בחודש שעבר התחלנו לדון בפירוש השבועה הראשונה – 'שלא יעלו בחומה' – שפירשה רש"י שלא יעלו "יחד, ביד חזקה". ופרושו הפשוט הוא שלא יצאו מן הגלות מתוך התחזקות כח ומלחמה. וכך הסבירו בהדיא ר' חיים פלאג'י, המהרש"א, האור שמח, האבני נזר ועוד. מאידך הרב רצה להסביר ברש"י שאף אם יש רשות מן הגויים לעלות לא"י, עדיין שבועה במקומה עומדת ואיסור חמור הוא לעלות. עיין שם מה שכתבנו שקשה בדבריו.
והנה, הרב כאמור רוצה להסביר בגמ' את האיסור של עליה בחומה שהוא אפילו ברשות. ומביא ארבעה עדים לדברי – המהר"ל מפראג, ר' יהונתן אייבשיץ, הרמב"ן והרב יפה קול. ועתה נראה בע"ה את דבריהם בפנים אם אכן כך דבריהם.
דעת המהר"ל מפראג.
הנה הרב מרבה להביא את דברי המהר"ל מפראג (בספרו 'נצח ישראל' פ' כ"ד) שאומר (לשיטת הרב) שלא די שאף ברשות אסור לצאת מן הגלות, אלא אפילו אם הגויים ירצו שנצא לא"י, ויכופו אותנו לצאת בכל מיני עינויים ומיתה, בכל זאת אסור לנו לצאת ולעבור על השבועות. וז"ל הרב (אות כ') אחר שהביא את דברי המהר"ל:
"נמצא לפי דבריו שלא די מה שאסור לצאת מן הגלות אף ברשות, אלא אף אם יכופו עליהם בכפיה של מיתה ר"ל, גם אז אסור לעבור על השבועות הללו כמו בכפיה של שמד ר"ל. ונראה ממרוצת דבריו (של המהר"ל) שסובב בזה גם על השבועה שלא יעלו בחומה"
א"כ, לפי הבנת הרב את המהר"ל יוצא דין מחודש ותמוה, ואסביר זאת בצורה מעשית: עד לפני שלושים שנה היה אסור ליהודי ברית המועצות לעלות לא"י. והנה בשנת תשנ"א נפלה ברית המועצות, נתחלף השלטון, והותר ליהודים לעלות לארץ.
והנה, לפי הבנה זו, לא רק שאסור היה לאותם יהודים לעלות, אלא לו יצויר ששלטונות רוסיה היוכופיןעל היהודים לצאת ע"י עינוים ואיום על חייהם, היו אותם היהודים ומשפחותיהם מחויבים למסור את עצמם למיתה, ובלבד שלא יצאו מתחת ממשלתם ויעלו לארץ.
לומר דבר זה הוא כל כך זר ומוזר, עד כדי שהרב בעצמו תמה על המהר"ל, וז"ל (אות ל"ב, ל"ג) :
ובעיקר הדבר מ"ש המהר"ל שלעבור על אלו השבועות הוא ביהרג ואל יעבור ואף אם יכופו אותם במיתה של כל מיני עינוים קשים לצאת מן הגלות אסורים לצאת מן הגלות ממש כדין שמד, צריך להבין המקור מהיכן לקח את זה המהר"ל, הלא איסור שבועה אינו ביהרג ואל יעבור, ובכל התורה כולה כתיב וחי בהם וכו' גם אפילו היה מבואר כן במדרש רבה הוא תמוה לכאורה אם הוא נגד הלכה מרווחת בש"ס שבכל העבירות אמרינן יעבור ואל יהרג חוץ מאותן הג' וכו'
ברם, הרב חתר ליישב דברי המהר"ל, וז"ל (אות ע"ו):
"ומובן לפי"ז דעת המהר"ל. דכיון שיציאה מן הגלות קודם הזמן הוי כפירה בתוה"ק ובאמונה, לכן אפילו אם עושה זאת מחמת כפיה של הריגה וכו', מכל מקום הוי כשאר עניני כפירה שמחויב למסור עצמו להריגה".
פירוש: מכיון שיציאה מן הגלות קודם הזמן אפילו ברשות העמים הוי כפירה בתורה, לכן אין דינה כעבירה רגילה שנדון אותה כיעבור ולא יהרג, אלא דינה ככפירה בתורה הקד' ובאמונה בביאת הגואל, לכן דינה כחמורה שבחמורות. עד כאן באור שיטת המהר"ל אליבא דהרבי מסאטמר.
ובכן, מה אומר ומה אדבר, אע"פ שכבוד הרב חכם כהימן וכלכל, וידו בכל, תמונה איני רואה זולתי קול, כי אחר העיון, לא נמצא כזאת בדברי המהר"ל ולא עלתה על לבו. ובשביל שיוכל הקורא הנלבב להבין את דברי המהר"ל לאשורם, אצטרך להעתיק את דברי המהר"ל במקורם ואתה הקורא התנער מעפר ואל תתעצל לעיין בדבר, כי שיטת המהר"ל היא אחד היסודות במשנתו של הרב. (החלק המודגש בדברי המהר"ל הוא החלק שעליו נסבו דברי הרב ועליו יסובו דברינו.) ונקדים בקיצור את דברי המדרש – שיר השירים רבה ב', ז' – עליו מיוסדים דברי המהר"ל. "השבעתי אתכם בנות ירושלים. במה השביעם? ר' אליעזר אומר, בשמים ובארץ. ר' חנינא אומר, באבות ובאמהות. ר' יהודה בר סימון אומר השביעם במילה. ורבנן אמרי השביעם בדורו של שמד". ומסביר המהר"ל את ההבדל בין השיטות. וז"ל בספר נצח ישראל פ' כד:
מה שאמר רבי אלעזר שהשביעם בשמים ובארץ, כלומר שהשביעם בשמים ובארץ, שהם שומרים הסדר אשר השם יתברך סדר אותם, ולא ישנו ולא ימירו את אשר גזר השם יתברך, ואין אחד שיעבור. וכך ישמרו ישראל מה שגזר השם יתברך בגלותם על ישראל. וכמו שאם היו יוצאים שמים וארץ ממה שסדר השם יתברך להם, דבר זה היה הפסד לעולם, וכך אם יהיו יוצאים ישראל ממה שגזר השם יתברך הגלות, הוא איבוד לישראל, לכך לא ישנו הגזירה. ומה שאמר רבי יהודא בר סימון שהשביעם באבות ובאמהות, פירוש כי אין לומר שהשביעם בשמים וארץ, כי השמים והארץ אינם פועלים רק בטבע כמו שבראם השם יתברך, ולכך הם שומרים הסדר. אבל הגלות הוא נגד טבע האדם, וקשה על האדם. ואם לא היה משביעם רק בשמים ובארץ, לא היה שבועה זאת קיימת לסבול קושי הגלות. ולכך אמר שהשביעם באבות ואמהות, שעשו רצונו של מקום אף שהיה קשה עליהם, ונבחנו ונצרפו, ולכך באבות השביעם. ומה שאמר רבי חנינא שהשביעם במילה, דעתו כי אין ראוי שישביעם באבות בלבד, כי בגלות היו שופכים דם שלהם כמים. ולפיכך אמר שהשביעם במילה, שגם במילה שפיכת דם, ולפיכך במילה השביעם.
ומה שאמרו רבנן השביעם בדורו של שמד, כי לא די שהשביעם במילה, כי המילה אינו רק שפיכת דמים בלבד, אבל הגלות היו מייסרין אותו ביסורים משונים וקשים מאוד. ולכך אמר שהשביעם בדורו של שמד, שהיו מסרקין את בשרם במסריקות ברזל, ולכך השביעם בדורו של שמד. ואם תאמר, דורו של שמד עצמן במה השביעם שלא ישנו. ואין זה קשיא, כי פירוש 'בדורו של שמד' היינו במדה שהיה לדורו של שמד, שהיו דביקים בה דורו של שמד, ובאותה מדה השביע אותם שלא ישנו בענין הגלות. כי דורו של שמד, אף על גב שהגיע להם המיתה בגלות, לא היו משנים. ועוד פירוש 'בדורו של שמד', רוצה לומר אף אם יהיו רוצים להמית אותם בעינוי קשה, לא יהיו יוצאים ולא יהיו משנים בזה. וכן הפירוש אצל כל אחד ואחד, ויש להבין זה:
הנה, כל המעיין בלשון המהר"ל לבבו יבין שהפרוש הפשוט בדבריו הוא כך: השביע הקב"ה את עם ישראל שאף אם ייסרו אותם אומות העולם בכל מיני עינוים, בכל זאת אסור לנו לעבור על השבועות. אבל אם אומות העולם משלחים אותנו לא"י ברשות, בזה לא איירי המהר"ל כלל. ואם תרצה לפרש את לשון המהר"ל "לא יהיו יוצאים" – שלא יהיו יוצאים מהגלות אפילו ברשות, זאת מנין לך? ועוד, לשון "לא יהיו יוצאים" מוזכרת בדברי המהר"ל לעיל פעמיים, ושם הכוונה שלא יהיו משנים (כמ"ש לעיל: וכמו שאם היו יוצאים שמים וארץ ממה שסדר השם יתברך להם וכו'), הבט ימין וראה.
והמעניין הוא שהרב עצמו (אות ל"ג) הרגיש בכך, וז"ל: "הגם שאפשר לפרש בדברי המהר"ל שאין כוונתו שהאומות יכופו את ישראל במיתה של כל עינוים קשים כדי לצאת מן הגלות ולעשות להם מלוכה וכו'", ובכל זאת לא נמנע מלהעתיק את דברי המהר"ל לפי פרושו הראשון כמה וכמה פעמים (אות' כ', ע"ו, פ"ח), והשתמש בדבריו כיסוד מוסד.
ולסיום הדיון בדברי המהר"ל אביא מש"כ הרב זאב פראנק[1] (בספרו תולדות זאב ח"ב על מס' שבת עמ' ס"ד והלאה), ואפילו שכותב דברים קשים, לא אמנע מלכותבן, וז"ל:
ומאי דתלו בוקי סריקי בדברי המהר״ל מפראג זצ״ל בספר נצח ישראל סוף פ׳ כ״ד, ודמה שאמרו שהשביען בדורו של שמד שר״ל אף אם יהיו רוצים להמית אותם בעינויים קשים לא יהיו יוצאין ולא יהיו משנים בזה עכ״ל, ופירשו דבריו שנתן בזה משפט חרוץ של יהרג ואל יעבור שאף אם כופין אותו ע״י מיתה ועינויים קשים לצאת מן הגלות, החיוב לסבול שלא לצאת, הוא זיוף וסילוף דברי המהר״ל מפראג זצ"ל, והוא יתבע לדין לפני ב״ד של מעלה על אלו שתלו בוקי סריקי בדבריו. כי מתורתו של מרע״ה לא למדנו משפט עקום ודין הבל כזה שאם הגוי מאיים על יהודי שיעזוב ארצו ושילך לא״י כשאפשר לבוא לא״י, ואם לאו יהרגנו, שיהרג ואל יעבור. הוא שטות והבל מתורתו של הס"מ, ובורא רקיעים של שוא ותהו ובהו רח״ל. כמו שכתבו הספרים הק', ומעולם לא התכוין המהר״ל לזה, אלא כל דבריו מכוון שם לענין שלא "נמרוד" באומות, היינו שלא יהא על דרך מרידה שע"ז נצטוינו בשבועה אף כשהוא במקום שהורגים אותנו בכ"ז לא נמרוד בהם, כשם שנגזר עלינו בגזירת שמד לסבול אף כשהורגים אותנו. אבל זאת לא יאמר שום אדם שיש לו מוח בקדקדו, שבאם הגוי מכריח את ישראל שיעזוב את ארצו ושילך לא״י ואם לאו יהרגהו, שיהרג ואל יעבור, ומי שאומר זאת בשם התורה הוא מזייף ומסלף דברי אלקים חיים ומחלל שם התורה ושם ה', החמדה הגנוזה שהקב״ה משתעשע בה תמיד, ולא רק שעובר על לאו דלא תוסיפו וגו' אלא פשוט מבזה ומחלל התורה רח״ל שתולה בה בוקי סריקי וכו' והאריכות בזה הוא למותר, והמפריעים את הקיבוץ גלויות של אחב״י החרדים לדבר ה' עתידים ליתן את הדין, ואנו בטוחים בעזהי״ת כי תתקיים על א"י הקדושה והטהורה הבטחת הנבואה כל כלי יוצר עליך לא יצלח וכל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי זאת נחלת עבדי ה׳ וצדקתם מאתי נאם ה׳ (ישעי׳ נ"ד, י״ז).
[1] בן אחיו של הרב צבי פסח פראנק זצ"ל רבה של ירושלים.