להגאון רבי ישכר שלמה טייכטל זצוק"ל הי"ד | חלק י"ג
רבנו מעלה ומדגיש את הסיבה המרכזית מדוע עדיין אנו לא נגאלים, בספרנו עמ' 306 ואילך.
במדרש איכה (רבה ג ב) בפסוק "בילה בשרי ועורי שבר עצמותי" (איכה ג ד) – ׳בילה בשרי׳ – זה ציבור, ׳ועורי׳ – זה סנהדרין, כשם שהעור חופה על הבשר כך סנהדרין חופין על ישראל. ׳שבר עצמותי׳ – עיצומי, בני אדם שהיו כבני העצומים", עכ״ל המדרש. והיא פלא, איך דרשו חז״ל מקרא זה על ציבור ועל סנהדרין ואנשים גדולים ועצומים שבישראל, ומה רצו בזה?
אך האיר ה׳ עיני להבין עומק כוונתם, ללמד בזה מוסר השכל איך להתנהג עם הציבור שיגיעו להצלחה ולברכה, ומה הוא החיוב של המנהיגים כלפי העם, איך להנהילם ולנחותם בדרך האמת להגיעם אל שלמות האמיתי בכל העניינים. שדקדקו בפסוק שאמר ׳בילה בשרי ועורי שבר עצמותי׳ שהוא בלא סדר, כי תחילה הוא העור ואח״כ בשר ואח״כ העצמות, וא״כ היה לו להתחיל מן העור וללכת לצד פנים – בילה עורי ובשרי ושבר עצמותי, או להתחיל מן העצמות ולצאת לצד חוץ, היינו שבר עצמותי ובילה בשרי ועורי, אבל עתה אין סדר למו.
ולמה כיוון המקונן לצייר דווקא באופן הנ״ל?
ונראה לי, דכוונה מיוחדת היתה לו בזה, לרמז מה היה הסיבה שאבדנו את ארצנו וחרב בית מקדשנו וגלינו מאדמתנו, אף שהיינו אומה חזקה ואימתנו היתה מוטלת על כל יושבי הארץ, כמאמר המקונן (איכה ד יב) "לא האמינו מלכי ארץ וכל יושבי תבל כי יבוא צר ואויב בשערי ירושלים"?
רק החסרון האחדות בעם הישראלי גרמה לנו את החורבן, כי אילו היינו באחדות ובאגודה אחת בלי פירוד, לא היה אומה בעולם שהיה יכול לכבוש ארצנו מידינו, רק פרצה המכה באמצעותנו ע״י פירוד הלבבות שנעשה בחיק ישראל, שנהייתה בתוכנו מפלגות שונות ולחמו זה בזה, מה שזה בונה זה סותר ואין סדרים למו, כמבואר בקורות ימי חיינו מעת הזאת, ונרמז בקצרה בש״ס ומדרש (איכ״ר א לא), נמצא דיצאה המכה אז מאמצע, מאמצעות ישראל בעצמה, ויצאה לחוץ ולפנים, עד שע״י שנהרס היסוד בחיק ישראל עצמה, עי״ז היה יכולת ביד האויבים מבחוץ לבוא עליהם ולכובשם, והיתה להם המלחמה לפנים ולאחור. וזה שקונן הנביא ׳בילה בשרי׳, היינו שהמכה בא מאמצע ישראל עצמם, וכמו שאמר הכתוב (ישעיה מט יז) "מהרסיך ומחריביך ממך יצאו", ע״י אי הסדרים שנתהווה במחנה ישראל, וזה היה הגורם שפרצה המכה אח״כ לפנים ולאחור, וזהו ׳עורי׳ שהוא מבחוץ, ו׳שבר עצמותי׳ שהוא מבפנים. וזהו נמי כוונת המדרש ׳בילה בשרי – זה ציבור׳, היינו שפרצה המכה בציבור הישראלי עצמה שנקרעה לקרעים וכתות ומפלגות שונות עם שיטות ו׳אידעאלאגים׳ שונות, וכל כת לחמה בעד ׳אידעאלאגיע׳ שלה, וכת שכנגדה בעד שלה, ולחמו זה את זה, וכך פסקה כל סדר ומשטר בארץ ואין סדרים למו, ורק צרות וצלמוות העירו בזה בכל מחנות ישראל, ודין גרמא שהאויב בא מבחוץ וכילה את הכל.
וזה ג״כ מה שאמר המדרש ׳ועורי זה סנהדרין כשם שהעור חופה על הבשר כך סנהדרין חופין על ישראל׳, רצו לומר בזה דחוב הסנהדרין בתור מנהיגי העם הוא לאחד את כל העם הישראלי להיותן באחדות ובאגודה אחת, כשם שהעור מאחד את כל חלקי הבשר וחופה אותה להיות אחד, כך יהיו הרועים משתדלים ככל עוז לאחד את כל חלקי העם שיהיו באגודה אחת, ואז יהיה קיום לעם הישראלי ויפרחו ויציצו עד רום המעלה ואין שטן ואין פגע רע. אבל אם הרועים לא ישגיחו על זה לאחד אותם להיותם באחדות, אז יגרמו בזה שיפרוץ המכה כציבור ותצא גם אליהם ושיאבדו השפעתם עליהם ויהרס היסוד ותכלה ותבלה את הכל, והיינו ׳בילה בשרי – זה הציבור׳, ואח״כ ׳ועורי׳ – היינו שגם הסנהדרין יאבדו את מקומם, ואח״כ ׳ושיבר כל עצמותי – אלו עצומי בני אדם׳, היינו שהיו בעם אנשים גדולים ועצומים שהיו עתידים להועיל להאומה, ג״כ ישברו ויאבדו מבלי להביא איזה תועלת להדור.
וכן היה באמת בעת הזאת, ודין גרמא בנזיקין והחורבן והגלות, וזה גם הגורם לאריכות הגלות בעוונותינו הרבים, מפאת חסרון האחדות בינינו, כי עדיין השטן מרקד בינינו, ועתידין הרועים ליתן את הדין על זה, יען שאינם משתדלים לאחד את כל עם הישראלי באגודה אחת, וכי רק זה לבד התרופה למכותינו כידוע מחז״ל.
ורבינו הרבי ר׳ בער זצ״ל אמר לתלמידיו קודם הסתלקותו: מיינע קינדער, איהר זאלט זיך האלטען אין איינעם וועט איהר אללעס איבער קוממען, וועט איהר גיין אלץ ווייטער, נישט צוריק ח״ו, [= בני, החזיקו באחדות, ואז תתגברו על הכל ורק תתקדמו ולא תסוגו ח״ו], והרמז (איוב כג יג) "והוא באחד ומי ישיבנו", עכ״ד.
ולימוד ומוסר זה שייך גם לאומתנו בכללה. ויפה פטפט פייטן אחד אודות ישראל ואמר:
עמי המאושר! והאומלל!
מאושר הינך כהתאחדותך, אומלל הינך בהתפזרותך.
חלש הינך בפזרותך, וחזק הינך באיחוד רצונך.
עמי המאושר! והאומלל!
אומלל הנך בריבוי הבמות שבך, כי ריבוי הבמות קללה באהליך
ומאושר הנך באחדותך, כי אחדותך מכת מוות להקמים עליך.
על במותיך חלל!
הרוס במותיך, הקם את חומותיך, ואזור ברזל מתניך להתאחדותך.
ואז תקום ותכונן ותעמוד לנצח.
ודפח״ח.
שוב ראיתי שכל דברי האמורים למעלה מבוארים בקינת ירמיה, שקנן (איכה ד יב-טז) "לא האמינו מלכי ארץ וכל יושבי תבל כי יבוא צר ואויב בשערי ירושלים מחטאות נביאיה עוונות כהניה״ [ופירש רש״י: ׳מחטאות נביאיה׳ של שקר היתה לה הרעה הזאת].
"כי נצו גם נעו אמרו בגוים לא יוסיפו לגור פני ה׳ חילקם" [ופירשו המפרשים: ׳כי נצו׳ מלשון "כי ינצו אנשים" (דברים כה יא), שהיו מריבים זה עם זה, ועי״ז ׳גם נעו׳ – התנענע מצבם ונתרופף קיומם מתחתם. ׳אמרו בגוים׳, אחר ששמעו הגוים שהם נצים זה בזה והם כבר הורגים איש באחיו, אמרו ׳לא יוסיפו עוד לגור׳, דהיינו שמתחילה לא האמינו שיכולין לכבוש את ישראל מפני שהוא עם חזק, הנה עתה אמרו לא יוסיפו עוד לגור אותם [והוא מלשון "ויגר מואב" (במדבר כב, ג), כי ׳פני ה׳ חילקם׳ – ר״ל כי חרון אף ה׳ חילקם, הפרידם וחילקם לחלקים רבים, ועי״ז נטשה גבורתם מהם, והכל בא ׳מחטאות נביאיה ועוונות כהניה׳, היינו חטאות המנהיגים שלא ראו לאחדם ולאגדם באגודה אחת. עכ״ד המפרשים].
והן הן הדברים שכתבתי למעלה. וחכם אחד מחכמי ה׳פאליטיקער׳ אמר כזה״ל: ׳דיע ענטצווייאוננ איינעס פאלקעס בעדייטעט איהר אונטערגאנג׳ [=המחלוקת בקרב העם מסמנת את שקיעתו].
עיין ירושלמי יומא [פ״א ה״א]: רבי יוחנן בר תורתא אמר, מצאנו שלא חרב הבית בראשונה אלא שהיו עובדי עבודה זרה ומגלי עריות ושופכין דמים, אבל בשני מכירין אנו אותם שהיו יגעין בתורה וזהירין במצוות וכל וסת טובה היתה בהן (כל מדה טובה היתה להם), אלא שהיו אוהבין את הממון ושונאין אלו לאלו שנאת חינם, וקשה היא שנאת חינם משלושת עבירות החמורות הנ״ל.
ועיי״ש בירושלמי, דהעוון קנאה דהיה בבית שני גרם חורבן יותר מהעוון של בית ראשון, דבבית ראשון לא הרסו האויבים רק את התקרה, אבל הכתלים נשארו, אך בבית שני החריבו והרסו גם את הכתלים ואת היסודות, שנאמר (תהלים קלז ז) "ערו ערו עד היסוד בה". וסיים הירושלמי שם: כל דור שלא נבנה בימיו מעלין עליו כאילו הוא החריבו, היינו ע״י שגם בימינו עדיין השטן מרקד בינינו בשנאת חינם וקנאת איש מרעהו גורמין בזה אריכות הגלות ודחיית בנין ביהמ״ק, על כן נחשב כאילו נחרב בימינו.
פוק חזי מה שאמרו חז״ל, דבבית שני היו יגעין בתורה וזהירין במצוות, ורק משום הקנאה שהיתה ביניהם גרמו חורבן יותר גדולה מבבית ראשון, עד שאפילו היסודות נהרסו. מזה אתה דן לומר, שאם רואין אנשים אפילו מייגעין עצמם בתורה וזהירין במצוות אך המה מטילים קנאה ושנאה ועושים פירוד לבבות ע״י אמתלאות שונות, המה המהרסין כל בנין ישראל ומחריבין את היסודות של קיום עם הישראלי ומאריכין את הגלות, ועליהם אמר דוד (שם יא ג) "כי השתות יהרסון צדיק מה פעל", מה תועלת יש בצדקתו ובעבודתו אם גורם במעשיו להרוס יסוד בנין וקיום עם הישראלי. והשי״ת יעזרנו, שנהיה באהבה ובאחווה זה לזה, ואז אין אומה ולשון ישלוט בנו, אכי״ר.
על כן החיוב מוטל בראש וראשון על הרועים ומנהיגים שבישראל, להשתדל בכל עוז ומאמצי כוחם לעשות שלום בישראל ולקרבם זה לזה, שיהיו באהבה ובאחדות זה עם זה.
פוק חזי מה שכתב רבינו החתם סופר בדרשותיו [הפטרה ליום ב׳ דר״ה] בפסוק "מצא חן במדבר עם שרידי חרב הלוך להרגיעו ישראל" (ירמיה לא א), ופירש הוא ז״ל וזה לשונו: כבר כתבתי במקום אחר, כי המחלוקת הוא מפריד ישוב בני אדם ועושהו מדבר, וגם כבר נאמר כי מטבע הגרים להיות שלום גדול ביניהם (כוונתו על הגר בארץ נכריה), על כן אמר הנביא כמתמיה, עם שרידי חרב היה מהראוי להיות אוהבים זה לזה, והנה מצאו חן להיות מדבר דוקא, נפרדים במחלוקת, אז הלוך להרגיעו ישראל. אמר ׳הלוך׳ כמקור, לא אמר ׳הלך׳ אלא ׳הלוך׳, כאומר, הישראל שהוא התלמיד חכם הממונה על ישראל, אין לו לעשות שום דבר תמיד כי אם להרגיעו ולשום שלום ומנוחה ביניהם, עכ״ד הצריך לענייננו.
וביותר דבריו הקדושים מתאימים על זמננו, כי אנו כעת באמת עם שרידי חרב, שנשארנו ונמלטנו מחרב היונה שהיה מכלה כמה אלפים ורבבות ורבי רבבות מישראל, וה׳ הצילנו, ואנו נותנים תודה על לשעבר וצועקים על להבא, ה׳ שמע בקולנו, סעוד וסמוך לנמהרים, עזור נא את הנשארים, קרב קץ נחמה, רחם אום לא רוחמה. על כן היה מן הראוי שאנחנו יתר הפליטה נהיה אוהבים זה את זה ולהסיר מאתנו כל דבר הגורם פירוד לבבות, ולא לגרות זה כנגד זה, רק נהיה כולנו כאיש אחד ובלב אחד. ועל זאת מחויבים התלמידי חכמים הממונים על הציבור בכל אתר ואתר להשתדל, וכדברי רבינו החתם סופר בבאור הכתוב ׳הלוך להרגיעו ישראל׳, וכנ״ל.
ומרגלא בפומיה דרבנו הקדוש מצאנז זצ״ל, לספר משל נפלא, לאחד שתעה במדבר גדול וארוך ימים רבים, ולא מצא הדרך הנכונה להביאו לעיר מושב, ובהלכו נבוך אנה ואנה פגש באחד זקן שבא לקראתו, ושמח נגדו שמחה גדולה, בחשבו שאדם זה בוודאי ינחנו בדרך נכוחה לצאת מהמדבר האיום הזה. שאלו אי מזה בא ולאנה הולך, ושח לו דאגתו, כי זה ימים רבים אשר תועה במדבר הנורא הזה ואינו מוצא מבוא ליכנס לעיר, וביקש מאתו לרחם עליו שינחנו במעגלי צדק להצילו מהמבוכה שהוא בו. ענהו זקן זה, שגם לו קרה מקרה כזאת, ושהוא ג״כ תועה במדבר הזה לא רק ימים רבים, רק שנים רבות עד שנעשה זקן, ועד כעת לא מצא המסילה לצאת מהמדבר הגדול הזה, ולא טוב גורלו מגורלו, ורק אחת מייעצהו, שבדרך הזה שהלכו עד כה לא ילכו מעתה, כי בדרך הזה בטח לא ישיגו אורחות חיים, כאשר נוכחו לדעת שעוד לא השיגו חפצם בדרכם שהלכו עד כה, ורק מוכרחים לבקש להם דרך חדש ולילך בו בכח משותף, כי טובים השנים מן האחד, ואז יש לקוות שבעזר השם ישיגו מטרת נפשם, עכ״ד רבינו.
כמו כן אני אומר על דורנו זה שכנסו אותנו בכור ברזל ובתנור בוער כאש, ובעוונותינו הרבים רוב מאחינו בני ישראל יושבי אירופא נאבדו בכור ברזל הזה, והמעט שנשארו המה ממש כאוד המוצל מאש ועם שרידי חרב, והנה ראינו והוכחנו לדעת שהדרך שהלכנו עד כה באריכות הגלות שהיה מלא במחלוקת ופירוד לבבות ובמפלגות שונות ובשנאת חינם לא נחם אותנו אל מקום חפצנו, רק אדרבא, נחם אותנו אל הכליה רחמנא ליצלן, וכמו שכתב רבינו הרמ״א בתשובה (עי׳ סימן יא) שראה כמה קהילות שנחרבו ע״י המחלוקת, וכמה וכמה מדינות ובתוכם היו כמה אלפי קהילות גדולות וקטנות קדושות, כעת המה שממות וחרבות ודרכי ציון אבלות, וכל זאת יש לתלות רק ע״י ריבוי המחלוקת שהיה בישראל, כאשר כתוב באור זרוע הגדול [הל׳ שליח ציבור סימן קטו, בתשובת ר׳ משה בר חסדאי], כתשובת ר׳ חסדאי כמה שנוא המחלוקת שגורם כילוי ממון ישראל והסתלקות השכינה, וכיון שאין שכינה בישראל אין שומר ישראל, עיי״ש [וכעת אינו לפני].
וכבר כתב רבינו הנודע ביהודה [מהדו״ק יו"ד סימן א] להגאון רבי אברהם חעלמא [במקור כתוב: איציקל האמבורגער] ז״ל, שאין מחלוקת לשם שמיים בזמן הזה, ואם הוא כתב כן בימיו שהיה עוד דור דעה, אנן יתמי דיתמי מה נענין אבתריה.
בגלל כן אין לנו עתה שנשארנו במתי מעט והננו עם שרידי חרב, אין לנו לעשות רק כדברי רבנו החתם סופר הנ״ל, לתווך השלום בינינו, ולקרב אחדים אחד אל אחד, ולחזק האחדות בינינו, ולהתחיל חיים חדשים לגמרי, ולנתק מאתנו המוסרות הישנות שגרמו פרוד לבבות בינינו. ויתורגם בלשון אשכנז: ׳וויר מוססען בעגינען איין גאנץ נייעס לעבען צו פיהרען, איין לעבען דער איינטראכט, איין לעבען דער איינהייט׳ [עלינו להתחיל חיים חדשים לגמרי, לנהל חיים של איחוד המחשבות, חיים של אחדות], ולקבץ כל הכוחות שנשאר עוד ביתר הפליטה בעמנו בני ישראל להיות כאיש אחד ובלב אחד, אז יהיה ה׳ בעזרנו לבנות את הנהרסות ולעשות לנו קיום עומד וחזק בעולם, ולא נהיה עוד לשמצה בגוים, כי ה׳ ישרה שכינתו בינינו ויהיה שומר עלינו, וכדברי ר׳ משה בר חסדאי בתשובה הנ״ל, שמכלל לאו אתה שומע הן.
ואל יתמה עלי השומע, איך אפשר לכלול יחד בכלל אחד כל אלו הקצוות שיש בישראל. על זה אשיב, דהלוא מצינו בזמן מרדכי ואסתר, דכינס וקיבץ את ישראל בכלל אחד, והאם תחשוב שבימי מרדכי הצדיק היו כולם בדעה אחת, הלוא גם אז היו בדעות שונות והרבה מהם היו מהמתבוללים, פקח עיניך וראה במדרש (אסתר רבה ז יד) איך היה מרדכי מתחנן אליהם שלא יתגאלו בפת בג המלך כיון דהסעודה היתה בלא אונס, ואעפ״י כן שמונה עשר אלף נתגאלו במאכלי אסורות ועשו תועבות גדולות ולא נתנו לבם לדברי הצדיק, מזה תבין שהיו גם אז בחילוקי דעות שונות, ואעפ״י כן כשבא עליהם גזירה כלולה שכלל כל כלל ישראל, בין ישראל אדוק בתורה ומצוות, בין ישראל חוטא ופושע רח״ל, היה מבין שהתרופה להמכה הזאת אינו, רק לקבץ ג״כ יחד כל כלל ישראל בקיבוץ וכלל אחד, שיהיו באחדות יחד, מן הקיצון יותר שמאלי עד הקיצון יותר ימיני, מבלי משים שום חילוק בין ישראל לישראל, וכאשר אמרה לו אסתר (אסתר ד טז) "לך כנוס את כל היהודים", ושזה דווקא יהיה הרפואה להמכה שאירע לישראל, דכמו שהצרה בא בהתכללות כל ישראל, כן הרפואה ג״כ צריך שיבוא ע״י ההתכללות, שיכוללם יחד, ועל כן אמרה לו 'כנוס את כל היהודים׳, דווקא כל היהודים, מבלי משים שום חילוק בין ישראל לישראל. וכן מצאתי באשכול הכופר להמקובל א-להי רבינו אברהם סבע, לחותנו זקנו של רבינו הבית יוסף, בפירושו על המגילה בפסוק "ליהודים היתה אורה" (שם ח טז), שכתב שכל הדברים שהיתה בצרה, נגדם היתה בהצלה, עיי״ש.
ובזה אני מפרש הקרא (ירמיה ל ז) "עת צרה היא ליעקב וממנה יוושע", וכן אנו אומרים בתפילתינו [סליחות לבה״ב] – ׳ומתוך צרה המציאם רווחה׳, היינו שאנו יכולים ללמוד הרפואה מהצרה עצמה, דכעין ביאת הצרה – כעין זה היא ביאת הישועה, וכמו דהצרה בא בהתכללות כל כללי ישראל, כמו כן נמצא רווחה ורפואה בהתכללותנו יחד לדבר ה', אז נשיג רווחה וישועה מה'. וכן עשה מרדכי, ועלה בידו לכוללם יחד ע״י שהיה נותן לבו על צרת הדור והיה דואג ומתאנח על כבודן של ישראל, והיה נותן אל לבו מה שמבואר בזוהר ובש״ס ובמדרשים (עי' לעיל פרק ראשון שהאריך והביא דבריהם), שצריך לאהוב ולקרב את כל בר ישראל אפילו היותר גרוע, כי גם המה זרע אברהם יצחק יעקב, וקרבם ולא רחקם, עד שבכח האהבה שהראה להם היה יכול להשפיע עליהם לאט לאט, עד שחזרו למוטב בקבלת התורה מחדש. וכמו שכתב באשכול הכופר בפסוק "כי מרדכי היהודי וגו׳ ורצוי לרוב אחיו דורש טוב לעמו" (אסתר י ג), שהיה מתעסק בענייניהם ומשתדל לעשות שלום ביניהם, והיה מועיל להם ואומר להם דברים טובים, והיה מיישרם בדעות אמיתיות עיי״ש, אבל הכל היה במענה רך ולא בצעקות ובקולות. ולמדין אנו מכל האמור, דבמקום שהצרה כלולה לכל ישראל צריך שיהיה השלום ג״כ כלולה לכל ישראל, וכמו שכתב האשכול הכופר – מה שהיה בצרה צריך להיות נגדה בהצלה, ורק אז נשיג רווחה וישועה מן השמים.
וככר הארכתי והוכחתי לעיל בפרק שלישי [מאות לו עד אות סו] שגאולתנו תלוי באחדותינו כולנו יחד כל כלל ישראל מכל הקצוות, ושיש לנו הכח לזה, וחוט המקיף והמחבר אותנו יהיה בהשתתפותנו כולנו במפעל בנין הארץ, ולעיין הקורא שם ואין מהצורך להכפיל הדברים פה שנית, ורצוני כאן בפרק האחדות רק לחזק הדברים שכתבתי למעלה ולהראות, כי זה רצון אבינו שבשמים, וכמו שכתב רבינו השל"ה [שער האותיות אות ב בהג"ה], דעל כן נקראים אנחנו ׳כנסת ישראל', כי כולנו מכונסים ומתייהדים בסוד אחדותו יתברך.
ועל כן יש למנוע שלא להתקוטט ושלא לעשות מחלוקת בישראל, כי הרעה הגדולה שבעולם היא המחלוקת, שהוא קשה מעבודה זרה, כמו שאמרו רז״ל (עי׳ דב״ר ה י) – דורו של אחאב היו מנצחים במלחמותיהן אף שהיו עובדי עבודה זרה, מפני שהיה חיבור ושלום ביניהם, ודורו של שאול היו מנוצחים במלחמה אעפ״י שלא היה בהם חטא, מפני שהיו דלטורין מחרחרי ריב ביניהם. וסוד הענין כמבואר לעיל, כי אנחנו כנסת ישראל מיוחדים בסוד האחד האמיתי, וכשיש מחלוקת, אז ח״ו יש חלוקה ופירוד למעלה וקיצוץ בנטיעות.
על כן, מי שמצפה להיות זוכה לראות פני השכינה, ירוץ מזוהמת הנחש וירחיק ממחלוקת אפילו ממיעוט קמא. ומה לי להאריך בגנות המחלוקת, כי כל הספרים מלאים מזה. נקוט האי כללא בידך, כי עון הפירוד והמחלוקת יותר קשה מעוון עבודה זרה, כמו שמצינו באחאב ושאול. עוד אמרו חז״ל (עי׳ משנת רבי אליעזר פ״ד) – בשלשה מקומות ויתר הקב״ה על עבודה זרה ולא ויתר על המחלוקת, וביאר שם אלו השלשה מקומות ויתר הקב״ה על עבורה זרה ואת המקום שלא ויתר על המחלוקת, עיי״ש שהאריך בזה.
על כן אחי! ורעי! אל תאמינו לאלו שבאים לעשות פרוד בין דבקות ישראל, באמרם שאי אפשר לאחד את כל חלקי ישראל שיהיו לעץ אחד מפני שהוא סכנה להיהדות. דאפילו לו יהיה כדבריהם וח״ו היה איזה שמץ סכנה, יותר אהוב להקב״ה שיהיו לאחדים באחדות ממה שיהיו פרודות, וכמו שכתב רבנו השל״ה בשם חז״ל, והכפיל בדבריו הראיה מאחאב ושאול. ובאמת, לאו סכנה הוא כלל, ואדרבא – אם יהיה להם קרוב הדעת מצד החרדים, גם המה יהיו מתקרבים אלינו בהטיית לבם לטובה, וכמו שהבאתי לעיל בפרק שלישי (אות נ) בשם הפרדס יוסף בשם אבות דרבי נתן, דהרבה פושעים היו בישראל ונתקרבו לתלמידי חכמים ויצאו מהם צדיקים וחסידים וכשרים. ויותר נאמנים לנו דברי חז״ל והשל״ה מדברי המפרידים בין הדבקים, אפילו יהיו מי שיהיו, אפילו עם א ברייטען פערנעם גדול מאד. וגם כבר הבאתי שם (אות נז) מדברי החוקר א-להי מרן מהר״ל (נצח ישראל פרק א), שרוח הקודש מדברת מתוך גרונו, שהאחדות בישראל הושם בטבע, וגם זכותה דאמנו רחל מסייעת לזה שלא יהיה לנו האחדות הזאת למכשול ולפוקה ח״ו, מה גם דורנו זה שנכנסו בכור ברזל ואלו שיצאו בעזר ה׳ יצאו מלובן ומרוכך, אשר יכולין להטותן לטובה.
וכבר כתב השל״ה (שם), כי אחדות ישראל הוא אחדותו יתברך, והגאון בתשובה מאהבה (ח״א סימן סא) כתב בזה״ל: אם לבנות מקדש במחלוקת, מוטב שלא תיבנה, עכ״ל.
וכל שכן כשיש מקום לבנות ארצנו הקדושה, שהוא אתחלתא דגאולה, ולקרב בזה בנין ביהמ״ק, וכמו שהארכתי לעיל והבאתי כן מבעל משנת חסידים, ותלוי באחדות ישראל, בוודאי החוב לאחד את כל ישראל ולהמניע כל מחלוקת וכל פרוד, ולבנות ארצנו באחדות. וגם ראיתי בתשובת מהר״י ענזיל זצ״ל (צד ד), שהביא בשם רבנו מהר״ל, שכתב בספריו [נתיבות עולם, נתיב השלום פ״א], דידוע דשמו של הקב״ה הוא שלום וחותמו אמת (עי׳ ויקרא רבה ט ט; שבת נה.), והנה מי קרוב יותר אל הגוף – שמו או חותמו, בודאי יודה הכל, ששמו קרוב אל עצמות האדם יותר מחותמו. וכן הוא אצל הקב״ה, ששמו – שלום – חשוב אצלו יותר מחותמו, שהוא אמת, על כן צריך הרבה פעמים לוותר על האמת שהוא רק חותמו של הקב״ה, מפני השלום שהוא שמו של הקב״ה.