ליל תשעה באב
"כבר כמה חדשים שלא ראיתי את ישראל" – כך היה הולך יהודה בין ההמונים שגדשו את רחבת הכותל המערבי ומהרהר בלבו – "הוא הלך לו לחיזוק באיזושהי ישיבה בלי להודיע מראש. הייתי בטוח שהוא כאן בשעה זו. וכי להיכן הלב נמשך ביום בו קורא ה' לבכי אם לא לכותל הר בית ה'? הוי! איך שכחתי? לישראל מתאים יותר לעמוד ליד אחד השערים. אנסה ללכת לשער השלשלת, ואם לא אמצאהו, אחזור לכותל. יהודה צעד בכבדות על רצפת האבן כשקולו של המואזין היוצא מהר הבית קורע את לבו. בעצם אפשר לומר, שבית המקדש נחרב בפעם השלישית בכ"ח אייר תשכ"ז בשעה שמסרו מרשיעי ברית את חדר המיטות, את ההיכל, האולם והעזרות, את מחנה השכינה ומחנה לויה, ליד הערלים. אין דור שהמימרא "כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו חרב בימיו" שייכת בו כמו דורינו. אבל בעצם, לכאורה, זה היה צפוי מראש. הרי מי עומד כאן בראש השלטון? את מי העמידו לשרים המוני העם? הוי, הם המליכו ולא ממני השירו ולא ידעתי (הושע). אבל זה גופא …
"הוי ישראל, מה יהיה עלינו?", כך פנה יהודה כשפגש את ישראל עומד ליד הפתח כשהוא נושך בחזקה את שפתיו כעוצר בכח שלא לבכות לפני הנכרים. "אל תגידו בגת אל תספרו בחוצות אשקלון פן תשמחנה בנות פלישתים פן תעלוזנה בנות הערלים".
-"מה זה שייך אלי, והן יודעות ומשחקות בבית הגדול. הן עולזות ושמחות, ואנחנו עומדים בחוץ ובוכים, הוי". עתה כבר לא עצר כח ופרץ בבכי. "הלא עונותינו הטו אלה וחטאותינו מנעו הטוב ממנו, הוי".
יהודה הטה את פניו, שאף עליהם זלגו הדמעות. אחר, עמדו שניהם והתבוננו בשתיקה בכאב וגעגוע.
"רציתי לשוחח אתך", אמר יהודה לישראל כשכבר היו מחוץ לחומות שבנו הגויים שלא במקומן.
"עכשיו אני מקיים בעצמי "ישב בדד וידום", כי גדל הכאב מאד. הרי כשמדברים על עניינים אלו אנו עלולים להסיח דעת מעומק היגון, חלילה, שזה עיקר היום. אבל בלי נדר אהיה במוצאי הצום בישיבה הקדושה".
"אולי", ענה יהודה והלך לו.
מוצאי ת"ב
"נעלמת, ישראל", פתח יהודה. "היית חסר לי".
"נעים לשמוע דבר כזה, אבל מה רצית אתמול?".
"יש כאן דבר תימה. הנה שני דברים ארעו במאתיים השנים האחרונות, האחד ישועתם של ישראל שהתחילה בשוויון הזכויות שנתנו לנו בארצות נכר והמשיך בקיבוץ גלויות ומתן שלטון לישראל בארץ ה', נתינת ירושלים בידם וגמר שעבודם של ישראל בנפילת מסך הברזל הרוסי. מצד שני, בעת זו החלה ירידתם של ישראל, עד שעכשיו אי אפשר לומר על רוב העם שהם חרדים לדבר ה'. ואם גלות ישראל אפשר לומר שפסקה, הרי שגלות השכינה וגלות התורה הלכה והעמיקה, ואל תאמר מקרה הוא. לא יתכן שדבר כזה גדול מקרה הוא!".
"כבר אמר הכתוב – "הוי רב את יוצרו חרס את חרסי האדמה היאמר חומר ליוצרו מה תעשה ופעלך אין ידים לו הוי אומר לאב מה תוליד ולאשה מה תחילין… כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי".
"אבל בכל זאת אולי אפשר להתבונן בזה וללמוד את דרכי ה', הרי לא באתי חלילה לריב את יוצרי מלכי ובוראי".
"כבר אמר הכתוב – "אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו". הרי יראת ה', אהבתו, שמירת תורתו, הם דברים המוטלים עלינו, וה' מצדו גואלנו, ואנחנו עם ישראל בכללות, ואפילו הדבקים בה', אין לנו אלא לומר – "לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים"".
"בכל זאת, מה הפשט שעכשיו נכשלנו בדיוק בזמן שבא ה' לגאלנו, מה שלא קרה לנו במשך כל שנות הגלות? אל תענה לי "וישמן ישורון ויבעט שמנת עבית כשית", שאגב ראיתי שם בספרי – "אלו ג' דורות שקודם ביאת משיח", כי אני מרגיש שיש בזה ענין עמוק יותר ואמיתי יותר".
"נו… אנסה להציע את מחשבתי בזה בקיצור רב, אבל אל תסמוך עלי. כשבא ה' לגאול את עמו בדרך הטבע ועלה במחשבה לפניו שתבוא הגאולה ע"י ישראל עצמם, שלח יצר ורוח של לאומיות בעולם כדי שיתעוררו ישראל לשוב לארצם, וכן יצר של עצמאות ורצון לעמוד על רגלינו. אמנם אנחנו טעינו וסברנו שענין הבטחון בו יתברך הוא לשבת בחיבוק ידים, ולהמתין שהוא יעשה הכל, ולא הבנו שענין הבטחון הוא לעשות כל אשר בידינו, ואף אם לא נראה לעין בבירור שנצליח, מוטל עלינו לבטוח בו שיגמור בעדנו, ככתוב – "כי ה' אלקיך הוא הנותן לך כח לעשות חיל", ולא כתב הוא העושה לך חיל, שזה עיקר הבטחון – ללכת לפני ה' עמו בגאולה, כאשה עם בעלה שמשתתפת אתו, וכן אמר על יד ירמיהו נביאו "הנה אנכי עושה חדשה בארץ נקבה תסובב גבר", וכן אמר הושע "ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדיו ושמו להם ראש אחד ועלו מן הארץ", משמע שמעצמם יעלו, ואחר אמר – "אמרו לאחיכם עמי ולאחותיכם רוחמה ריבו באמכם ריבו…" [עי"ש]. ולכאורה זה נאמר ממש עלינו, אמנם אנחנו התגברנו על היצר הזה והמתנו אותו, וכשהעמדנו כך את דבר ה', ומאידך הוא יתברך הולך ומגביר את יצר העצמאות והלאומיות, נתהפך ה"יצר" ליצר הרע, ורבים חללים הפילה. אמנם בשורשו, על-מנת שנעמוד כעם נצרך רגש הלאומיות, אלא שאין לאומינו מצד המשפחה והגזע המשותף או הגורל המשותף וכיו"ב וכמו שדימו הטועים, אלא שעניין לאומיותנו בצורתו המתוקנת הינו המחויבות לשותפות לברית עם ה', ותפקידנו לעמוד לפניו כ"ממלכת כהנים וגוי קדוש". וכמו כן הרגשת העצמאות נצרכת, שהרי כל אחד מבין שמי שיש לו בטחון שיהיו לו תפילין ואינו פועל למען זה, אינו אלא טועה. והוא הדין כאן, שאנו צריכים להקים כאן ממלכת כהנים וגוי קדוש, שהרי אף זה מוטל עלינו".
"נראה, כי אינך יודע, שפריקת העול לא התחילה בציונות, אלא עם מתן שויון זכויות לישראל, ויתר על כן – מהיכן היה עלינו לחשוב שתבוא הגאולה בידינו נגד פשטות המסורת של אלפיים שנה? נכון שהראית לי בזמנו את הרמב"ם בסוף הלכות מלכים ומלחמותיהם, שנראה ממנו כי הגאולה תבוא מצדם של ישראל ובדרך הטבע, וכמו שסבר רבי עקיבא שאמר על בן כוזבא "דין הוא מלכא משיחא", אבל לא זה מה שהיה שגור בפי כל".
"אבל בזה אתה מודה לי, שכל זמן שזה ההלך רוח אין אפשרות שתבוא הגאולה בדרך הטבע ע"י שומרי תורה, מלבד שלא היינו מוכרחים לדבר על גאולה – היה מספיק שנדבר על מצות ישוב ארץ ישראל. אבל כנראה זה לא סוחף מספיק ולא מלהיב ומושך את הלב, אז היתה מוכרחת צורה זו. ומה שטענת שפריקת העול התחילה באמנציפציה – גם בזה יש להתבונן איזה יצר גרם לזה, ואיך היינו יכולים להשתמש בו בקדושה ובטהרה, ומדוע היה נצרך זה היצר לישועת ישראל".
"תן לי לפרט לך את סוגי היצרים שהובילו אותנו אל התהום – א' – סתם יצר הרע פשוט של רדיפת תענוגות ועוה"ז. ב' – רצון להידמות לגויים. ג' – הסתכלות על כל העולם מבעד למשקפי המדע החומרני".
"יפה מאד. עכשיו תנסה אתה להסביר גם את הצורך בכל אחד מהם ואיך היינו יכולים להשתמש בו".
"טוב, זה ברור שבלי המדע ורצון לחיות חיים טובים כאן בעוה"ז, החיים כאן היו נראים כמו לפני מאה שנה, בלי מים, חשמל, מערכת ביוב, מערכת בריאות וכו' וכו'. ודאי שכל זה נצרך, אלא שזו באמת בעיה גדולה איך לא ליפול בבוץ ולשקוע ברדיפת עוה"ז כתכלית ומטרה. מן הסתם יש לתורה פתרון, אבל לגבי היצר של להיראות ולהידמות לגויים – למרות שאפשר אולי להניח שכל שאר היצרים, שהסכמתי אתך שהם נצרכים, שרשם ביצר זה – אבל אי אפשר להסתכל עליו כדבר טוב".
"בא נבדוק היכן מוזכר בתורה היצר הזה".
"בפרשת ראה – "פן תדרוש לאלהיהם לאמר איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני".
"אמת! אבל יש מקום בו הוא לא מובא כאיסור, ואולי להפך – כמעלה. בפרשת שופטים – "ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבותי שום תשים…". ושימת מלך נפסקה להלכה שהיא מצות עשה. רואים שהלמידה מהגוים בעניני עבודת ה' ודאי פסולה אפילו אם נסתכל כיצד הם עובדים את אלהיהם ונעבוד כך את ה', אבל בעניני עולם הזה – תיקון המדינה והמלכות – הלמידה מהם יכולה להיות כשרה ומשובחת. כמובן, שאיני אומר שפושעי ישראל לקחו את היצרים שה' שלח לנו למקום הנכון, אלא ודאי אצלם יצר הרע הוא, אך אנחנו צריכים להשתמש ביצר כראוי, שזה תפקידו, ואז אין זה יצר רע אלא מלאך קדוש".
"ומה תגיד על …".
"קח את העיקרון – כל יצר אפשר וצריך להשתמש בו בקדושה, ואם בא זמן והתעורר היצר ביותר – הרי שיש עתה צורך בו יותר!".
"יש לך הסתכלות מחודשת מאד על יצר הרע! יש לדבריך מקור כלשהו?".
"הנה, אמרו רבותינו שכשנהרג יצרא דע"ז, פסקה הנבואה, מפני שהוא יצר הקשר לרוחניות, ואפשר להשתמש בו לנבואה בקדושה או לע"ז, אך בלעדיו – לא שייכת נבואה. ועל יצרא דעריות כתוב בגמ' שכשחבשוהו לא נמצאה ביצה לחולה בכל הארץ, ופשוט שהוא נצרך לפריה ורביה, אך יותר מזה שמעתי, שכתוב בזהר שבלי זה היצר חדותא דשמעתתא לא אישתכחא, וכמו שמצינו שהתורה משולה לאשה, וכנראה אין זה משל בלבד אלא עומד במקום אחד בנפש, וכן אמרו בסנהדרין – "יצר – תנא שמאל דוחה וימין מקרבת", ובב"ר אמרו "והנה טוב מאוד זה יצה"ר", והיינו כמו שאמרתי, שאין דבר רע יורד מן השמים, והוא הדין בכל יצר שבאדם, אלא שצריך זהירות מרובה בדבר זה, ולהתגבר פעמים רבות על היצר ולכוף אותו, שאם לא כן, הוא יכול חלילה להיות כבעלים במקום להיות עבד, ולפרוץ גדרי עולם רח"ל".
"אז מתי נדע איך להשתמש בו?".
"אי אפשר לתת כלל ברור, אבל ודאי שלא לפחד מהיצר כאשר מצד התורה יש מצוה וחיוב, וגם אם היצר נהנה בזה, ובשביל זה הקב"ה נתן שכל ובינה לאדם בכדי שידע איך לנהוג לפניו, וודאי שככל שתהיה יותר גדול בתורה תהיה לך יותר דעת תורה על כל מקרה לגופו".
"עכשיו אני מבין את פירוש התפילה שבברכות השחר – "וכוף את יצרנו להשתעבד לך", שהיצר גופא יעבוד לפני ה'".
"כדאי לזכור, שחז"ל אומרים על אברהם אבינו שזכה שיצרו ישלים עמו, אך אפילו דוד המלך נאמר עליו "ולבי חלל בקרבי", שהרגו ליצר הרע ולא השלים עמו, וה' ינחנו בדרך אמת". "אמן".