להגאון רבי ישכר שלמה טייכטל זצוק"ל הי"ד | חלק י"ב
בגליון הקודם הבאנו מדברי רבינו בתשובותיו למתנגדיו בהונגריה, שניסו להניאו מלהפיץ את דעתו בענין חובת העליה לא"י.
גם הפעם נמשיך בדבריו שהשיב לחבריו ותלמידי החכמים בהונגריה, שרצו למנעו מלדבר בעניני התעוררות לארץ-ישראל ואת ראיותיו שהשיב להם.
בספרנו עמ' 231 –
בימי הקיץ הזה דשנת תש"ג, מידי התגוררי פה עיר הבירה, היה חום גדול מאד חוץ מהרגל הטבע. והייתי שבועות אחדים בבית החולים שעומד על ההר באויר זך ונקי לשאוף אויר צח.
ובשבת פרשת ראה, הפצירו בי האנשים שהיו עמי שם לאמר להם איזה דברי כיבושים מעניינא דיומא שהיו מברכים חדש אלול, ומעניינא דחבלי משיח שעברו עלינו בעתות הללו.
והיו ביניהם שם תלמידי חכמים בנן של קדושים. והם הפצירו בי ביותר שלא לסרב בזה, כי בתחילה סרבתי בכל עוז ולא רציתי לקבל את הכבוד הזה מטעם הכמוס עמדי, אבל הפצירו בי עד בוש ולא יכולתי לסרב יותר.
ובטרם עליתי לדבר, התנו שני תלמידי החכמים הנ"ל, שלא להזכיר בדברי מעניין ישוב ארץ-ישראל.
אמרתי לאחד מתלמידי החכמים הנ"ל, שהוא באמת גדול בתורה ויושב על כסא הוראה בעיר גדולה לא-להים וחסיד מתחסד עם קונו וצדיק תמים וזקן, אשר נזדקן בחסידות ובתמימות והולך בתום לבבו בקרב ביתו ומבחוץ.
אמרתי לו:
ידעתי, שאך בתמימות ידבר עמי במה שהתנה עמי שלא אזכיר מענין ארץ-ישראל בדרשה שלי, אבל אפלפל עמו אם הצדק בזה במה שאינו רוצה לשמוע את הדורש ברבים מענין חיבת הארץ ומגודל החיוב שיש בזה.
כי כה אמר אלי: שאם אזכיר מזה בהדרשה, אזי לא יבוא לשמוע אותה.
אמרתי לו שאביא לו ראיה, שאך סימת עיניים הוא מהס"מ רח"ל לדבר כן, כי מי לנו גדול מרבנו בעל 'צמח ה' לצבי', שהיה מגדולי תלמידים של רבינו רבי בער ממעזריטש זצ"ל ואיש קדוש ונורא, כאשר יש להכיר גדולתו ומדרגתו מספרו הק' הנ"ל. והלא הוא כתב בפרשת וארא (שמות ו יב) בפסוק "הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה", וז"ל:
"וקשה, הא בני ישראל לא שמעו מקוצר רוח ומעבודה קשה, אבל פרעה, דלא היה בו זאת, יוכל לשמוע אליו? וי"ל, דהנה לכאורה השליחות לבני ישראל היה ללא צורך, שבוודאי ירצו שיגאלם ה' יתברך. ולמה היה צריך לשלחם להם כלל? אך הענין, דכתיב (ישעיה נה יא) – "דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם". וכבר כתב הרמב"ן בפרשת לך (בראשית יב ו) שכל גזרה לטובה שיצא מפי הקב"ה, צריך לעשות לה פה למטה פועל דמיוני (פעולה מעשית שתמחיש את העניין) שתוכל להתקיים בלי מונע משום צד שירצו למנוע. וגלוי וידוע היה לפני השי"ת שפרעה לא ירצה לשמוע לדברים אלה, ואז היו דברי השי"ת ריקם. ע"כ עשה השי"ת וציווה לומר לבני ישראל תחילת דברי הגאולה, וישראל ודאי יהיו שומעים לדברי הגאולה שידבר משה אליהם. ובזה יעשו פועל דמיוני בשמיעתם, לשישמע גם פרעה לדברים אלה. וכך הבין משה בכונת השי"ת ששלח תחילה לבני ישראל, ולכן אמר בגודל צניעותו אחר שבני ישראל לא שמעו אלי בפועל דמיוני – איך ישמעני פרעה". עכ"ד, ודפח"ח.
הרי שלך לפניך, דאז בזמן שבא משה לישראל כבר היה זמן גאולתם כמבואר במדרש שהש"ר (ה ב) בפסוק "קול דודי דופק", שאמר משה ישראל שהגיע זמן גאולתכם. ואעפ"כ, יען שמידת הדין היה רוצה לעכב על זה כידוע, היה מוכרח למשה לעשות פועל דמיוני תחילה כדי לבטל בזה כל המקטרגים וכל המונעים.
וזאת הייתה ע"י שדבר משה לפני בני ישראל מדברי הגאולה וישראל יהיו שומעים לדבריו ויקבלו ממנו. וכאשר הכתוב העיד שלבסוף עשו כן בני ישראל, כדכתיב (שמות ד כט) – "וילך משה ואהרן ויאספו את כל זקני בני ישראל וידבר אהרן את כל הדברים אשר דבר ה' אל משה, ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את בני ישראל וכי ראה את ענים ויקדו וישתחוו". ובאמת נגאלו אז בני ישראל משעבוד מצרים. וכל זאת נפעל ע"י ששמעו ישראל אל משה בדברו לפניהם מדברי הגאולה והפועל דמיוני נעשה בזה להכרית כל המקטרגים והמסטינים אשר רצו למנוע, שלא יוכלו לבטל גזירת הקב"ה, ודברו אשר יצא מפיו לא ישוב ריקם.
ועתה נדון את אשר לפנינו: דהנה כבר הגענו לעת של 'בעתה'. והקץ של הגאולה כבר בא. וכאשר הבאתי לעיל (פרק שני אות ז) באריכות מדברי חז"ל, ורק מידת הדין מעכבת עלינו. וכאשר הבאתי מש"ס סנהדרין וממדרש שיר השירים בפסוק 'עד שתחפץ'. ואמרו חז"ל – 'עד שתחפץ מידת הדין'.
הנה מוכרח גם לנו לדבר ברבים לפני עם בני ישראל מדברי הגאולה לשוב לארץ חמדתנו, וכד' מהדברים הנוגע לישיבת ישראל בארץ ישראל. ואם בני ישראל ישמעו ויקבלו הדברים ממי שדורש בזה ברבים, יעשו בזה פועל דמיוני לשתק על ידי זה כל המקטרגים ולבטלם. וכל הרשעה כולה כעשן תכלה. ובני ישראל יצאו הגלות ביד רמה כמו שהיה אז בשעת יציאת מצרים. וכל זאת גרם במה ששמעו ישראל לדברי משה שדרש לפניהם תחילה מעניין הגאולה, וכן ראוי לעשות גם בזמננו.
וכל תלמיד חכם הדורש, מניצוץ משה יש בו כידוע [עיין תיקו"ז תיקון סט קיב.]. א"כ אם יהיו שומעין לו יהיה ממש כמו שהיה בזמן משה. דעל-ידי ישראל ששמעו למשה את דרשותיו שדרש מענין הגאולה, נעשה גאולה באמת. כמו כן יהיה בזמננו. אם כן, אדרבה – החוב מוטל על כל תלמיד חכם לדרוש ברבים מענין חיבת הארץ ומהביאה אליה, והחוב מוטל על כל בר ישראל לילך אל הדרשה ולשמוע ולקבל דבריו ובזה יקרבו את הגאולה כנ"ל.
ולבסוף אמר מר ידידי נ"י, אשר הנהו איש בריתי ועמיתי מנוער, ואשר שנינו שתינו מבאר מים חיים של מורנו מרנא בעל ערוגות הבשם ז"ל, שאם אדרוש מענינא דמצות עשה ישיבת הארץ לא יבוא לשמוע את דרשתי. אתמהה! אם האמת הוא כן.
והכי אין התורה חוגרת שק על זה, והכי אין ארץ ישראל מרגשת עצמה על-ידי זה לנפגמת בכבודה, ולאם נעלבה שבניה מלעיבין אותה כל-כך במה שאוסרין ומפריעין למי שרוצה להרים קולו ולהזכיר ולאמץ את הרבים שיתנו ידם לחזק אותה ולהרימה מעפרה כמצווה עלינו מפי הקב"ה, כאשר הוכחתי והבאתי לעיל באריכות מדברי חז"ל וקדמונים ואחרונים קדושי עליונים? והם אלו 'המתקדשים' דזמננו, משימים אותה לחרפה ולביזה עד שאסור לדרוש ברבים משום ישוב הארץ? ואם אתרמי אחד אשר משים פניו כחלמיש ואינו חת מלומר האמת כאשר היא, אומרים הם שאסור לשמוע דרשתו? או אם אין גורמים בדיבורים כאלו כאשר באזני שמעתי, לא מאחד בלבד, אלא בעוונותינו הרבים מרבים, שאמרו שעל כן נענשו אלו אלפים ורבבות מאחינו בני ישראל, יען שעסקו בישוב הארץ ובנינה. הכי אין זה חירוף וגידוף כלפי התורה הקדושה? וכי אין גורמים בזה חלישת דעת ועיגום נפש לתוה"ק שהיא מלכות, וארץ ישראל שהיא ג"כ מלכות, שהיא אם דישראל? וכמו שכתבתי לעיל בדיבורים כאלו. אוי לאזנים שכך שומעות, אפילו להוציא מפיו דיבורים כאלו הוא חטא גדול כמובן מעצמו.
ועתה יאמר נא כל בר דעת שיש לו מח בקדקדו, הכי אין זה ממש מעשה יהושע וכלב אשר לא היו יראים מלומר ברבים האמת נגד כל העדה והנשיאים בכלל, שהיו 'מתקדשים עצמם' במה שהפריעו ומנעו את ישראל מלילך לארץ-ישראל? כמו שהביא הגאון המקובל רע"י שלזינגר ז"ל בפירושו על התנדב"א (אליהו רבה פ"א ב) בשם הזהר, שהמרגלים היו טוענים שפה במדבר יש לנו מן ואינם טרודים בפרנסה, יש להם עת ושעת הכושר לישב על התורה והעבודה. משא"כ אם ילכו לארץ ויצטרכו לעסוק בעבודת האדמה, יופרעו מעבודת ה' – עיי"ש. ויהושע וכלב עמדו נגדם וצעקו (במדבר י ח-ט) – "אם חפץ בנו ה' והביא אותנו אל הארץ וגו' אך בה' אל תמרודו וה' אתנו". ומה כתיב אחר זה (שם י) – "ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים". הכי אין עושים גם בזמננו כן? אבל כמו יהושע וכלב כתיב (שם) "וכבוד ה' נראה באהל", וכמו שפרש"י, שירד הענן להצילם מידם, כן יהיה ג"כ בכל עת שיתרמי שאחד יחזיק בכבוד הארץ ולא יתן לבו לדברי הנרגנים. ואליהם יאמר (משלי כו ד) – "אל תען כסיל כאוולתו", וד"ל.
ועוד אמינא לו,
הלא כבר הבאתי למעלה ממה שגילה המלאך למרן הבית יוסף (פרשת שלח) בטעם ששלח משה מרגלים, שכוונתו הייתה יען שישראל באותה שעה לא היו כדאיים להכנס לארץ, ע"כ שלח לשם אנשים שיחזרו משם ויספרו בשבח הארץ, ובזה יעוררו חשק וחמדה בלבם אל הארץ הקדושה, ובזכות זה לחוד שיחמדו לה, יהיו כדאיים לרשת אותה.
ועתה, למה לא נעשה כן גם אנו לדבר ברבים בשבח הארץ ומעלותיה ומגנות ארצות הגולה כדי לעורר חשק וחמדה בלבות אחינו בני ישראל לארץ ישראל, ובזכות זה נזכה באמת אל הגאולה האמתית אשר כבר הגיעה זמנה, רק חסרה לנו הזכות לזכות בה. ועתה ע"י הכסיפה והחמדה שנכסוף ונחמוד אליה, נזכה לבוא אליה. ולכל זה נגיע על-ידי הדרשות שידרשו ברבים מחמדת ארץ ישראל.
ועתה לא אבין, איך יוכל מעכ"ת לומר, שאסור לדרוש ברבים מעניין מצות עשה דישוב ארץ ישראל, וגם אם יש מי שדורש בזה, שאסור לשמוע דרשותיו. עיין יערות דבש (דרשה יד) שהאריך: "כמה מצווה יש לחמוד לעלות לארץ ישראל, כמו שכתב השל"ה וספר יראים, שתמיד יהיה בלב אדם חשק וחמדה לארץ ישראל, כדכתיב (מלכים ב ט ג) – "יהיו עיניך ולבך שם כל הימים". ותמיד, אם אדם מלא כל חמודות, יזכור שהוא חסר, שאינו בארץ ישראל… ויתעצב על כך, כי עיקר חסר אצלו" – עיי"ש.
עוד אמינא לו, מה שראיתי באיזה ספר [כעת שאני כותב בלי ספרים, אין אני יכול לציין הספר] שהביא, שרבה"ק שר שלום מבעלז ז"ל זיע"א שאל בחלום את רבנו בעל נועם אלימלך ז"ל זיע"א ועכ"י בפסוק בפרשת בשלח: "מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו" – מה זו שאלה "מה תצעק אלי", הלא אז היו ישראל בצרה גדולה, לפניהם הים ואחריהם המצרים, ולצדדים הנחשים והעקרבים, אם כן מה היה לו למשה לעשות, אם לא לצעוק לה' יתברך שיעזור להם? השיבו הרבי ר' אלימלך על-פי מעשה (הובא ג"כ בספר תפארת יונתן פרשת לך) – פעם אחת באה מלכה אחת עד למשבר. וכאשר נודעו מזה המכשפים, עשו בלהטיהם מחמת שנאתם למלך שלא תוכל המלכה להוליד. והייתה יללה גדולה בבית המלך, כי שהתה בקשיותה כמה ימים. והיה שם חכם אחד, ויעץ אל המלך שיעביר קול בכל מלכותו שאשתו המלכה כבר ילדה בן זכר תמים. וממילא כאשר ישמעו המכשפים את הקול, ישפטו שהכישוף שלהם לא פעל מאומה, וממילא יניחו ידיהם מהכישוף. וכאשר יפסק הכישוף תוכל המלכה ללדת הולד. וכן עשה המלך מיד, וחפצו הצליח באמת. ע"כ המעשה.
וכן היה ביציאת מצרים, כשהגיעו ישראל לים סוף והוצרכו לנס הגדול של קריעת ים סוף, ונתעורר הקטרוג הגדול עליהם כידוע [שהללו והללו עובדי עבודה זרה], והיה מעכב את הנס. על-כן כאשר צעק משה רבנו לפני הקב"ה, אמר לו השי"ת שלא יצעק. כי אדרבה, ע"י צעקתו ידונו המקטרגים שעוד לא נגמרה למעלה הצלתן של ישראל, ויקטרגו עוד. על כן טוב שישתוק ולא יצעק עוד, אלא ידבר אל בני ישראל ויסעו. וכשיראו המקטרגים כך, שמשה רבנו צוה לישראל ליסע ולילך בתוך הים, יבינו שכבר נגמר למעלה שיהיה נס בקריעת ים סוף וינוחו מלקטרג, ויהיה באמת אח"כ קריעת ים סוף. עכ"ד תשובת רבנו בעל נועם אלימלך לרבנו שר שלום מבעלז בחזיון הלילה.
וכן הוא בימינו, שהגענו עד למשבר וכח אין ללידה מחמת המקטרגים שעומדים עלינו לעכב מאתנו את הגאולה. על כן העצה לזה היא כמו שאמר הרבי ר' אלימלך – לדבר אל בני ישראל ויסעו לארץ ישראל, ויסיחו דעתם לגמרי מארצות הגולה, ואז יבינו וידונו המקטרגים שכבר נגמר כן למעלה, אם כן ינוחו מלקטרג עוד. ואז תבוא באמת הגאולה האמתית בלי מונע כלל – כן הורה הרבי ר' אלימלך ז"ל.
ועתה איך לא יבושו העומדים בתור 'מתקדשים', לומר שאסור לדרוש ברבים ליסע ולילך לארץ ישראל? וגם אם יש מי שדורש כן, שאסור לשמוע לדרשותיו? אתמהה! הפלא ופלא! ומה יש לומר על זה, כי הוא רק מסימת עיניים של הס"מ ר"ל, אשר רוצה לעכב הגאולה בכל עוז, כי יודע שסופו הוא בקרבת הגאולה, וכמו שהבאתי לעיל בשם כמה צדיקים אמתיים.
כה טענתי לפני ידידי ועמיתי הנ"ל, אשר הוא באמת צדיק תמים ובתמימות ידבר. ולא מצא מענה לדברי, ושתק כשעה חדא.
אח"כ פתח ואמר:
שראיותי המה אמיתיים וצודקים, והוא מעולם לא עסק בשאלה זו לבחון את הדברים, אלא הלך בתום לבבו אחר כמה מצדיקי הדור שהיו מתנגדים לזה.
על זה אמרתי לו מה שהבאתי לעיל מרבנו מהר"ם שיק בבאור הפסוק (הושע ב כב) – "וארשתיך לי באמונה וידעת את ה'" – אם אומר דבר מה שמצינו בחז"ל היפך דבריו, לא צריך להאמין לו באמונה גרידא. ואסור לילך אחר דעתו.
שוב מצאתי כן בספר הקדוש 'סור מרע' מרבינו הק' מזידיטשוב ז"ל זיע"א (בחלק ועשה טוב עמ' 45 ד"ה ועוד).
ואמרתי בפשט הכתוב, שאמר משה (דברים א כו) – "ולא אביתם לעלות ותמרו את פי ה' א-להיכם" מלשון 'לא יחליפנו ולא ימיר אותו', שהוא מלשון חילוף – היינו שתחליפו את פי ה', את מצות ה' שאתם עושים – ממצוה עבירה ומעבירה מצוה. היינו, ממצות ישיבת הארץ שהיא לכל הפוסקים מצוה גדולת ערך, כמו שהארכתי לעיל – אתם עושים עבירה, שאסור לדבר עליה ברבים, וכל מי שנותן לבו עליה – המה רודפין אותו עד חרמה. ומהעבירה – היינו מי שמתרשל בזה ומרחק עצמו ממצוה זו ואינו רוצה להשתתף בה, ולא להיות מסייע לזה לא בגופו ולא בממונו, שזהו באמת עבירה היותר גדולה כידוע מכמה מאמרי חז"ל – אתם עושים מצוה.
וזה שאמר הכתוב – לא די שאתם לא אביתם לעלות, עוד "ותמרו את פי ה'"-אתם מהפכים את דברי א-להים חיים, ועושים ממצוה עבירה, ומעבירה מצוה.
ומה שאומרים בהתנצלותם, שסיבת התנגדותם היא יען כי הבונים הם אנשי דלא מעלי, כבר הארכתי שאין די בהתנצלותם. וכאשר הבאתי מהגמרא בברכות י. – "מאי דמפקדת עביד, ובהדי כבשי דרחמנא למה לך".
וגם כדברי הקדושים מגור ומעיה"ק ירושלים (הובא לעיל), שאם ישתתפו בזה רבים החרדים, תגבר על-ידי זה קדושת הארץ, וכמו שהארכתי למעלה. ואין מן הצורך לכפול הדברים.
והוא האמת, כי כל טענותיהם המה דברים בטלים, ואין להם מצד האמת קיום כלל.
והשי"ת יתן בלב כל בר ישראל להכיר האמת, ולקבל האמת ממי שאמרה, אכי"ר