אנו עומדים כעת אחר חג מתן תורתנו, בו קבלנו את התורה שקדמה לעולם תתקע"ד דורות ובשבילה נברא העולם, כמאמר חז"ל – "בראשית" – בעבור התורה שנקראת ראשית. ומקובלנו מרבותינו, שהיה העולם שרוי בפחד, "ארץ יראה" (שבת פ"ח.) עד ו' בסיוון עקב התנאי שהתנה הקב"ה עם העולם, שאם לא יקבלו ישראל את התורה יחזור העולם לתוהו ובוהו, וכמאמר חז"ל על יום "השישי", ורק אז "שקטה". וכאשר מתבוננים בכל זאת, מתעוררות כמה וכמה פליאות עצומות שיש לעיין ולהעמיק בהן.
אנו מוצאים בתורה, שבבואו של הקב"ה לבחור את עמו ישראל (שגם בעבורם נברא העולם בראשית – "בשביל ישראל שנקראו ראשית") ומחשבתן קדמה לבריאה, נאמר "אתה הוא ה' האלקים אשר בחרת באברם והוצאתו מאור כשדים ושמת שמו אברהם ומצאת את לבבו נאמן לפניך. וכרות עמו הברית לתת לו את ארץ הכנעני… לתת לזרעו כי צדיק אתה" (נחמיה ט', ז' – ח').
והפלא עצום!
וכי זו היא המטרה שבעבורה נבראו שמים וארץ? וכי זוהי המחשבה הקדומה שעלתה ברצונו יתברך, לתת מקום גאוגרפי תחום בגבול לקיום מטרת בריאת העולם, ועוד בכריתת ברית? הרי היינו מצפים שהקב"ה יאמר לאברהם אבינו "לך לך מארצך, מקום של ע"ז בה לא מאפשרים את מטרת הבריאה, לא משנה לאן, אלא העיקר למקום בו תוכל להתקיים המטרה המקורית, ושם אעשך לגוי גדול שיקבלו את התורה ומצוותיה", ועל זה תכרת הברית! ופה נאמר, שבחירת אברהם הייתה ע"מ לכרות ברית על הארץ? אתמהה!
ועוד, שבכל ההבטחות לאבות הקדושים לא מצינו שום רמז (בוודאי לא בפשוטי המקראות) על המטרה הגדולה של קבלת תרי"ג מצוות ולימוד התורה, אלא כל ההבטחות נאמרו על ארץ גיאוגרפית במקום מוגדר דווקא.
לאברהם נאמר: "לזרעך נתתי את הארץ הזאת" (בראשית ט"ו, י"ח); "כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך" (שם י"ג, ט"ו); "אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה"! (ט"ו, ז') [וכי זו היא המטרה כולה של בחירת אאע"ה? לתת לו את הארץ לרשתה?]; "לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת…" (שם ט"ו, י"ח); "ונתתי לך ולזרעך אחריך… את ארץ כנען לאחוזת עולם והייתי להם לאלוקים" (שם י"ז, ח') [שני הדברים כנראה קשורים זה בזה – היותנו בארץ כנען עם היותו לנו לאלוקים, ונשאלת השאלה מדוע זה קשור, וכי אינו יכול להיות לנו לאלוקים ללא נתינת ארץ כנען דווקא??].
ליצחק נאמר: "לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל " (שם כ"ו, ג').
ויצחק מברך את יעקב בצאתו לחרן – "ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך אתך לרשתך את ארץ מגוריך אשר נתן אלוקים לאברהם" (שם כ"ח, ד'), והוא פלא! בשעה זו שיורד יעקב לגלות לעשרות שנים, הרי היינו חושבים שצוואת אביו תהיה על קיום השליחות והמטרה עבורה נברא העולם שהיא התורה!
ליעקב נאמר: "הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעיך… ופרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה" (שם כ"ח, י"ג – י"ד). ושוב מזדקרת השאלה, מדוע אין אפילו רמז על המטרה העיקרית לשליחותו של יעקב אבינו בעולם?
הפלא הולך וגדל בחומש שמות.
מתוך השפל של "ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שוועתם אל האלוקים" (שמות ב', כ"ג), הקב"ה מתגלה למשה רבינו – "ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו אל ארץ טובה ורחבה אל ארץ זבת חלב ודבש אל מקום הכנעני…" (שם ג', ז' – ח'), ובהמשך – "פקד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם במצרים ואמר אעלה אתכם מעני מצרים אל ארץ זבת חלב ודבש אל ארץ הכנעני…" (שם ג', ט"ז – י"ז). ותמה נתמה, מדוע לא מוזכרת כלל התכלית העיקרית מיציאת מצרים שהיא קבלת התורה?! (ואפילו מה שהוזכר "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה" (שם ג', י"ב), נאמר לא בהקשר של תכלית היציאה, אלא כזכות שבגללה יצאו, כדברי רש"י, או כסימן שישמעו בקול משה רבינו להכנס לארץ כדברי הרמב"ן).
והפלא ממשיך בחטא המרגלים.
בחטא זה לא היה ענין ע"ז כחטא העגל ולא ג"ע כמו בשיטים, ולא מובן על מה חרי האף הגדול הזה עד שהקב"ה לא מחל על זה כמו בעגל שהקב"ה ניחם על הרעה אשר ביקש לעשות, עד שכבר אז נגזר החורבן ונקבעה להם בכיה לדורות – "וישא ידו להם להפיל אותם במדבר. ולהפיל זרעם בגוים ולזרותם בארצות" (תהילים ק"ו, כ"ו – כ"ז, ועיין רמב"ן שם).
בספר דברים לכל אורכו נאמר שוב ושוב אין ספור פעמים שכל מטרת התורה היא דווקא ע"מ לקיימה בא"י –
"ועתה ישראל שמע אל החוקים והמשפטים אשר אנכי מלמד אתכם לעשות למען תחיו ובאתם וירשתם את הארץ" (דברים ד', א').
"ראה לימדתי אתכם חוקים ומשפטים… לעשות כן בקרב הארץ אשר אתם באים שמה לרשתה" (שם ד', ה').
"ואותי ציווה ה' ללמד אתכם חוקים ומשפטים בארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה" (שם ד', י"ד).
"ושמרת את חוקיו ואת מצוותיו אשר אנכי מצווך היום אשר יטב לך ולבניך ולמען תאריך ימים על האדמה אשר ה' אלקיך נותן לך כל הימים" (שם ד', מ').
"ואתה פה עמוד עמדי ואדברה אליך את כל המצווה והחוקים והמשפטים אשר תלמדם ועשו בארץ אשר אנכי נותן להם לרשתה" (שם ה', כ"ח).
"וזאת המצווה החוקים והמשפטים אשר צווה ה' אלקיכם ללמד אתכם לעשות בארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה" ( שם ו', א').
"ושמעת ישראל ושמרת לעשות אשר ייטב לך ואשר תרבון מאד כאשר דבר ה' אלקי אבותיך לך ארץ זבת חלב ודבש" (שם ו', ג').
ועוד פעמים רבות אין מספר בספר דברים שנאמר לדור נכנסי הארץ.
והפלא שוב עולה ונזעק. הרי התורה עומדת בפני עצמה, ועכ"פ לימוד התורה עומד בפני עצמו, וחלק נכבד מקיומה בפועל נוהג בין בארץ ובין בחו"ל, ומדוע כל כך מודגש חזור והדגש אין ספור פעמים שעיקר מטרת התורה היא בא"י דוקא?
ומה היה כ"כ רע בבבל, שם פרחה התורה שבע"פ וחברו רבינא ורב אשי את התלמוד, שהוא יסוד חיינו ורוח אפינו?
ומדוע בכל תפילותינו כ"כ מבקשים על חזרה לא"י וירושלים, בתפילת י"ח מתוך י"ח הברכות לפחות ארבע נאמרות על חזרה לא"י, תפילת מוסף כולה נאמרת על חזרה לא"י ולמקדש, בברכת יוצר "אור חדש על ציון תאיר", באהבה רבה "והביאנו לשלום מארבע כנפות הארץ…". כבר בפתיחת שחרית – "זכרו לעולם בריתו דבר צוה לאלף דור אשר כרת את אברהם ושבועתו ליצחק ויעמידה ליעקב לחוק לישראל ברית עולם לך אתן את ארץ כנען חבל נחלתכם" (דברי הימים א' ט"ז, ט"ז – י"ח), כל האריכות בשני ובחמישי וכו' וכו'.
וודאי יודע אני שיאמרו, וכי מה בכלל השאלה – הרי את רב המצוות ניתן לקיים רק בא"י ועל זה מבקשים, אבל היא גופא קשיא – על מה ולמה תלה נותן התורה את אפשרות קיום התורה דווקא בא"י?
וכי לא מספיק היה לתת לבני אברהם יצחק ויעקב שיגורו בכל מקום בעולם ויובטחו כל הבטחות התורה על ישיבה בשלום ומתוך הרווחה, בריאות ובנים בכל מקומות מושבותם, כמאמר חז"ל על "כל קדושיו בידיך"… "גם כי יתנו בגויים עתה אקבצם" (ב"ב ח'.).
ומדוע היה צריך משה רבינו להרעיש העולם בתקט"ו תפילות כדי להכנס לארץ?
ובכלל, הרי העולם נברא כדי שיעסקו בתורה, ומדוע, אם כן, חלקים גדולים בתורה עוסקים בעבודת האדמה וחקלאות, הרי ת"ח לא עוסקים בזה ולא יעסקו בזה, לא בשביעית ולא בכלאיים ולא בפאה (והאמת – גם לא במסחר, ומה שייך בהם טוען ונטען ושכירות פועלים וכו' וכו').
ומדוע רוב ברכותיו של משה רבינו לפני מותו (וכן של יעקב אבינו) לא היו על לימוד התורה אלא על הצלחת הישיבה בא"י, ליוסף "מבורכת ה' ארצו מטל השמים…", לזבולון "שפע ימים ינקו ושפוני טמוני חול", לגד "ברוך מרחיב גד", לדן "דן גור אריה יזנק מן הבשן", לנפתלי "שבע רצון ומלא ברכת ה' ים ודרום ירשה", לאשר "טובל בשמן רגלו ברזל ונחושת מנעליך", היכן הברכה על עיקר בריאתם וענינם לעסוק בתורה?
ונסיים בעוד שאלה אחרונה, בדבריו האחרונים של הקב"ה למשה רבינו, בהם הוא עובר על כל ההיסטוריה עד היום האחרון, מה היינו חושבים שיאמר למקבל ומוסר התורה תכלית הבריאה? מן הסתם דברים שקשורים לתיקון השלם ולתכלית הבריאה.
ומה הוא מראה לו? כיצד מצליחים בנ"י להסתדר בארץ ישראל!
"ויראהו ה' את כל הארץ את הגלעד עד דן ואת כל נפתלי ואת ארץ אפרים ומנשה ואת כל ארץ יהודה עד הים האחרון ואת הנגב ואת הכיכר בקעת יריחו עיר התמרים עד צוער. ויאמר ה' אליו זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב הראתיך בעיניך" (דברים ל"ד, א' – ד').
זה הדבר החשוב ביותר בעת כזו?
ברור לי, שעל כל שאלה מהשאלות הללו ישנן תשובות פשוטות ומניחות את הדעת. אך באותה מידה ברור לי גם, שישנה כאן תשובה אחת ברורה ונחרצת לכל הפליאות והשאלות, ונענה אותה במשל.
משל לאדם שהיה לו הון רב וכל מחמדי עולם, אלא שהיה יושב לעצמו במקומו, ועלה ברצונו להיות מלך. ומלך היינו שיש לו ממלכה ועם, וע"י שיהיה מלך על ממלכה ועם ויקבלו מלכותו וגזרותיו יתגדל כבודו עד קצוי ארץ ויפורסם שמו למרחוק.
ובחר לו ארץ טובה ורחבה בה תתקיים ממלכתו ובחר לו עם שפדה אותם מבית עבדים שיהיו קנויים לו ומחויבים לו מחמת זה שהוציאם מבית עבדים. ונתן להם תרי"ג חוקים והוראות שיקיימו וע"י זה יתגלה כבודו, ורוב החוקים יכולים להתקיים למעשה רק בתוך ממלכתו (זרעים, קדשים וטהרות, חלק גדול ממועד וחלק גדול מחו"מ שצריך סמוכין), שהרי עלה ברצונו שעמו יקיימו גזרותיו דווקא בממלכתו שמשם יתפרסם כבודו. ובחר לו עיר בירה ושם בנה מקום לעבדו ובית לשכנו וחדר שכינתו הפרטית בתוך אותו הבית. וכרת ברית עם עמו שהוציאם מבית עבדים שהיותם גרים בממלכתו תלוי בשמירת החוקים, ואם יעברו עליהם יגורשו לזמן קצוב מהממלכה. אמנם גם שם יהיו מחויבים בשמירת החוקים [אותם שלא שייכים לממלכה דווקא] אבל לא ששם עיקר ענינם, אלא רק כדי שלא ישכחו אותם כשיחזרו (רמב"ן).
ואכן לדאבון לב, המה עברו ברית וגלו מהממלכה ובטלה [זמנית] מטרת הקמת הממלכה, הגם שגם בגלות שמרו החוקים ולמדו אותם, אבל לא זו עיקר המטרה כנ"ל, והייתה הממלכה שוממה שנים רבות ולא נתן המלך לאף אומה אחרת להתבסס בממלכתו עד ישובו בני עמו חזרה.
והנה הסתיו עבר הגשם חלף הלך לו, הניצנים נראו בארץ וקול התור נשמע בממלכה, ופקד המלך את עמו ונתן שוב אפשרות לשוב לממלכה, דבר שלא היה ניתן זה דורות רבים מבחינה טכנית, לא הייתה פרנסה, לא הייתה אפשרות לקיום החוקים, הייתה סכנת דרכים ואויבים, לא היה מקום לחינוך ילדים, ולפתע הכל השתנה. יש פרנסה, הארץ השוממה והריה שוב נותנים פריה לבניה, התורה פורחת, קיום החוקים אפשרי לחלוטין, אין סכנת דרכים ואין עוד סיבה לבני העם להשאר בגלות.
ומה גדול השבר ומה רב הכאב אם יהיו מבני עמו של המלך, שמרוב שנים וגלות ישכחו את המטרה הראשונה ולא יבינו את גודל האפשרות, ויחשבו בליבם שגם במקומות מושבותם בגולה יוכלו להמשיך בחייהם. ויחשבו, שהרי הם שומרים גם שם על חוקי המלך ולומדים את דבריו, ואם ירצה המלך יבוא ויקחם על כנפי נשרים ויחזירם לממלכתו. (עיין מדרש שיר השירים על הפסוק "דודי שלח ידו מהחור" (ה', ד'), וז"ל: וכי מה דרכו של חור זה לגדל שקצים? אלא כך אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה רבש"ע כל ניסים הללו שעשית לי ע"י כורש, לא היה מוטב לעשותן לי ע"י דניאל ועל ידי אדם צדיק? אעפ"כ "מעי המו עליו" ע"כ.) ואותם אנשים לא ירגישו, שעליהם מוטלת החובה לחזור לממלכה כדי לחדש את הברית והמטרה הראשונה עבורה הקים המלך את ממלכתו ובחר בעמו.
והנמשל מובן מאליו, תן לחכם ויוסף לקח. "השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם".