לאלקים', והיינו שהיה משתחוה כשראה את מקום המקדש, ועי' רד"ק שכתב 'כי מהר הזיתים יראה אדם את מקום ביהמ"ק, ואע"פ שלא היה אז בית', ועי' רש"י שכתב 'אשר היה רגיל להשתחוות שם כשהיה בא לירושלים, היה רואה משם את האהל שהארון בתוכו והיה משתחוה', וע"ע בתהלים (צ"ט, ט') 'והשתחוו להר קדשו', ועי' רד"ק 'הוא הר המוריה שבו ביהמ"ק, כי הוא [השי"ת] קדוש ומקומו קדוש'.