וצונו על מקרא – והוא מאמר נחמד לחמדת תורתנו, לקדושת יום פורים, ולקדושת דור שכולו פורים, על סדר ימי הפורים המשולש הזה, פורים של קמעה קמעה, בשילוש קדושה בקודש.
חלק א' – מקרא של מגילה שחל להיות בערב שבת
מגילה של לילה
מה נשתנה הלילה הזה, מכל לילות י"ד באדר? שבכל הלילות אין המוקפים קוראים עד למחר, והלילה הזה – לא די להם שאינם קוראים אחרונים, אלא אדרבה – לפי שכל ישראל מאריכים הודיה בתפילת על הניסים, המה המקדימים לקיים המצוה. ומפני שאין רגילים בזאת המצוה מתוך התענית כי אם מתוך העונג, יש להם לדעת כי שתי קריאות של לילה ישנן – זו שבכל שנה ושנה, קוראים אותה מתוך שמחת אחיהם שבפרזים, לקיים מצות הודאה כתקנה עד בלי די, להודות ולחזור ולהודות, ולא ידום. ואילו השנה, אחרת – מתחברים לפרזים לקוראה מתוך עינוי תפילה וזעקה, זכר לימי הצומות וזעקתם, שהיו זועקים יום ולילה[1], לחבר הקריאה אל תענית אסתר כדי לזכור, שה' יתברך רואה ושומע כל איש בעת צרתו כאשר יתענה וישוב אל ה' בכל לבבו כמו שעשה בימים ההם".[2]
ואף שכל הפותח מאמר של פורים בצום, תפילה ותענית, בירושלים, אינו אלא מן המתמיהין, אין הדבר אלא מפני שבאתי להליץ טוב על ישראל, והוא מנהג ישראל שבדורות האחרונים 'ונהפוך הוא' – לעשות אותם ימי תפילה וזעקה, והמקרא אומר 'משתה ושמחה' – מקום הראיתי באצבע, בדיעבד, לאותה התפילה, בליל י"ד עד פתיחת הצום. כיוון ששמעו לשון צדיקים וחידותם, פתיחת יד שערי שמיים לקבלת תפילות, נתגלגל הדבר להרבות בתפילה, ואין הדבר כן, אלא ירבה בסעודה כפי כוחו, שהיא היא קבלת תפילה של פורים, והלכה היא "שתה יין כדי רביעית – אל יתפלל עד שיסיר יינו … ואם אינו יכול לדבר לפני המלך תפלתו תועבה".[3]
ומה בין פורים לקבלת התפילות? כבר ערך מרן שולחנו, והגיש כי (שו"ע או"ח נג ד) "שליח ציבור צריך להיות רגיל לקרות תורה נביאים וכתובים". ובמשנה ברורה הביא שני טעמים לדין זה – "כדי שיהיו הפסוקים המעורבים בתוך התפלה סדורים בפיו, גם אם אינו רגיל לקרות הוא בכלל מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה". הרי שדין זה של 'תפילתו תועבה', נאמר על שני אנשים – האחד – על תפילת השיכור, והשני – המסיר אזנו משמוע תורה, הוא האיש שאינו רגיל לקרות מקרא של תנ"ך! ומידה טובה מרובה ממידת פורענות חמש מאות פעם, תאמר בפורים, שמטה כל איש אוזנו לשמוע מקרא, והכל שמים אזנם לשמוע מקרא מגילה – הרי זה משים אזנו לשמוע תורה, גם תפילתו מקובלת[4]!
עסק התורה, בין מגילה דלילה למגילה דיום
יקרה היא מפנינים, תורת ה' מכתב א-להים, כל חפצינו לא ישוו בה, לא ימוש ספר התורה הזה מפינו, ואין אומתנו אומה אלא בתורותיה, תורה שבכתב ותורה שבע"פ, אינן צרות זו לזו, מרועה אחד ניתנו, ונצטווינו ללמוד התורה הנביאים והכתובים, למען תהיה תורת ה' בפינו, מרפא היא לכל, תריס בפני הפורענות, כל הנביאים ודברי רבותינו ז"ל מלאים שבח לימודה, ירושתנו, אהובתנו, ארושתנו, אילת אהבים ויעלת חן, ואם היו בני אדם מרגישין במתיקות ועריבות טוב התורה, היו משתגעים ומתלהטים אחריה, ולא יחשב בעיניהם מלוא עולם כסף וזהב למאומה, כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם.
מי נתן לנו אותה? מי הביא לנו את התורה? מי שלח לנו את הנביאים? ומי כתב את הכתובים? הוא הרי יודע בדיוק מה שכתב שם, ואם חושב שכדאי שנדע היטב כל מילה בה, ואין בלעדה תבלין הצלה מיצרנו הרע, מי פתי לא יקח הטובה במתנות? ואם פתי הוא, אדרבה – יעסוק בתורה ויתרפא, תורת ה' תמימה, ומחכימת פתי. וכל ההוגה בה מתמלא אהבה לנותנה שאמר והיה העולם, ומשכיל אהבתו לבניו, לשמרם ולסעדם, להניא עצת גויים ולהפר מחשבות ערומים.[5]
מגילה דיום
שוויון בנטל? אמרו פורקי העול, תשובה זה מפחיד, תורה זה מסובך, כיצד אם כן ישתתפו הלצים בנטל הגאולה? נטלו על עצמם לעסוק בחוצפא יסגא, שהיא מסימני הגאולה.
משל הוא, ולהבדיל ריבוא ריבבן, הנה בעצם גם באי-לימוד נ"ך קיימת 'בחינה' מסוימת של גאולה, כמו שכתב הרמב"ם בהלכות מגילה (פרק ב הלכה יח), שלימות המשיח יתבטל כל הנ"ך, חוץ ממגילה וחומש והלכות תורה שבעל-פה, כמו גם כל זכרון הצרות שישכח, ורק פורים לא יתבטל.
ואמנם ישנן דרכים טובות יותר לקדם את הגאולה, מאשר חוצפא יסגא ולא ללמוד נ"ך. למשל, כן ללמוד את דבר ה' ביד עבדיו, עם מסרים מיוחדים לדורנו, אשר כולו גיא חיזיון.
'אמר רב אדא ברבי חנינא – אלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד, שערכה של ארץ ישראל הוא', והיא מימרת רבותינו בנדרים (כב) של תלמוד בבלי, וכך הוא ההסבר – בחומש באמת כבר כתוב הכל, אלא שצריך עוד ספר אחד, של התוצאה בפועל. 'ספר יהושע', ספר שמספר איך בפועל כובשים ומיישבים את ארץ ישראל. אך כיון שחטאו ישראל ולא גמרו להוריש את הגויים, חל תהליך שלם של חטא ותשובה, ונכתבו כל הנבואות הנצרכות לדורות, ובפרט לדור 'אתחלתא דגאולה' לדעת דרכי ה' בהם מנהיג את עולמו. מעתה, כיוון שנתקן העולם, חוזרים למעיקרא, אין חטא, ויש רק חומש, ומגילת אסתר, שהיא היום ספר יהושע המתוקן[6], כי בדור אחרון זה הספר של ביטוי התורה למעשה, כעת ה'בפועל' של התורה זה ספר מגילת אסתר, כי ה'בפועל' של כל התורה כולה, הוא כיצד כל עולם הטבע מתנהל רק בידי הבורא, וסתם המלך – מלך מלכי המלכים[7].
מתנות לאביונים
ואם הלכה אחת של מתנות לאביונים – כל הפושט יד נותנים לו – ברוחניות אמרו, תאמר אביון עצמו – לא כל שכן? ואם אביון כל כך קטן שרק אוכל חסר לו, צריך לשמחו בפורים במתנות, אביון גדול, שחסר לו תורה – על אחת כמה וכמה. ואף שבמתנות לאביונים הקטן, של אביון חסר אוכל, מי שנתן לו חכה לא יצא ידי חובתו, עד שיתן לו דג מוכן, באביון אמיתי שחסר לו תורה, אדרבה – אל תתן לו וורט מוכן, תן לו חכה, תן לו את היכולת ללמוד, תן לו את העשירות עצמה, בהתהלכו תנחהו, וטוב לב משתה תמיד, ההוא בדברי תורה כתיב.
אז איך נלחמים בעוני? מסירים חסמים! הדבר שמפריע יותר מכל ללימוד תורת ה' נביאים וכתובים, הוא תחושת האביונות! היות וצורת הלימוד של התנ"ך, הוא דיבור ישיר של ה' יתברך – הקב"ה בעצמו מדבר איתי בעצמי – אז איך אני מך ודל, יתמי דיתמי, יכול ללמוד ככה? הניחא להגות בחכמת ה' שבתורה שבעל-פה – דבר זה לא מחייב אותי, אני בעצמי, לעמוד מול בורא עולם, לשמוע מה הוא אומר לי. אבל ממש לחיות בצורה כזו, שהאין סוף ב"ה – הוא בעצמו אומר לי, פב"פ – אני רוצה ממך ככה וככה?
זו נקראת קבלת התורה באהבה! הקב"ה יודע בדיוק מי אני, יותר טוב אפילו ממני בעצמי, ואם הוא רוצה שאחשוב שאני גדול, אפילו זאת אעשה, למען שמו באהבה. הוא רוצה לדבר אתי דרך המקרא שהוא כתב אלי? הנני!
אכן, להיות גדול – זו אחריות! אחריות זה מפחיד! האחריות הזו, היא גם מה שמפחיד, באתחלתא דגאולה[8]. אז לא רק דג, גם חכה אל תתן לו, ה'מתנות לאביונים' בתכלית ההידור היא שיבין, שהוא בכלל לא אביון! זו סתם תחפושת. באמת אתה עשיר גדול, אתה יכול כבר ללמוד לבד, וכשאסתר מתוך ענוה שאינה במקומה, חוששת – "ואני לא נקראתי לבוא אל המלך", אומר לה הצדיק – "ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות?", ומזכיר לה בית אביה, הוא שאול המלך, שבאותה שעה שהשמיע דברי ענוה שלא במקומה, אמר לו שמואל הנביא – "אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה". וכאשר תכנס אתה בחצר בית המלך הפנימית, בחדרי חדרים של תורה, נוכח פני מלך מלכי המלכים, תשא חן בעיניו, ותשמע את הקול מידבר, מה לך ומה בקשתך עד חצי המלכות, לפי שעיניהם של עניי הדעת נשואות אל המקרא[9].
חלק ב' – פורים שחל להיות בשבת
שואלין ודורשין בעניינו של יום
לא ניתנו שבתות לישראל אלא שיעסקו בהם בתורה, לחד מאן דאמר בירושלמי באלו קשרים, הלכך בפורים שחלה שבת לתוכה חקרנו חקירה, בעניין הכאה בה בהמן שב'על הנסים', לפי שכשהשנים כתקנן מכים אותו אצל קריאת המגילה ודים, אך אי נימא שלרבויי שמחה הוא דאתא, אין זמנו ביום שישי, או דאיכא חשש תיקון כלי, ולאוושא מילתא, ולא ראינו זקני ירושלים שהיו מכין, והמכה אין מזניחין אותו, ולא ראינו אינו ראיה.
ולמאן דאמר (שם) לא ניתנו שבתות אלא לאכילה ושתיה, ומה שעוסקים בתורה – משום הפה שלא יסריח, מדוע לפחות את סעודת השמחה של פורים לא יעשו בשבת? וכבר שאלו כן חכמינו ז"ל בתלמוד ירושלמי גופיה – "ר' זעירה בעא קומי ר' אבהו ויעשו אותן שבת? [שיאכלו את סעודת פורים בשבת, ומדוע דוחים אותה לראשון]. א"ל לעשות אותם ימי משתה ושמחה, את ששמחתו תלויה בבית דין, יצא זה ששמחתו תלויה בידי שמים" – דהיינו פורים הוא דווקא לא שבת, פורים צריך לעשות אותו, ושבת – הרעיון שלה שהיא בידי שמים[10].
דינא דגמרא – שואלין ודורשין בהלכות פורים. היות ואין קוראים המגילה, חשו חכמים לשכחה, והמגילה אמרה 'נזכרים ונעשים', לא תשכח, שמא חלילה ישכחו להודות קמיה קוב"ה – וההודאה היא דווקא בשבת, שיר ליום השבת – טוב להודות. ומצווה מה היא עושה? גוררת מצווה! וגם היא מדינא דגמרא, שואלין ודורשין בהלכות הפסח שלושים יום, תאמר בכל שנה ושנה? העוסק במצווה פטור מן המצווה, כיון שטרודים ישראל במצוות היום, אין דנים אפשר משאי אפשר, אבל השבת בכרכים – איידי דמקיימין מצות דרשת פורים, נקיים בה מצווה אחריתי, של דרשת הפסח.
ואם פורים הוא דווקא לא שבת, נהפוך הוא – פסח הוא דווקא כן שבת – 'ממחרת השבת'. וכבר האיר הדברים באור שמח בספר משך חכמה (שמות יב יז), ללמדך שפסח הוא שבת, כל מצוותיו אינן מעשה כלל, אלא מהותו שמירה, כי מעשה שייך אך אצל ששת ימי המעשה, ושבת היא השמירה. ומעשי אבות סימן לבנים – פסח, תולדתו שבועות, מתן תורה, בשבת ניתנה תורה, פורים – תולדתו בית מקדש, דווקא לא בשבת, לעשות אותם. ובפתיחת צווי המשכן לומדים את מהותו – "ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש", ופירש"י – "הקדים להם אזהרת שבת לצווי מלאכת המשכן, לומר שאינו דוחה את השבת[11]".
ובספר קדושת לוי (פורים קדושה שניה) – "עבור שקבלו את התורה מאהבת הנס, לכן זכו לבית שני .. במדרש שיר השירים, שבזכות קריאת המגילה והנס דפורים זכו לבנין בית שני…והנה עבור שהטבעים נתקנו ונזדככו, לכן דריוש השני הסכים לבנין בית שני עבור שהטבעים נזדככו, והיה הבנין בית שני נס בתוך הטבעים שלא עכב מלך אומות העולם לבנותו, ואדרבה – סייע לבנותו כדרך הנס דמרדכי ואסתר, שצוה אחשורוש לטובת ישראל, וצוה שמרדכי יתלה את המן. וכן בית שני הוא ה' אחרונה – עולם המעשה, עולם הטבע שנתקנה אז".
והאר"י החי ביאר סוד זה, על סדר עבודתנו בימי החול, וז"ל המהרח"ו (שעה"מ בהר כו) [בימי המעשה] – "אין הבירורין מתבררין לא ע"י התחתונים לבדם ולא ע"י העליונים, והם צריכים זה לזה, כי העליונים צריכין למעשה התחתונים בסוד 'תנו עוז לא–להים' והתחתונים צריכים לסיוע העליונים, כמ"ש "ומעשה ידינו כוננה עלינו". אבל ביום השבת הכל נעשה מאליו. ובזה תשכיל פסח בחינת שבת, ש'הכל נעשה מאליו' בידי העליונים, ואפילו ברוחניות אין השתדלות מעשית, מה תצעק אלי, ואין שואלים צרכים בשבת אפילו בתפילה, ואילו בפורים צריכה אסתר להתלכלך אצל הערל, ומרדכי אף הוא עושה מעשים, וגם פעולות רוחניות ימי הצומות וזעקתם – תעשה מלאכה, כי העליונים צריכין למעשה התחתונים בסוד "תנו עוז לא-להים על ישראל גאותו".
משלוח מנות
הגם שנחלקו תנאים, אי דרשינן טעמא דקרא, דרך כלל אמרו, אבל במשלוח מנות כיוון שאמרה תורה 'לרעהו' – להרבות אהבה ורעות, כבר נהגו על פי גדולים, להרבות בכל מיני אהבה, בין יוצאים בה ידי חובתן, ובין לאו, ותנאי עשיתי בדיני התנאים, שכל מי שיבוא מאמרי זה לידו קודם פורים, ויהנה ממנו, שאקיים בו המצווה במנות אלו של תורה ואורה. שאלתי ובקשתי ממך אחי, אם מצאתי חן בעיניך, שתכוון לקבל ולהנות, לזכותני במצווה, קרא וישמח לבך נפלאות מתורתנו הקדושה.
נהגו עמי הארץ לומר – לכל שבת יש מוצאי שבת, אבל שבת של פורים באמת יש לה מוצא, לפי שנצטוו ישראל לעשות אותם ימי משתה. וכשקטרג המן על ישראל – על קבלת התורה השטין, כי לא מרצון קיבלוה, הר כגיגית כפוה עליהם, אמר המן, אין להם חלק ונחלה בה', לפי שהוא מעשי העליונים לבד, ולא מרצונם, הוא שאמר המן (מגילה יג) "דמפקי ליה לשתא בשה"י פה"י", ופרשה רש"י ז"ל – "שבת היום פסח היום ואנו אסורים במלאכה", כביכול אין להם לישראל החלק שלהם בתורה, אין להם את מעשה התחתונים בסוד 'תנו עוז לא-להים'. אומר לו מרדכי הצדיק, כך? שה"י פה"י? הדר קיבלוה מאהבה, מרצוננו אנו, דע – לשבת יש מוצאי שבת שהיא תחילה לששת ימי המעשה, לפסח יש 'ממחרת השבת' – ממחרת הפסח, מעשה קרבן העומר, המכוון לניסים דרך טבע. גם אליהו הנביא לא בא בשבת, כי גם הוא דוגמה לדבר ששייך למהלך של ימי המעשה, אז המן השבוי בקונספציית שה"י פה"י, מרגיש רגוע, חכה חכה המן, תיכף מוצ"ש אליהו מגיע, וישבות המן ממחרת, ממחרת השבת, עומר שעורים שלך, של ממחרת השבת ניצח עשרת אלפים כיכר כסף שלי, "מה עשה אליהו זכור לטוב – נדמה לחרבונה ואמר – 'אדוני המלך גם הנה העץ אשר עשה המן למרדכי' … צריך לומר חרבונה זכור לטוב"[12].
ובזה תבין את עומק הענין, מדוע פורים מוכרח לשמוח דווקא בימי המעשה, והלא מי עשה את שבת קדש יום שמח? ה' יתברך עצמו ברכו וקדשו, ומה יכול להיות יותר טוב מזה? אותה שאלה עצמה יש, על יום שכולו שבת, ואיך אמרו חכמינו – "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה, מכל חיי העולם הבא"? והרי תכלית העולם הזה הוא העולם הבא? גם איך יכול להיות שעכשיו כל ההתחלות מפורים, ומה עם פסח, בו היו ניסים שהשביתו את העולם כולו? והיא השאלה, מדוע גדולה קבלת התורה מבחירה ומאהבה שלנו התחתונים ביום חול, ממתן תורה, בלי בחירה משמי שמים בשבת קדש? התשובה היא: שבת היא מקור הברכה, אבל מי שלא טרח בערב שבת, בו יש לנו עבודת הבירורים, כאן בעולם הגשמי, מפסיד את ברור וניקוי הרע מהטוב, היום לעשותם ומחר לקבל שכרם, יצא זה ששמחתו בידי שמים, ואין לנו כלפיו בחירה. אך כאשר אנו עושים בעצמנו מבחירתנו, יש בכך מעלת הקבלה מאהבה. שבת המלכה העדינה – יש חשש שתתלכלך אם נעשה בה בירורים. איננו יכולים לסכן אותה עם בחירה. אך כאשר מגיע הזמן שצריך קבלת התורה מאהבה, זה חייב להיות בלבוש הגס של יום חול, נסים שלבושים בלבוש טבע של עומר, ואליהו הנביא צריך להופיע מחופש לחרבונה זכור לטוב.
משתה ושמחה
נכנס יין יצא סוד, והסוד הוא שפורים הוא המצע של גאולה אחרונה! אמרו חז"ל על פורים, כך היא גאולתן של ישראל, כמו פורים, וכבר הרחיבו בספה"ק לבאר זה, שגאולה דרך טבע, כשעם ישראל שותף היא גאולה גדולה יותר[13], וביומא – "א"ר אסי למה נמשלה אסתר לשחר – לומר לך, מה שחר סוף כל הלילה, אף אסתר סוף כל הנסים", כי כאשר רוצים ללמד אותנו מעכשיו מה הוא נס – התשובה היא מגילת אסתר!
והוא ענין דורנו, דור שכולו פורים, כי הדרך לעולם הבא – שכולו שבת, עוברת דרך ימות המשיח, קץ תיקון ובירור העולם הזה, הם ימי המעשה, כי העליונים כביכול צריכין למעשה התחתונים. מוסכם בעולם, כי דורנו דומה לימי הצומות וזעקתם, ושמצוותינו בונות את אבני המקדש. המאמר הזה רק בא לחדד, שגם המצוות המעשיות של הגאולה, הכלולות בדרישת ציון, גם המה הקב"ה מבקש אותן מאתנו, בסוד 'תנו עוז לא-להים על ישראל גאוותו'. כך היא גאולה אחרונה, כפורים, להודיע כי אין עוד מלבדו גם בעולם הטבע! ששת ימים תעשה מלאכה, כאן בעולם הזה.
והוא סוד 'משיח לא בא בשבת'! ובעירובין מג – "הריני נזיר ביום שבן דוד בא מותר לשתות יין בשבתות" ופירש"י –"דודאי לא אתי משיח האידנא". גם אליהו מבשר טוב, לא מגיע בשבת, יצא זה ששמחתו בידי שמים, ו'לעשות אותם' בעינן. גם ביהמ"ק לא נבנה בשבת, כי אלו סימני גאולה אחרונה צריכים לבוא מתוך האהבה, הדר קיבלוה מאהבה, ולא מתוך האונס, ודבר שהוא מגיע רק מהעליונים משמים – יש בו כפיה של הר כגיגית, ואף שיש בו בחינת שבת, 'לעשות אותם' כתיב, 'אשר ברא א-להים לעשות'.
ואם תאמר, וכי אנחנו דור יתמי דיתמי יכולים לעסוק במצוות ה'גאולה'? כן, זו אחריות להיות גדול! אחריות זה מפחיד! האחריות הזו, היא גם מה שמפחיד בלימוד תנ"ך, אבל השמחה הגדולה ביותר היא להבין שהטבע הזה, זו סתם תחפושת. "פחד קשה – יין מפיגו". כאשר לומדים את יין המקרא של המגילה, יוצא סוד הגאולה. "אכן אתה א-ל מסתתר א-להי ישראל מושיע[14]" "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא". אסתר חוששת, איזה הסתר, ואני לא נקראתי לבוא אל המלך. אומר לה הצדיק, ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות? ומזכיר לה בית אביה, הוא שאול המלך, שבאותה שעה שהשמיע דברי ענוה שלא במקומה, אמר לו שמואל הנביא – 'אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה'. אסתר, הגעת אל מקום המסתור של א-להי ישראל מושיע, וגם אתה – כאשר תכנס בחצר בית המלך הפנימית, בסוד 'תנו עוז לא-להים', לעשות אותם נוכח פני מלך מלכי המלכים, תשא חן בעיניו, ותשמע את הקול המסתתר, מה לך ומה בקשתך עד חצי המלכות, תיגע בראש השרביט, ותאמר – הנני!
והיא היא אמונת היחוד, הלימוד של פורים כחלק מגאולה אחרונה, ששת ימים עשה ה' ואין הטבע מגביל אותו, כי הוא שרביטו להשתמש בו כרצונו, ואשר תבואנה הגיד 'רחוקים יבאו ובנו בהיכל ה", ואשר דברת היה והנך ראה, ומי יאמר לך מה תעשה ומה תפעל, ולנו בניך נתת הזכות להיות שותפים במעשה בראשית, אכן אתה א–ל מסתתר. ולא כהאומרים פסוק זה בימי מצוק, כביכול מסתיר ה' פניו מצרת בניו, כי הפסוק הזה – שורש ימי הפורים וגאולה אחרונה הוא, מקומו בנבואה על כורש, מלך ערל העוזר בגאולת ישראל, ועל זה אמר – א-ל מסתתר, בלבושי הטבע, להיות א-להי ישראל מושיע, תשועתם היית לנצח.
ובאמת כאן היה המקום ראוי להודות על מעשה טראמפ – כורש – אחשורוש – "והנה עבור שהטבעים נתקנו ונזדככו, לכן דריוש השני הסכים לבנין בית שני .. והיה הבנין בית שני נס בתוך הטבעים שלא עכב מלך אומות העולם לבנותו, ואדרבה – סייע לבנותו כדרך הנס דמרדכי ואסתר שצוה אחשורוש לטובת ישראל וצוה שמרדכי יתלה את המן".כך היא גאולתן של ישראל, א-ל מסתתר ומושיע, לעשות אותם ימי משתה ושמחה. ואף על פי שהיה ראוי להאריך, כבר תם המקום, ומפני שאנו בדור שכולו פורים, והימים האלו האחרונים הרי הם פורים שבתוך הפורים, וככורש, אחרית כראשית, גאולה שלישית כגאולה שניה, לא חייבים לכתוב על פורים דווקא באדר, ובע"ה ובל"נ אמשיך באייר, הוא אדר החדש, ספירת עומר של נסים דרך טבע, תנו עוז לא-להים במעשי ידינו הבאים מכח העליונים, ומעשי ידינו "כוננהו" א פריילכען פורים – מיסטר פרזידנט – וגם חרבונא זכור לטוב[15].
[1] ומה יומתקו לפי"ז שני הטעמים שהובאו בגמ' (מגילה ד.) לקריאת המגילה בלילה – טעם אחד 'עצוב' משם רבי יהושע בן לוי 'א-להי אקרא יומם ולא תענה ולילה ולא דומיה לי' טעם זה הובא מיד אחרי דין פורים בשבת שבו מקדימים את המגילה לליל י"ד לקרותה מתוך הצום, ואחר-כך מובא הטעם השני – ה'שמח' – שמתאים לקריאה מתוך שמחת פורים דפרזים.
[2] מ"ב סי' תרפ"ו.
[3] שו"ע או"ח צ"ט – דין שיכור ושתוי לתפילה.
[4] והוא עניין 'מי שברך' לעולה לתורה ומאזין לקריאה, וכל הבקשות אחר קריאת התורה בחול ובשבת.
[5] מי לא רוצה לדעת, מה שבורא עולם כתב במיוחד בשבילו? חוץ מהחיוב הגמור שיש בללמוד תורה, ואין יוצאים ידי חובה בתלמוד בבלי, אע"פ שהוא בלול מן הכל, שכבר ביאר השל"ה (קפ"א), שלא נאמר זה על החיוב דאורייתא, ללמוד את התורה שה' יתברך כתב בעבורנו, אלא שיש דין דרבנן, שחייב אדם לשלש את סדר לימודו שליש במקרא, שליש במשנה ושליש בתלמוד, שעל דין זה שיטת רבנו תם, שאם כבר יודע כל התנ"ך, יכול לצאת ידי חובת דין שילוש בתלמוד בבלי, והביאו הרמ"א (יו"ד רמו ד).
[6] וכיצד מתקיים במגילת אסתר ערכה וכבודה של ארץ ישראל – ראה מאמרינו 'ימי הפורים וכבודה של ירושלים', קדו"צ אדר ע"ח; 'ומי יודע אם לעת כזאת הגענו למלכות', קדו"צ אדר ע"ט.
[7] הרמב"ם מוסיף, שגם הלכות תורה שבעל-פה לא תתבטלנה, וראה מאמרנו בקדו"צ אייר תשפ"ד – 'קו ירוק מחדש חדשים', שהוא הנקרא בלשון רבותינו 'הלכה', והוא מה שאמרו הם ז"ל בשבת, שתשתכח תורה מישראל, ופירשו שהיא 'נבואה' ו'הלכה' – נבואה היינו שיהיה חסרון בלימוד הנביאים, ו'הלכה' פרושה הוא לימוד אליבא דהלכתא במה שלא כתוב מפורש, אלא שצריך לאסוקי מתוך הלימוד, והוא נקרא בדרך כלל 'תלמוד' או 'גמרא' [והיום יש שקוראים לזה בישיבות 'מחקרים' במלעיל]. ומה שהיום קוראים 'הלכה' או 'גמרא', בלשון חז"ל הוא הנקרא 'משנה' – לשנות הדברים כצורתם. ושני דברים אלו – הנבואה שמדברת אלינו וההלכה – אזי בעקבתא דמשיחא–אתחלתא דגאולה, יש בהם בחינת 'תשתכח תורה מישראל', ובימי המשיח הם ישארו עיקר התורה. ובגמרא בבא מציעא לג מצאנו דבר של פלא – "דרש רבי יהודה ברבי אלעאי: מאי דכתיב 'שמעו דבר ה' החרדים אל דברו' – אלו תלמידי חכמים. 'אחיכם' – אלו בעלי מקרא. 'שונאיכם' – אלו בעלי משנה. 'מנדיכם' – אלו עמי הארץ… ונראה בשמחתכם". הרי לך שבעלי מקרא ותלמידי חכמים, שהם הבעלי תלמוד לאסוקי הלכתא, הם אחים, ובעלי משנה שונאים אותם, ובסוף בע"ה כולם יגאלו, ובזה יגלה לך טעם המתנגדים ל'קדושת ציון' בסוד בעלי משנה, אם כי לפעמים יש גם בחינת מנדיכם – אלו עמי הארץ, ודו"ק.
[8] אחריות זו, היא מה שמפחיד גם באליבא דהלכתא, לימוד כיצד להתנהג בדברים חדשים, שאין עליהם פסקים ברורים.
[9] למעוניינים לקבוע לעצמם סדר קבוע בלימוד כל התנ"ך במחזור שנתי, יש ארגון של בני ציון בשם 'והגית' שמתחילים מחזור בי"ח אדר הקרוב, התכנית מביאה תועלת רבה למשתתפים, לוח הספק, הערות יומיות, וכו' טל' – 0527620702 או בדוא"ל vehogisobo@gmail.com
[10] והיינו, שלא רק שלא תקנו בפורים שביתה כשאר יו"ט תולדות השבת, ראשון למקראי קודש, אדרבה – תקנו דווקא לא לשבות, אפילו אם יצא במקרה בשבת! – על פורים דווקא ביום חול ראה במאמרנו 'ומרדכי יצא מלפני המלך' – קדו"צ אדר תשפ"ג, ושם מהתורה אור מג"א צג ד, שם ק א.
[11] ולכן, כשמדברים על בחינה של ירידת בית המקדש משמים – בלא עבודת התחתונים, הוא בשבת או ביו"ט ראשון של פסח, בשה"י פה"י.
[12] אסת"ר י' ט'.
[13] חלק מהמקורות הובאו במאמרינו – קדו"צ ניסן ע"ט 'והוא יושיענו ויגאלנו שנית, אדר תש"פ 'אשר ישלטו היהודים' אדר פ"א 'איילת השחר – לא יום ולא לילה', אדר פ"ב – 'ואני לא נקראתי לבוא אל המלך', אדר פ"ג – 'ומרדכי יצא מלפני המלך', אדר פ"ד – 'וגם את הצרעה ישלח, וגם חרבונה זכור לטוב', מאמר 'לך יום אף לך לילה' בקובץ 'שב דנחמתא'.
[14] ישעיה מה.
[15] טראמפ בגימטריה 'פרים', כמו שהוא נקרא במגילה. 'דונלד טראמפ' בגימטריה – "כי בחר ה' בציון" ועה"כ של התיבות גי' "אוה למושב לו".