להגאון רבי ישכר שלמה טייכטל זצוק"ל הי"ד | חלק ט"ו
רבנו עוסק בשאלה שעד היום נשמעים ביחס אליה דעות שונות עד שישנם כאלו שלא נרתעים מלטעון שרבים מזרע ישראל שאינם עדיין שומרי תומ"צ לא יזכו חלילה לגאולה. רבנו שולל טענה זו מכל וכל, והוא טוען שכשיבוא אליהו כולם יחזרו בתשובה ויגאלו יחד עם כלל ישראל (כמובן שגם אחר הגאולה תהיינה מדרגות שונות, כל אחד לפי עבודתו, כמו שמאריך הרמח"ל בדרך ה')
וז"ל בספרנו עמ' 74 –
והנה בפסוק "ושב ה׳ א-להיך את שבותך" (דברים ל ג) פירש רש״י שגדול יום קיבוץ גליות, ובקושי, כאילו הוא עצמו צריך להיות אוחז בידיו ממש איש איש ממקומו, כענין שנאמר (ישעיה כז יב) – "ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל", עכ״ל.
בבאור דברי רבנו נראה לי, עם מה שראיתי בספה״ק אוהב ישראל לרבינו מאפטא זי״ע [ליקוטים לפסח, ד״ה בכל דור] בביאור מדרש תהלים (קז ד) בפסוק "מארצות קיבצם" (תהלים קז ג), שכתב המדרש וז״ל: "כשם שהציפור נתונה ביד הצייד, כך היו ישראל משוקעים במצרים, שנאמר (שמות ג ח) – "וארד להצילו". אמר רבי אבהו בר כהנא בשם רבותינו, כך היו ישראל נתונים בתוך מצרים כעובר שהוא נתון בתוך מעיה של בהמה, וכשם שהרועה נותן ידו בתוך מעיה ושומטה – כך עשה הקב״ה, שנאמר (דברים ד לד) – "לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי". אמר רבי איבו בשם ריב״ז, כשם שהזהבי הזה פושט ידו ונוטל הזהב מהכור, כך הוציא הקב״ה את ישראל ממצרים, שנאמר (שם כ) "ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים", עכ״ל המדרש.
ולהבין ענין ג׳ הדעות אלו וטעמם והחילוק שיש ביניהם [במשלם, שכל אחד המשיל משל אחרת], כי חז״ל דיברו כאן נגד שלש כתות שיש בישראל – צדיקים, בינונים, רשעים.
ומי שממשיל את ישראל לציפור דיבר בצדיקים גמורים, והיינו כמו שהציפור ביד הצייד אין לו שום שייכות וחיבור עמו כלל, כי הוא בריה בפני עצמה רק שהיא כלוא בידו, וכשהצייד פותח ידו מיד בורח הציפור ולא ישוב אליו עוד, כמו כן היו הצדיקים בגלות מצרים, שלא היתה להם שום שייכות אל הקליפות, רק שלא היו יכולין לצאת משם, ובחסדי השי״ת ירד להצילם והוציאם מבלי שום קישוי.
ומי שממשילם לעובר במעי בהמה מדבר בבינונים, היינו כמו שעובר יש לו שייכות קצת עם הבהמה מצד שהוא אמו גם הוא נגרר אחריה, כמו כן היו הם במצרים, שהיתה להם שייכות קצת עם הקליפות, אבל לא כל כך ח״ו, כי אע״פ כן ניכר העובר שהוא בריה בפני עצמה.
ומי שממשילם לזהב שבכור מדבר ברשעים, ולכך מדמה אותם לזהב שבכור המעורב עם הפסולת, שהזהב עם הפסולת הוא אחד ואינו ניכר בפני עצמו, כך היו הם כמצרים שהיתה להם התחברות גדול עם הקליפות רח״ל, וגם הם הוציא הקב״ה. עכ״ד רבינו [מאפטא].
ונראה לי, שעל מדריגה הג׳ [הרשעים] מרמז לנו פסוק הנ״ל, שצריך להיות אוחז בידיו ממש איש איש ממקומו, כדכתיב (בישעיה כז יב) – "ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל" – היינו לרשעים, דיהיו קשורים ואגודים ומחוברים בעומק הקליפות כל כך, עד שהקב״ה יצטרך לאחוז בידם ולהוציאם מעומק שיקועיהם בגלות בהתחברותם עם הגויים בכל דרכיהם, משא״כ בבינונים, וכל שכן בצדיקים – לא יצטרך השי״ת לשום קישוי, כי מיד שיפתחו שערי הגלות ירוצו הם מצד עצמם מבלי שיצטרך השי״ת לאחוז בידם ולהוציאם. וזה אמת וברור.
וממש נתקיים זאת בימינו, שהרבה מבני עמנו כבר נטמעו ונשקעו בין העמים, וחשבו עצמם ללא בני עמנו וללא בני א-ל חי, בא אותו רשע [היטלר ימ"ש] ועשה הגזירה של ה׳ראססען־גיזעטץ׳ [= חוקי הגזע], ובחיפוש אחר חיפוש אחר מקור האבות משלשה דורות מלפנים, עד שהמציא אותם לזרע אברהם יצחק יעקב, ונתקיים בם נבואת הנביא (הושע ב א) – "והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני א-ל חי", היינו שהגיעו למקום ודרגא שחשבו כולם עליהם ל׳לא עמי׳, יחשוב הקב״ה מחשבה טובה שיאמר להם ׳בני א-ל חי׳. ועל אלו קאמר הנביא "ואתם תלוקטו לאחד אחד", וכדברי רבינו מאפטא, שאפילו הרשעים גמורים יתבררו ויוציאם הקב״ה מעמקי הקליפות, "כי לא ידח ממנו נדח" כתיב (עי׳ שמואל ב יד יד).
וכן ראיתי בספר מלבושי יו״ט להקדוש מזידיטשוב זצ״ל [בפירושי ההגדה], שהביא בשם הרבי ר׳ מענדעלע מרימאנוב זי״ע, שאמר שגם בן השני שבהגדה יהיה לו תיקון בגאולה אחרונה. והקדוש הנ״ל מרוב אהבתו לישראל לא רצה להזכירו בשם 'רשע', על כן אמר רק 'בן השני'. פוק חזי עד כמה צריך להיות אהבת ישראל [וזה יהיה למוסר השכל לכמה וכמה שאוחזים קנה המדה בידם למדוד את אחרים לכנותם בשם ׳רשע׳], דאפילו לרשע גמור כבן השני שבהגדה לא היה רוצה קדוש ישראל הנ״ל לקרוא כשם ׳רשע׳.
וכן מצאתי בבני יששכר בשבע נחמתות [הפטרת ואתחנן] שהביא בשם המקובלים כן, דבגאולה האחרונה יהיה תיקון אפילו להרשעים גמורים, וכולם יגאלו.
אח״כ מצאתי כן בפירוש בפסיקתא רבתי [פיסקא קומי אורי], שהקב״ה אומר למשיח ובעוונותיהם של אלו עתיד לשונך וכו׳, אמר לפניו רבש״ע בגילת נפשי ובשמחת לבי אני מקבל עלי [היינו לסבול כל אותן הצרות שאמר לו הקב״ה] שלא יאבד אחד מישראל.
וכן הוא עוד בפיסקא גילי מאד, ושם אמר משיח דאפילו על אלו ששחקו עליו ולא האמינו בביאתו הוא מכפר עליהן ושלא יאבדו, עיי״ש. הרי מכל זה, שעד כמה יקר בעיני משיח ובעיני הקב״ה אף נפש גרוע מישראל, ומשיח מקבל עליו לסבול כמה וכמה צרות, רק שלא יאבד אף נפש היותר גרוע מישראל, כי כולם המה זרע אברהם יצחק ויעקב.
ובזוהר הקדוש ראיתי [וכעת אי אפשר לציין מקומו כי אני כותב בלי ספרים], דאפילו הפושעים שבישראל נאחזים בימין ונשרשים בקדושה, על כן אסור לזלזלם וכל שכן לקללם, ואדרבא – מצוה לאהוב אותם ולקרבם.
עיין בספר ליקוטי בית אפרים להגאון רבי נפתלי סופר, אשר בסופו נדפס חידושים מרבו מרן חתם סופר, ושם ראיתי דבר נפלא, וזה לשון רבינו חתם סופר:
בח״א אמרתי, הא דאמרינן בפרק במה מדליקין (שבת ל: ועיי׳״ש גם לא.) דבית שמאי היה קפדן ובית הלל היה אוהב שלום ורודף שלום ומקרב בריות לתורה, לא שב״ש היה קפדן שלא מן הדין ח״ו, אלא ב״ש היה מרחק אלו שהיה בהדין לרחק, רק ב״ה היה ענוותן יותר שלא מן הדין, וקירב בריות שלא מן הדין, היינו שהיה בדין לרחק אותן והוא קירבן, והלכה כב״ה, עכ״ל. הרי דרבינו חתם סופר פסק בפירוש דהלכה כב״ה לקרב אפילו אותן שהיה מן הדין לרחק, צריך לקרבן כמו שעשה ב״ה.
וכן מצאתי בספר 'נתיב מצותיך' לרבנו המקובל רבי אייזיקל מקאמארנא (בנתיב אמונה, שביל ששי אות י) אחר שהביא מספר החזיונות לרבנו חיים ויטאל ששאל לרבו האר״י ז״ל, איך אמר עליו שנפשו יש לה מעלה כל כך, והרי הקטן שבדורות הראשונים היה צדיק וחסיד שהוא אינו מגיע לעקבו?
והשיב לו האר״י ז״ל, וז״ל: דע, כי גדלות הנפש אינו תלויה כפי מעשה האדם הנראה לעיניים, כי בוחן לבות וכליות השם יתברך, וכפי הזמן והדור ההוא מעשה קטן מאד בדור הזה שקול בכמה מצוות בדורות הראשונים, כי בדורות האלו הקליפה והרע גוברת מאד ומאד עד אין קץ ועד אין שיעור, מה שאין כן בדורות הראשונים, ואילו הייתי אני חי באותן הדורות היה מעשה וחכמתי נפלאות ועולה מכמה צדיקים הראשונים תנאים ואמוראים. עד כאן בספר חזיונות הנ״ל.
וכתב על זה הקדוש הנ״ל [ר' אייזיקל מקאמארנא] וזה לשונו: ומעתה בין תבין אחי, אם בימי מרן האר״י היה התגברות הקליפות כל כך, מה נאמר ומה נדבר בזמן הזה המר, בוודאי יש לנשק לכל מי שבשם ישראל יכונה, ולעורר עליו אהבה וזכות, כי כל מה שעושה הכל הוא מחמת התגברות הרע ומחמת הצרות והיסורים, עד שנסתלק דעת כל אחד מהם. וכל הרשעים שבמדינה זאת, ובפרט במדינת אשכנז, נשבע אני בחיי עולם שכולם אנוסים כתינוק שנשבה לבין הנכרים, ובלי דעת ידברו, וכולם מוכנים ברגע אחת לשפוך דמם כמים על קדושת שם הגדול באהבה ובשמחה ובלב שמח במחולין וריקודין, עכ״ד הקדושים.
וכן הוא האמת, שמוכן הוא לפי השגתו עד כמה שמשיג מן היהדות למסור נפשו עליה, ואילו השיג יותר היה עושה יותר. עכ״פ תראה אחי, שהקדוש איש א-להי הנ״ל אמר בפירוש שיש לנשק כל אותן אשר בשם ישראל יכונה וסובל עם הכלל עבור שגם הוא נקרא ישראל, ומצוה לעורר זכות עליהם ולקרבם בכל מיני חיבה, עד שנשבע בחיי עולם שכל הרשעים שבישראל בזמננו המה אנוסים על הכל כתינוק שנשבה לבין העכו״ם. דו״ק והעמק בדבריו, כי היה מפורסם לבעל רוח הקודש.
עכ״פ זה ברור ששום אחד מישראל אפילו היותר גרוע לא יהיה נדחה בעת הגאולה, וישובו כולם לגבולם, והשי״ת יקבלם באהבה וחיבה.
וכבר היה כן בימי עזרא, דכתיב (עזרא ח לה) – "הבאים מהשבי בני הגולה הקריבו עולות לא-להי ישראל פרים שנים עשר". ועיין בהוריות ו. ובתמורה טו:, דרבי יהודה אומר דעל עבודת כוכבים הביאום שעשו כימי צדקיהו. ופריך בגמרא והא מזידין היו [עיי״ש בגמרא דדורו של צדקיהו שעבדו עבודה זרה היו עדיין בחיים והן ששבו מהגולה]. ופירש רש״י (הוריות שם ד"ה והא) דדורו של צדקיהו מזידין היו ובני קטלא נינהו ולא בני קרבן נינהו, והיכא מתכפרין בהנך קרבנות? ומתרץ הגמרא הוראת שעה היתה. ופירש רש״י (שם ד"ה הוראת) דאע״ג דהיו מזידין היו מתכפרין. ורבנו גרשום מאור הגולה פירש בתמורה (שם ד"ה הוראת) על תירוץ הש״ס, דהוראת שעה היתה, וז״ל: לפנים משורת הדין, עיי״ש.
עכ״פ הנך רואה, שהקב״ה אז אפילו לאלו הכופרים גמורים עובדי עבודה זרה, שאין לך דבר יותר חמור מזה כמבואר בשבועות יג., אע״פ כן לא דחה אותם משמחת הגאולה.
בגלל כן ברור לי, שגם עתה בעת שנזכה לגאולה בב״א, בוודאי לא יהיה נדחה שום נפש מישראל אפילו מן הפושעים והמורדים היותר גדולים הנמצאים בזמננו, מה גם בימינו כמעט אינם נמצאים שיהיו בבחינת יודעים את ריבונם ומכוונים למרוד בו ח״ו (עי׳ במדבר רבה יא יח), רק המה כתינוק שנשבה בין העכו״ם אשר אינם יודעים ולא נתגדלו על רוח התורה, והמה אנוסים על הכל, וכדברי הקדוש איש א-להי מקאמארנא הנ״ל, אשר ודאי דמצוה לקרבם, וכדברי הרמב״ם בהל׳ ממרים (פ״ג ה״ג) שהבנים של הפורשים מציבור, כמו של הקראים דבניהם כבר נתגדלו שלא ברוח התורה, אינם בכלל ההרחקה, אדרבא מצוה לקרבם, עיי״ש.
על כן, דורנו זה ודאי דחביבים לגבי הקב״ה ויתקרבו בעת הגאולה בב״א, וכן אנן אינן רשאין לרחקם, אדרבא – מחויבים אנו לקרבם כעת אחר כל אלו הצרות שהגיענו מתוקף הגלות שעבר עלינו בשנים הללו, וגם רשעי ישראל לא פלטו מהגלות, וגם סבלו בעד ששם ישראל נתכנה עליהם, וכבר נתרכך לבבם והכירו כי שקר נחלו להם אבותם בה׳רעפארעם׳ שהנהיגו להם אבותיהם מדורות שלפנינו, ומאד היו שבים אלינו בכל לבבם, רק שאבדו הדרך שכבר נתנכרו מאתנו, בוודאי מחויבים אנו ליתן ידינו להם לקרבם בכל מיני קרבות ובאהבות של אחים, והם הם בכלל דברי הרמב״ם הנ״ל שהבאתי לעיל, שהבנים של הפורשים מדרכי התורה מצוה לקרבם, שהמה בכלל תינוק שנשבה לבין העכו״ם.
והלום ראיתי בסה״ק אזור אליהו לבעל שבט מוסר [סי׳ קט] שהביא ילקוט שמעוני (תהלים רמז תרמג) וז״ל:
׳גערת גוים׳ זה עמלק, ׳אבדת רשע׳ זה עשו. יכול אף יעקב במשמע? ׳רשעים׳ לא נאמר אלא ׳רשע׳, עכ״ל. וכתב על זה – והנה מאמר זה תמוה באומרו ׳יכול אף יעקב במשמע׳, אמנם נראה בשנקדים לדקדק שלא אמר ׳אף ישראל במשמע׳, רק אמר ׳יעקב במשמע׳, והם מי שאינו הגון כדאמרו חז״ל, דהיה משמע שגם רשעי ישראל ח״ו נאבדים בחטאם, כשם שנאבד עשו ברשעו גם המכונה יעקב שהוא רשע, יהא נאבד כמוהו, לזה אמר ׳יכול אף יעקב במשמע׳ שהוא רשע, ולא אמר ׳ישראל׳. לזה השיב – ׳רשעים׳ לא נאמר אלא ׳רשע׳, לרמוז דוקא עשו וזרעו נאבדים, אמנם אם היה אומר ׳רשעים׳ היה משמע כל מין רשע, בין ישראל בין מאומות העולם, אמנם 'רשע׳ מרמז על מין אחד שהוא עשו, אבל רשעי ישראל אינן נאבדים, וח״ו שיאבד אפילו פרסה מישראל כי אפשר להם בתיקון יסורים וכדומה, ואין רשע שבישראל שאינו מהרהר בתשובה, עכ״ל.
[הוספה מתוך יומן השואה לרבנו זצ״ל: והנה בזמננו, שהוא זמן גזירות קשות ונוראות, אנו רואין דאפילו הגרועים שבישראל, והיותר גרועים שאין מחזיקים כלל בתורת ה׳ ומצוותיו, אף על פי כן, הם סובלים ונהרגים בתור ישראל, אף על פי שהוא בעצמו אינו מתכוון כלל ליהרג על קידוש שמו יתברך, אף על פי כן, הוא נהרג מכח השם 'ישראל' שנושא עליו, ובעיניהם הוא שווה לישראל כשר, המוסר עצמו על קדושת שמו יתברך, כמו רבי עקיבא וחבריו. והנה, אף שזה הגרוע שבישראל אינו מוסר עצמו בשביל יחוד שמו יתברך, אבל מכח זה גרידא, דנהרג בגלל שם הקדוש 'ישראל' שנושא עליו, גם־כן לזכות גדול יחשב לו.]