אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, שאף צומות שביך חן מיוחד להם, אשריך ארץ ששבו בניך להתאבק על אבניך ביום אבלותיך, משתפכים במקום אשר נגלו א-להים לחוזיך, ואף שכל הנביאים לא נתנבאו אלא על ירושלים במועדיה, ומי הוא זה אשר ירים ידו בעיר מלוכה, לקרוא עליה שם צום ומצוק. אף על פי כן פחד ונהר לבבי, בראותי רבבות אלפי ישראל בוכים אצל כותל מערבי ביום אבלו בט' באב, ואם חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, על הטובה שבתוך הרעה לא כל שכן? עין במר בוכה ולב שמח, ושמא כל מה שחסר לבנין ביתו של מקום היא דווקא תפילה זו, כי כבר קראו ישראל קדושים שבכל הדורות בכל מיני קריאה זעקה ותחינה, ועדיין הבית הזה חרב, ומה לנו יתמי עוד לזעוק אל המלך? רבונו של עולם, אם כל מה שאתה צריך זה רק עוד תפילה אחת של רבבות אלפי ישראל בתשעה באב בכותל – בבקשה קח את שלי, שובה ה' רבבות אלפי ישראל.
חמשה דברים ארעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז, ושלשה מתוכם בתוככי ירושלים – בקעה לה חומתה, אליל הושם בהיכל כליל, וקרבן תמיד של אהבה בין ישראל לאביהם שבשמים בטל בעוונות. גם אותי הקטן, הבא לנחם את ציון בבניה בצום הרביעי, קבלה רחבת הכותל בחום, והחום העז החוזר מאבני הרחבה בצהרי תקופת תמוז לא הרתיע איש מהתאבים בלבם לחבק בזרועות עפר ארצך, והחושקים בפיהם נשק אבניך, השמחים לשלוותך והכואבים על שממותיך ובוכים על שבריך. אל יעצב לבכם אם במהרה יקח לנו ה' יתברך את החוויה של הצום והמספד בירושלים, כי אם צומותיך כך – חגיך לא על אחת כמה וכמה? אדהכי והכי יצא הצום, והחום והרגש, ונחלשתי מלהתפלל ערבית. זאת יש לכם לידע, כי מן הטובות שהטיב ה' עם ברואיו בני קיבוץ הגליות, שאין צריכים להתפלל ערבית מיד עם צאת הצום, ואם לא, יתבטל התמיד ויפסידו המנין – אין הדבר כן, אלא הולכים אצל השטיבלאך ומתכנסים מנין של יהודים כשרים, ומתפללים – שובה ה' חלצה נפשי הושיעני למען חסדך.
"אל תאמרי לי אשר זקנת היותך לאיש, עוד תתעדני חלוץ השד לגוריך, תלדי בני שעשועיך בעת עדנה תתחדשי בנעורים כנשריך" – עלו לנגד עיני השורות מתוך הקינות כאשר גיליתי, כי נזדמן לי מנין מהודר של בחורי ישיבות עוסקי תורתך נזר הבריאה. שמחתי לקראתם עם ציון אמנו, באשר טהורים אלו עמלים בה ומקבלים שכר, אף הם ששו לקראתי כאשר אחד מהם הכיר פני, וסבבוני כארי ידי ורגלי בדבר בנין הבית בזמן הזה. לכדתי בלשוני את ראש הקנוניה, ושאלתיהו: "מדוע אתה רוצה שיבנה בית המקדש? – "על מנת שאוכל להבין היטב את הרשב"א…". שאלתי – "ואם לא תבין טוב יותר, אז אתה לא רוצה בית?" – "תראה, לאו דווקא רשב"א, כל המצב הרוחני…" . בעוונותי הרמתי קול על בן תורה – "לא, לא הבנת, אם אתה לא תרויח שום רווח אישי, אז אתה לא רוצה? לא אכפת לך כלום, שאדון בית כאורח במלון?" – "הי, מה יש לך", אמר לי היצר הרע, "מה אתה נופל על הצדיק הזה, מה עשה לך?". כך היא דרכו של יצר הרע, כי אחרי שליבנו יחדיו את הסוגיה, לא זזנו משם עד שנעשינו אוהבים זה לזה, ולא זה לזה לבד, כי פרצו הגעגועים הטמונים בנפש היהודיה, לאמר: שובי שובי השולמית שובי שובי ונחזה בך.
ובך נקשרו נפשות חבריך – אם אין לך בעיה עם המשפט הזה, אתה ממש מרגיש אבלות וצער על החורבן, אז המאמר הזה לא בשבילך וזה סתם ביטול תורה. אבל אם אתה מחפש עצה כיצד לקיים את המצווה הקשה ביותר בתורה – להתאבל יום שלם על בית המקדש, לא, להתאבל יום שלם זה ממש קל, להתאבל יום שלם על בית המקדש – זו המצווה – אז זה בשבילך. יכול להיות שיש דרגות גבוהות יותר, אבל חייב להיות שגם בדור שלנו תהיה דרך פשוטה לקיים את המצווה הזאת. אז ננסה דרך בשלשה שלבים. אתה יכול להיות רגוע, חייבת להיות דרך כזו, הרי נשבענו לה – 'אם אשכחך…'. גם אם נרצה לא נוכל לשכוח, וכדאי הוא בית א–להינו להצטער על חורבנו על כל פנים יום אחד בשנה.
שובה ישראל עד ה' א–להיך – דבר ראשון – סור מרע! לא מתאבלים על בעיות פרטיות, זה אסור כל השנה, בטח בה' וראה טוב. לא מתאבלים על עבירות, זה שייך לאלול. לא מתאבלים על בעיות הדור, תשאיר משהו לגדולי ישראל. לא מתאבלים על זה שהמשיח לא הגיע, מחכים לו מאד, אבל אבלות זה רק על חסרון שהפסידו. ובודאי לא עושים אבלות בכאילו. על מה אכן מתאבלים? על חסרון בית המקדש, על פגיעה בכבוד שמים, אפשר גם על חסרון הסנהדרין ורציחות על ידי גויים וכדומה.
דבר שני – עושים מאזן אמיתי. מה יש, מה אין לכלל ישראל, מה קבלנו, ומה עדיין חסר. אל תשכח, עכשיו זה לא סדר מוסר, מה שצריך להגיד שחסר. אבל אתה לא מבין ולא מרגיש? תשמור לטיפול אחרי תשעה באב, זה שייך לחובות הלבבות, עכשיו התפקיד הוא לקיים את מצות היום.
והחוט המשולש זה מה שבס"ד ובתפילה יאפשר לך לקיים. צריך להבין, שהסוגיה היום בכל העולם היא אהבה. העולם מחפש אהבה. זה נובע מכך שבעקבתא דמשיחא הסוגיה היא אהבה. שים לב – בדור האחרון מי שהצליח לסחוף אחריו בעבודת ה' זה מי שאומר לאנשים – ה' יתברך אוהב אותך. אנשים היום מחפשים אהבה, זה מה שחסר לשמוע, זה מה שבאמת חסר לך, חסר לנו – אהבה. בדורות קודמים יכלו להתאבל על כך שלא קיימנו את קרבנות חובותינו, בדור הזה אתה לא אומר לאף אחד, גם לא לעצמך – 'חייב'. היום אומרים: אתה רוצה, אתה מבין איזו הרגשה מתוקה ועוטפת זה שה' אוהב אותך בבית המקדש? אתה תופס איזו הרגשה אמורה להיות לבן תורה פשוט, שה' מקבל ממנו קרבן? הרי בדורות החורבן הגיע המצב רח"ל לכך שאנשים עשו עבירות והיו בטוחים שה' יוותר להם מרוב שהיה ברור להם מבית המקדש כמה ה' אוהב מוחל וסולח. חז"ל אומרים שהאהבה הזו עלולה להביא עבירות, אבל אף על פי כן – דודי שלח ידו מן החור, ומעי המו עליו. תבין, זה ממש לא רעיון טוב לעשות עבירות, אבל הדבר רק בא להמחיש לנו איזו אהבה עוצמתית זו – אנחנו רוצים אהבה, אנחנו צריכים אהבה, נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'.
"אבחר לקאת וקיפוד ישכנו בך ואוי לי אם אדום וערב קננו בקיניך" – אילו היה מדובר רק בשיקולים של כבוד, אז אנשים זה הרבה יותר מכובד משועלים. אבל כאן זו אהבה! הפגיעה והעלבון והקנאה כאשר בא כל ערל וטמא מבית לפרוכת, מקום אשר כהן גדול ירא שם ללכת, איפה נמצא מנוח? אחד מסמלי האהבה הוא ביטול התמיד. הפסד התמיד הוא אחד האסונות הגדולים ביותר לעם היהודי, והוא אף מבטא את הפסד הקרבנות כולם. התמיד הוא הקשר היציב, החזק, הבריא והתמידי, בינינו לבין אבא שבשמים. מה הסיבה שבשלה בא עלינו אסון נורא כל כך? מגלים לנו חז"ל[1], כי זה משום שלא רצינו להקריב 'קיץ המזבח' – קיץ המזבח הם קורבנות רשות, אשר מקריבים אותם בימים בהם אין קורבנות רבים, וכדי שהמזבח לא יעמוד ריק – יש קורבנות רשות הנקראים 'קיץ המזבח'. זו אכן מדה כנגד מדה, כי אהבה נמדדת דווקא בדברים שלא חייבים, דווקא כאשר עושים לאהוּב דברים שהוא אוהב, ולא חייבים לעשות אותם. גם בימינו שמעתי נידונים האם מוטל עלינו, כמובן מה שבכוחנו, ועל פי ההלכה, לקדם מקדש. אולי אין 'דין' לקדם את הגאולה, ומה רע שהמשיח יעשה את זה? אבל גם אם אין חובה כזאת, האם לא מן הראוי לקדם דברים אשר אנו יודעים כי הם רצון ה'? אבינו שבשמים, שאנו כל כך אוהבים אותו, גילה לנו על ידי נביאיו תמונה כיצד הוא רואה את המצב של העם שלו – הארץ פורחת, ירושלים בנויה, ישראל נוהגים בחוקי התורה, ובמרכז – מקדש ה' על מכונו. האין זה לפחות בגדר קרבנות רשות של 'קיץ המזבח'? אם אנחנו יכולים לעשות מה שהוא 'רק' נחת רוח לפניו, ואין דין כזה, האם אין זו סגולה בדוקה לכך שהוא יחזיר לנו גם את קרבנות חובותינו? שובה למעונך ושכון בבית מאוויך.
גם היום, קרה לנו אסון נורא – לא הקרבנו הבוקר תמיד! שובה ה' עד מתי והנחם על עבדיך, מהר אהוב כי בא מועד, השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם, אהבת ציון אל תשכח לנצח, הקב"ה – אנחנו אוהבים אותך! ואהבתך אל תסיר ממנו, לעולמים.
[1] סליחת 'אמרר בבכי' לי"ז בתמוז.