"החדש הזה לכם ראש חדשים. ראשון הוא לכם לחדשי השנה".
בימים אלו, בהם מתחדשת שנתו של עם ישראל – בשונה ובמקביל לשנתם של שאר ברואי העולם, שהתחדשה בתשרי – ננסה לעמוד על החידוש בתפקידו ושליחותו של עם ישראל בשעת התהוותו לעם.
בשעת הבטחתו של הקב"ה לאבות על הקמתו של העם העתיד לצאת מהם, המטרה והתכלית הנרצית מהתהוותו של עם זה לא פורטה ביעוד המיועד להם.
לאברהם נאמר : "ואעשך לגוי גדול". ליצחק נאמר "והרביתי את זרעך ככוכבי השמים". ליעקב נאמר "והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה".
אבל כל זה – לשם מה, ומה הבשורה כאן?
הפרט היחיד שגם הובטח לאבות ביחס לזרע היוצא מהם הוא כריתת ברית על נתינת ארץ ישראל לזרעם. אפילו נתינת התורה לא הוזכרה כהבטחה לאבות לתת לבניהם [עכ"פ לא במפורש].
במצרים, אנו מוצאים לראשונה, שהתורה כבר מדברת על מציאותו של עם.
"הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו". "וירב העם ויעצמו מאד…". – ובסנה – "ויאמר ה' ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים".
אמנם רק במתן תורה אנו מוצאים שמושלמת הבחירה בעם ישראל מכל העמים, וכמו שמבואר במג"א (סימן ס ס"ק א), שבשעה שאומרים בברכת 'אהבה רבה' את המילים 'ובנו בחרת מכל עם ולשון', יתכוון לזכירת מתן תורה, שאז הושלמה הבחירה.
וכן מביא רש"י על הפסוק "כי עם קדוש אתה לה' א-להיך ובך בחר ה' להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על-פני האדמה", וז"ל – "קדושת עצמך מאבותיך, ועוד – ובך בחר ה'". עולה מדבריו, כי ישנה קדושה עצמית מהאבות [מעצם זה שאנו בניהם יוצאי חלציהם], אבל הדבר בא לידי ביטוי גם כיחידים. אמנם, יש מעלה וקדושה נוספת של בחירתנו כעם.
שומה עלינו להבין, מה התווסף בהיותנו לעם, יותר מאשר לו כל התורה הייתה מחייבת אותנו כיחידים, כל אחד לעצמו? מה הנפקא מינה אם כל יוצאי חלציהם של האבות הקדושים מקיימים מצות מילה כל אחד בפני עצמו, או שמקיימים זאת כעם [התורה חייבה מחדש מצוות מילה לאחר מתן תורה ולא הסתפקה בחיוב שנמסר לאברהם [ראה כעין זה לגבי גיד הנשה בחולין קא:].
כבר הזכרנו, שההגדרה המעשית היחידה החוזרת על עצמה שוב ושוב אצל כל האבות שנתנה לאותו עם שהקב"ה מבטיח לאבות היא ההבטחה על נתינת ארץ-ישראל, שאותו עם יחיה דווקא יחדיו באותו מקום נבחר מסוים.
זו הבטחה שהיא כל-כך קריטית, כביכול, אצל הקב"ה, עד שהוא כורת עליה ברית ושבועה עם האבות, דבר שלא עשה עמהם על נתינת התורה.
ואכן מצינו, שהיו כביכול שתי בחירות של הקב"ה – בחירה בעם ישראל ובחירה בארץ ישראל.
וז"ל החרדים [נז נט]:
גם הקרובים והרחוקים אשר חוצה לה, ראוי שיהיו נכספים ותאבים אליה, כי כשם שבחר בהם, כך בחר בארץ ישראל, ויחד אותה להם. ואין נקראים גוי אחד אלא עמה. שכך פרש רשב"י (זהר ח"ג צג על מקרא שכתוב (שמואל ב ז כג) "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ").
גם בסנה הקב"ה מתגלה למשה רבנו, ושם הוא אומר לו, כי תכלית יציאת מצרים היא העליה לארץ-ישראל, וז"ל הפסוק – "וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו מן הארץ ההיא אל ארץ טובה ורחבה אל ארץ זבת חלב ודבש אל מקום הכנעני והחתי והאמורי והפרזי והחוי והיבוסי".
ושוב בהמשך: "לך ואספת את זקני ישראל ואמרת אליהם. ה' א-להי אבותיכם נראה אלי… פקוד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם במצרים. ואומר אעלה אתכם מעני מצרים אל ארץ הכנעני…".
מכאן רואים, כי הבשורה היא נתינת ארץ ישראל, בעוד שאת מתן תורה הוא אינו מזכיר להם כלל [ומה שאמר הקב"ה למשה – "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את הא-להים על ההר הזה" – להבנת רש"י והרמב"ן על אתר, אין זה חלק מבשורת הגאולה ממצרים שנאמרה לעם ישראל, אלא היא תשובת הקב"ה למשה באיזו זכות יצאו, או לרמב"ן זה סימן על כך שישמעו לקולו, אבל אין זו סיבת ותכלית היציאה].
גם בתשובת התורה לשאלת הבן החכם [דברים ו כ] : "מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציווה ה' א-להינו אתכם", עונה התורה: "ואמרת לבנך עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה… ואותנו הוציא משם למען הביא אותנו לתת לנו את הארץ אשר נשבע לאבותינו".
נמצאנו למדים שני יסודות גדולים, שהתורה קובעת –
היותנו אומה דווקא – ולא רק אוסף של יחידים רבים, החיים לאורו של הבורא ומקיימים את מצוותיו.
מקום חיינו המיועד לקיום אותן מצוות הוא דווקא בארץ ישראל.
והאמת תורה דרכה, ששני יסודות אלו כרוכים המה אחד בשני, ואינם שלמים האחד בלתי חברו.
אין עם [בשלמותו ויחודו] ללא ארץ, ואין ארץ [בשלמותה ויחודה] ללא עם, כפי שנסביר בהמשך.
מושכל ראשון הוא, שמאחר והבורא הוא תכלית השלמות, גם העולם הנברא מוכרח להיות כן [כמובן, לא בערך שלמותו של הבורא, אלא לפי ערך העולם הנברא וכוחותיו. עולם מקולקל הוא חיסרון בבריאה].
על צורת העולם מיסוד הבריאה כותבת התורה בשירת האזינו – "בהנחל עליון גויים, בהפרידו בני אדם, יצב גבולות עמים למספר בני ישראל".
שבעים האומות המוזכרות בסוף פרשת נח, אינן קיימות במקרה. הקב"ה ברא את העולם בצורה, שישנם שבעים אומות הנמצאות במקומן הראוי להן מעצם הבריאה, ושורשם בששת ימי הבריאה ובשרי מעלה. וכנגדן, עם ישראל – ששורשו בקב"ה עצמו. 'ישראל עלו במחשבה', ומחשבתן של ישראל קדמה לעולם ולששת ימי הבריאה – "כי חלק ה' עמו".
דומה הדבר למה שהקב"ה ברא מלאכים, שתפקידם מיוחד להם, אבל אין הם תכלית הבריאה, אלא עלה ברצונו דווקא נשמות בגופים גשמיים, הנמצאים למטה בעולם העשיה התחתון שאין למטה ממנו, וחיים בעולם המתנהל בהתאם למציאות הטבע וסדר הבריאה ['הטבע' – בגימטריה א-להים (רבינו בחיי בראשית ב,ד)]. ועוד רצה, שדווקא בארץ הגשמית תתגלה מלכותו, וש"כל הנברא בשמי לכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו" בצורה של עם וארץ לפי סדר העולם הזה [וכמו שאמר משה למלאכים שרצו למנוע את נתינת התורה למטה בעוה"ז – 'כלום אב ואם יש לכם…'].
כמובן, ישנם זמנים בהם העולם מקולקל וחסר מחמת מעשיהם הרעים של הברואים, אבל זמנים אלו הם בהכרח ארעיים, ולא יתכן להשאר במצב זה לתמיד, כי אז רצון הבורא אינו מושלם ולא תתקיים כוונתו.
וכן מבואר במהר"ל בנצח ישראל פ"א, שעצם הגלות היא ההוכחה על הגאולה. וז"ל:
"כי הגלות בעצמו היא ראיה והוכחה ברורה על הגאולה. וזה, כי אין ספק כי הגלות הוא שינוי ויציאה לגמרי. וכל הדברים כאשר הם יוצאים ממקום [אולי צ"ל ממקומם] הטבעי והם חוץ למקומם, אין להם עמידה במקום הבלתי טבעי להם, רק הם חוזרים למקום הטבעי."
"וכן ישראל בעצמם אם היו עומדים בגלות לעולם, שאין זה מקומם הראוי להם, כי מקומם הראוי להם לפי סדר המציאות, להיותם בארץ ישראל ברשות עצמם ולא ברשות אחר."
לאור הדברים הנ"ל, אנו באים לחקירה גדולה ועצומה –
מהי הצורה האידיאלית שבה באה לידי ביטוי מציאות חיי העם בארץ-ישראל?
האם כוונת יצירתו של עם ישראל – 'עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו' – היא שמלכתחילה מצופה שהעם כולו מגדול ועד קטן ישב בבית המדרש מבוקר ועד ליל ויעסוק בתורה שבכתב ובתורה שבעל-פה [כמו שהיה במדבר] ולא יתעסק בישובו הגשמי של העולם, או שינהל את חייו בארץ ישראל בעבודת האדמה [וכל עסק של פרנסה] כנאמר ב'והיה אם שמוע' – "ואספת דגנך ותירושך ויצהרך" [שזו, כמובן יסוד מחלוקתם הידועה של רבי שמעון בר-יוחאי ורבי ישמעאל).
וז"ל רבותינו במדרש רבה על הפסוק "כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל" (ויקרא כה ה):
"כך כשהיו ישראל במדבר ארבעים שנה, היה המן יורד והבאר עולה להן והשליו מצוי להן וענני כבוד מקיפות אותן ועמוד ענן מסיע לפניהן.
כיון שנכנסו ישראל לארץ, אמר להם משה – כל אחד ואחד מכם יטעון מכושיה ויפוק ויצב לו נציבין".
הרי לפנינו במדרש, שכל אחד עובד את אדמתו מתוך אמונה ומתפרנס מיגיע כפיו לכדי חייו הנצרכים, וכמאמר חז"ל – "אמונות -זה סדר זרעים. שמאמין בחי העולמים וזורע" (ראה במדבר רבה יג טו ומקבילות), ושאר הזמן עוסק בתורה.
יהודי כזה מקיים בפועל [לא רק בבחינת 'ונשלמה פרים שפתינו'] את דיני כלאיים, תרומות ומעשרות [מי שרק לוקח פירות מהשוק כבר אינו מחויב מדאורייתא], שביעית, מתנות עניים, מעשר שני, ביכורים, וכל הלכות חושן משפט הנוגעות לשכירות פועלים וכו', ובשאר זמנו יעסוק בתורה כדברי רבי ישמעאל [וברור, שטענת רשב"י – 'תורה מה תהא עליה' – היא בפועל תוצאה המתבקשת בהכרח גם לדעת רבי ישמעאל, שהרי וודאי שאינה דומה גדלותו בתורה של זה היושב ועוסק רק בתורה בלבד לזה העובד לפרנסתו ולמד רק בזמנו הנשאר!].
וברקע, כשאני שומע עכשיו את התקוממות הקוראים, אני ממהר להבהיר:
אין הדיון כאן על זמן הגלות בו העולם מקולקל ומבולבל, שבו משתנים סדרי עולם האידיאליים, וסדר החיים העכשווי נמצא במצב של 'אני ישנה', בו רוב מצוות התורה כלל אינן יכולות להתקיים בפועל, והעולם שקוע בנ' שערי טומאה ורוח סועה וסער מנשבת בפראות, אשר כל החשפות אליו היא סכנה רוחנית.
אנו דנים על הזמן ה'נורמלי', בו עם ישראל יושב בארצו ובית המקדש עומד על מכונו.
אם נעיין היטב בברכות משה רבינו לעם ישראל לפני מותו, אותן ברכות שהיו בבחינת צוואתו [בדבר ה'] להמשך דרכם של עם ישראל בארצם, נמצא שעיקר הברכות היו על סידור החיים הגשמיים בארץ-ישראל בפרנסה, בריאות ובטחון (עיין היטב ברש"י וברמב"ן על פרטי הברכות אצל כל שבט ושבט), ורק לשבט לוי נאמר [על כל פנים במפורש] – "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל".
[אמנם כבר ידועים דברי הרמב"ם בסוף הלכות שמיטה ויובל, "שלא שבט לוי בלבד…", אבל הכוונה שם היא על מי שיוצא מהסדר הרגיל, שמשליך מעצמו את כל עיסוקי העולם וכיוצא בכך, וברור שאין זו הוראת הדרך וצורתו של כלל הציבור].
לאחר שסיים את הברכות, אמר ה' למשה – "זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר לזרעך אתננה", ופרש רש"י : "כדי שתלך ותאמר לאברהם ליצחק וליעקב – שבועה שנשבע הקב"ה לכם, קיימה". הרי למדנו, ששלמות הברכות לסידור החיים הגשמיים בארץ-ישראל – היא היא קיום השבועה לאבות.
וידועים ומפורסמים דברי החת"ס בסוכה לו. ד"ה אתרוג הכושי על ההבדל בין צורת החיים בארץ-ישראל לחוץ לארץ, וז"ל:
"ור' ישמעאל נמי לא אמר [ "הנהג בהם מידת דרך ארץ"] מקרא 'ואספת דגנך, אלא בארץ-ישראל ורוב ישראל שרויין, שהעבודה בקרקע גופא מצווה משום ישוב ארץ-ישראל, ולהוציא פירותיה הקדושים. ועל זה צווה התורה 'ואספת דגנך', 'ובעז זורה גורן השעורים הלילה' משום מצווה.
וכאלו תאמר: לא אניח תפילין מפני שאני עוסק בתורה. הכא נמי לא יאמר: לא אאסוף דגני מפני עסק התורה.
ואפשר אפילו שאר אומניות שיש בהם ישוב העולם, הכל בכלל מצווה.
אבל כשאנו מפוזרים בעוונותינו הרבים בין אומות העולם, וכל שמרבה העולם ישוב, מוסיף עבודת ה' חורבן – בזה מודה רבי ישמעאל לרשב"י.
ועל זה אנו סומכין [בחו"ל דווקא] על רבי נהוראי בסוף קידושין – "מניח אני כל אומניות שבעולם ואיני מלמד בני אלא תורה – היינו בחו"ל".
וכבר מצאנו ברמב"ן (השמטות לספר המצוות מצווה ד), שבמצות ישוב ארץ-ישראל ישנם כמה חלקים, וז"ל:
"שנצטוינו לרשת את הארץ אשר נתן הא-ל ית' לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב, ולא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות [=שלטון ישראל, ב.ג] או לשממה [=בניה ומגורים בכל מקום, ב.ג.]".
[וכן נראה ברש"י גיטין ט: ד"ה משום ישוב א"י, וז"ל: "לגרש עכו"ם ולישב ישראל בה"].
נסכם במילים פשוטות:
שלמותו של עם ישראל הוא בהיותו שוכן בארצו, ועל-ידי קיום מצות ישוב א"י בשלימותה, בהיות שלטון יהודי [כדברי הרמב"ן – "ולא נעזבנה ביד זולתנו מהאומות"] והתפרסות כלל העם בכל שטחי הארץ [כדברי הרמב"ן – "לא נעזבנה לשממה"] והפעלת כל המערכות הנצרכות ע"פ חוקי התורה לקיום עם השולט בארצו [כדברי החת"ס] – צבא על-פי התורה, משטרה על-פי התורה, מערכת בריאות על-פי התורה, מערכת כלכלית על-פי התורה וכו'.
מצוות ישוב א"י כשלעצמה, אינה קשורה כלל לביאת המשיח, כמו שכל תרי"ג המצוות אינן מותנות בביאת המשיח, וכמו שכבר היו תקופות בעבר, בהן נתקיימה המצוה גם ללא משיח. [גם לו יצויר שיש בידינו מסורת, ולפיה תהיינה מצוות שלא נזכה לקיים עד ביאת המשיח, כמו בניין בית המקדש, שהרמב"ם כותב שמשיח יבנהו, דלכאורה אינו כשיטת הירושלמי שהובא בתויו"ט מע"ש פ"ה מ"ב, שביהמ"ק יבנה קודם ביאת ב"ד – לענ"ד זה אינו תנאי במצוה לדעת הרמב"ם, שהרי לא הזכיר תנאי זה כשהוא כותב על מצות עשה של בנין בית המקדש בספר המצוות או בהלכות בית הבחירה, אלא שהרמב"ם בכותבו על סימני הזיהוי של המשיח כותב, שאם עדיין לא יהיה בית המקדש, המשיח יבנהו, בדיוק כמו שכתוב שם, שסימן של משיח הוא שיכוף כל העם לילך בדרך התורה, ואין מי שיטען, שאסור לכולם לחזור לדרך התורה עד שיבוא משיח, אלא ודאי הכוונה, שבאם יהיה חלק מהעם שעדיין לא יחזור לדרך התורה – המשיח הוא שיחזירו, ופשוט].
רבים תוהים ושואלים, שהרי כל זה אינו מציאותי כלל [וודאי אינו מציאותי ללא משיח] ויש לנו בעיות רבות אחרות שעלינו לפתור מיידית, ואם כן לא מובן מה התועלת בעיסוק בסוגיה זו.
ניתן להשיב, שהרי ישנם חלקים רבים בתורה שאינם שייכים כלל למעשה במציאות העכשווית, ובכל אנו עוסקים בבירור כל חלקי התורה.
אבל כאן יש הרבה יותר.
מאחר וסוגיה זו קשורה ליסוד תכלית הכוונה של הבריאה ובחירת ה' בעמו, כיצד יתכן שאנו לא נדע אותה, ולא נדע אפילו למה לשאוף, כאותו בן מלך שהוגלה מארץ אביו ושכח כל סדרי המלוכה של אביו, ומה שמטרידו זה רק בעיותיו הפרטיות [הגשמיות והרוחניות!], וכבר אינו שואף כלל לחזרה לתפקידו ויעודו האמתי. או כאותו חייל המצוי בשדה הקרב ואינו חי חיים רגילים כאדם מהשורה, ואינו יודע כלל למען איזו צורת חיים הוא מוסר את נפשו ומהי תכלית מלחמתו.
בנוסף, במשך הגלות, שבה הצטמצם תפקידנו בהישרדות רוחנית וגשמית [כאשר בפועל אכן לא הייתה שום אפשרות אחרת] והענין העיקרי שנשאר היה רק לימוד התורה, וכלשון חז"ל: "מיום שחרב ביהמ"ק אין לו לקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד" [כלומר לפני כן היו להקב"ה, כביכול, 'ענינים נוספים')]. וידועים לשון פיוטו של רבינו גרשום מאור הגולה – "וכל מחמדיה טבועות וגנוזות ואין לנו שיור רק התורה הזאת".
ישנם כאלו, שהבינו בטעות, כי מציאות זו בגלות, היא עיקר ענינו של עם ישראל מלכתחילה, עד שנוצר מצב, בו מונח כמושכל יסוד שאין לערער אחריו בקרב רבים, שמוכרח שכל צעיר מקומו רק בבית המדרש, ואם מאיזו סיבה זה לא מסתדר לו, בדיעבד נמצא לו סידור אחר בחיים, אבל כמעט ואין מצב שיקיים חיים יהודיים לכתחילה [עכ"פ בעיני הקהילה].
הנחה זו גורמת משבר גדול אצל צעירים רבים, החשים שאינם יכולים להרגיש שהם מוציאים לפועל את כוחותיהם ואת אשר הם נמשכים אליו מטבעם. פעמים רבות זה מוביל לכך שהם נאלצים לרעות בשדות זרים [באקדמיה או במסגרות חילוניות וכו'], והחורבן גדול, ה"י, ודי למבין.
המציאות שבה אנו חיים הולכת ומאירה לנו פנים על העתיד לקרות בקרוב בארץ-ישראל. אנו רואים, שהתגברות כוחם של אלו הרוצים בחיים יהודיים במדינה היהודית הולך וגובר [כל אחד לפי ערכו, כפי שבא לידי ביטוי בבחירות האחרונות, ובדיוק על כך היא ההתקוממות האדירה של המהרסים מפירי הברית, ואכמ"ל].
כבר היום, הרוב בקרב תלמידי הכיתות הצעירות בכלל מוסדות החינוך בארה"ק מגיע מבתים שומרי שבת. השמאל המתכחש לשורשו היהודי גזר על עצמו כמעט כרת בצמצמו את מספר צאצאיו לכמעט אפס, בעוד שביהודים שומרי תורה בלעה"ר מתקיימת הברכה "צאננו מאליפות מרובבות בחוצותינו". כדי להבין את עומק התהליך, די להשוות בין צאצאיהם של אנשי שמאל בני 75, אשר לרוב, צאצאיהם מסתכמים באצבעות יד אחת, לכאלו ההולכים בדרך התורה, שיש להם כבר בלעה"ר מאות צאצאים! אנו רואים בחוש כיצד מתקיימת נבואת יחזקאל [לו לז]: "כה אמר ה' א-להים עוד זאת אדרש לבית ישראל לעשות להם, ארבה אותם כצאן אדם. כצאן קדשים כצאן ירושלים במועדיה, כן תהיינה הערים החרבות מלאות צאן אדם וידעו כי אני ה'".
בין אם נרצה אנו – בני היהדות החרדית – ובין אם לאו, במהרה – בעוד מערכות בחירות ספורות – נצטרך אנו, שומרי התורה והמצוה, להתמודד עם הפעלת כל מערכות המדינה על-פי דיני התורה, ויפה שעה אחת קודם שנערך לכך.
יעזרנו ה' על דבר כבוד שמו, להבין את המוטל עלינו ולהגדיל תורה ולהאדירה בשלמותה בהתאם לכוונתה המקורית.