הפעם אחרוג ממנהגי, והמאמר על שכם לא יהיה כסדר תולדות העיר, אלא כסדר הטיול שעשינו. ב"ה בני תורה אנחנו, ויודעים את התנ"ך שהוא בסיס היהדות, כך שכל אירוע ישולב על-ידי הקוראים במקומו ההיסטורי.
התחלנו את הטיול בגבעת 'סקאלי – פורת יוסף', שנמצאת כארבעה ק"מ מזרחית לאלון מורה. השם הרשמי של המקום הוא 'פורת יוסף', אך בפי הציבור המקום נקרא 'סקאלי' כשמו של יצחק סקאלי – מי שהקים את המאחז. מאז שבנה את ביתו במו ידיו, הקים יצחק סקאלי חברת בניה בעבודה עברית הקרויה 'חברת הר כביר'. חברת הר כביר מפורסמת באיכות הבניה ובקדושת העובדים בה, וב"ה היא בנתה בתים רבים של יהודים במרחבי ארץ ישראל, ביניהם כמה בתי מדרש מפורסמים. משובב את הנפש לראות יהודים עם כיפות גדולות ופיאות מתנופפות, בונים במו ידיהם את בתי ישראל, כאשר זמר חסידי הנשמע ברקע ממריץ את הבניה.
כבר בדרך אל אלון מורה דברנו על עמק הדגן ועל ברכתו של משה רבנו לבניו של יוסף הצדיק –
"וּלְיוֹסֵף אָמַר, מְבֹרֶכֶת ה' אַרְצוֹ. מִמֶּגֶד שָׁמַיִם מִטָּל, וּמִתְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת. וּמִמֶּגֶד תְּבוּאֹת שָׁמֶשׁ, וּמִמֶּגֶד גֶּרֶשׁ יְרָחִים. וּמֵרֹאשׁ הַרְרֵי קֶדֶם, וּמִמֶּגֶד גִּבְעוֹת עוֹלָם. וּמִמֶּגֶד, אֶרֶץ וּמְלֹאָהּ, וּרְצוֹן שֹׁכְנִי סְנֶה. תָּבוֹאתָה לְרֹאשׁ יוֹסֵף, וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו. בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ, וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו, בָּהֶם עַמִּים יְנַגַּח יַחְדָּו אַפְסֵי אָרֶץ, וְהֵם רִבְבוֹת אֶפְרַיִם וְהֵם אַלְפֵי מְנַשֶּׁה" (דברים לג יג-יז).
המילה "מֶּגֶד" חוזרת על עצמה שוב ושוב [רש"י: מגד-לשון עדנים ומתק]. כאן במשמעות "וּמִמֶּגֶד תְּבוּאֹת שָׁמֶשׁ" – תבואה מיוחדת הגדלה באדמה פוריה, גשם נאה, והרים המשמשים כהגנה טבעית מפני רוחות שידפון. הצבענו על כמה מסלולים שאפשר לעשות באופן פרטי [האגודה אינה יכולה לעשות את כל המסלולים בשטח…], הצבענו על מעיינות, בורות מים ומערת נטיפים. נכנסנו אל אלון מורה, ומשם בכביש מזרחה אל גבעת פורת יוסף.
ללא ספק, אותם ארבעה קילומטרים מאלון מורה אל גבעת סקאלי, היו מדהימים ביופים. היופי המרהיב שנשקף מחלונות האוטובוס הפעים את הנוסעים. עמק תרצה היה פרוס לפנינו במלא הדרו, אך עוד חזון למועד. הודעתי, שנדבר עליו כאשר בע"ה נהיה על הר כביר. בינתיים – רק להתבונן ולהנות. בגבעת סקאלי עצמה, התבוננו לראות את המשכו של עמק תרצה המתחבר לבקעת הירדן, והוא כמין קשת: מבקעת הירדן פונה מדרום אל צפון מערב, סובב את ההר של אלון מורה, ופונה לדרום מערב אל עבר שכם. בע"ה נדבר על כך בהמשך.
זו גם היתה ההזדמנות לראות את הסרטבה, ולהבין שממנה וצפונה אין שום דבר שמסתיר אותה עד רמת הגולן. כל בקעת הירדן משמשת כ'מסדרון' של מראה עיניים, שדרכו אפשר להעביר את אור המשואה.
וכמובן התבוננו גם על הרי הגלעד אשר בעבר הירדן, וזיהינו את נחל יבוק ואת מעבר יבוק, המוזכרים גם בנחלת ראובן וגד. ראינו, שנחל יבוק נפגש עם הירדן סמוך לעמק תרצה, ובהמשך הטיול נברר את משמעות העניין.
*
אחרי טיול רגלי מגבעת סקאלי אל עין כפיר, שחיה במעיין וסיור בנקבה, נסענו אל הר כביר הצופה על שכם, וכאן התחלנו את השלב של "מיטיבי הקשב", כפי שהוגדר הטיול.
עצרנו בתצפית על שכם, והתחלנו לחדד כמה דברים:
הצבענו וזיהינו: כאן הר גריזים, כאן הר עיבל, וביניהם שכם. את שכם העתיקה איננו רואים כעת, בע"ה נראה אותה בהמשך היום כאשר נעמוד במצפה יוסף בראש הר גריזים. הבתים הרבים שאנו רואים כעת, הם של שכם החדשה, המתרחבת, הנבנית, שכבר 'בלעה' לתוכה כמה כפרים סמוכים לה.
על מעמד הברכה והקללה בע"ה נדבר כאשר נגיע למצפה יוסף, כאן נתמקד בנושאים אחרים.
בין שכם להר כביר אפשר לראות 'חריץ' בקרקע – נחל המוביל את כל הגשם היורד במזרח שכם וההרים שלידה לכיוון צפון-מזרח – אל נחל תרצה.
כעת ננסה לזהות בשטח את מה שלמדנו בתנ"ך.
היכן מוזכרת שכם לראשונה במקרא?
כולנו יודעים: "וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ" (בראשית יב ו).
אך אי אפשר להסתפק בקריאת הפסוק הזה, בלי לקרוא גם את הפסוק הבא, ולהתפעם מעוצמתה הרוחנית וחשיבותה של שכם. מיד, כאשר אברהם אבינו מגיע לשכם, נכתב "וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת, וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה' הַנִּרְאֶה אֵלָיו". כאן בשכם ניתנה לראשונה הבטחת הארץ, וכאן נבנה המזבח הראשון לשם ה'. יתכן, וכאן בשכם מתברר לאברהם אבינו, שזו "הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ".
את זה אפשר ללמוד גם בבית המדרש בישיבה [בין הסדרים, כמובן…]. כאן בשטח תעלה השאלה: מהיכן אברהם הגיע לשכם? האם אנו יכולים להצביע על הדרך?
התשובה היא חד משמעית: כן!
הדרך היא ברורה. העמק המגיע אל שכם מצפון, או ליתר דיוק מצפון-מזרח, הוא הדרך הטבעית להגיע מחרן לשכם. ככל הנראה, אברהם אבינו עבר את מעבר יבוק, חצה את הירדן, התקדם בעמק תרצה, והגיע לשכם. זו הדרך הטבעית לכניסה לארץ, וזו היתה הדרך המרכזית בימי קדם. כל מי שנכנס לארץ, באופן טבעי עבר דרך שכם.
ראינו בשטח, ששכם גם משמשת כצומת הדרכים המרכזית של גב ההר ושל באי הארץ ממזרח. מעמק תרצה מגיעים לשכם [ויש גם דרך נוספת המגיעה שכמה מצפון], משכם דרומה עוברת דרך ההר [הנקראת היום כביש 60], הממשיכה לשילה, לבית אל, לירושלים, לבית לחם, לחברון ולבאר שבע, ומשכם מערבה, בין הר גריזים להר עיבל, עובר נחל שכם, ששמש בעבר ועד היום, כדרך מרכזית משכם עד הים התיכון [היום זהו כביש 57, המתחיל בנתניה, מגיע לשכם, וממשיך משם מזרחה דרך עמק תרצה, עד שהוא מתחבר עם כביש הבקעה – כביש 90].[1]
בהתאם לכך, אין מתאימה משכם להיות עיר מקלט, כאשר הנס אליה מוצא אותה בצומת דרכים מרכזית על אם הדרך. מסיבה זו גם בחר ירבעם בן נבט את שכם להיות בירת ממלכת ישראל. בצומת דרכים זו, שלט ירבעם על לב הארץ.
כאשר נחלקה המלכות בין ישראל ליהודה, נסה רחבעם בן שלמה לייצב את מלכותו בשכם. "וַיֵּלֶךְ רְחַבְעָם שְׁכֶם כִּי שְׁכֶם בָּא כָל יִשְׂרָאֵל לְהַמְלִיךְ אֹתוֹ". אחרי דין ודברים, שמע רחבעם לעצת הילדים, ועשרה שבטים מרדו בו וסרבו לקבל את מלכותו. כאשר שב ירבעם בן נבט ממצרים, המליכו אותו ישראל עליהם. ירבעם קבע את שכם לעיר בירתו. "וַיִּבֶן יָרָבְעָם אֶת שְׁכֶם בְּהַר אֶפְרַיִם וַיֵּשֶׁב בָּהּ".
כאמור, נשאלת השאלה – מדוע דווקא בשכם?
יש הרבה סיבות. בהמשך היום בע"ה נוסיף מעלות רבות לעיר שכם. אך בינתיים את הסיבה הראשונה אנו רואים מול עינינו: את מרכזיותה של שכם בדרכי ארץ ישראל, ואת העובדה, ולפיה כל מי שמגיע לארץ עובר דרך שכם.
צריך גם להוסיף, כמובן, ששכם היתה עיר של שבט אפרים – השבט של ירבעם בן נבט [אם כי הוא עצמו בא מהעיר צרדה, ככתוב "וְיָרָבְעָם בֶּן נְבָט אֶפְרָתִי מִן הַצְּרֵדָה". אולי בהזדמנות נבקר גם שם].
*
אחרי המבט הראשוני על שכם ונגיעה בדברים הבסיסיים שכתבנו כעת, סובבנו את הר כביר צפונה, אל תצפית על עמק תרצה. ישבו המטיילים תחת עץ האלון המרשים, וכך בצל אפשר להתבונן בנוף המיוחד ובפסוקים המדברים אודותיו.
ראשית דבר, המראה המרהיב והמדהים של עמק תרצה [אחת מבנות צלפחד]. ירידות חדות מאוד מהר כביר ואלון מורה, ובעמק מטעים ירוקים, שדות קצורים, ומים רבים מאד. התבוננו בהרים סביב, והבנו כמה רחב אגן הניקוז של נחל תרצה. כל הגשם היורד בהרים במרחב הגדול מסביב לעמק תרצה, מגיע אליו. מרחבים גדולים מאוד מתנקזים אל עמק תרצה, הן מהגשם שיורד וזורם לשם, והן מהמעיינות שגם הם מי גשמים שחלחלו באדמה, ופורצים ממנה במקום מתאים. שפע של מים הנותן שפע של ברכת הארץ.
עמק תרצה פורה מאוד ומרהיב ביופיו. שלמה המלך הזכיר אותו בפסוק "יָפָה אַתְּ רַעְיָתִי כְּתִרְצָה נָאוָה כִּירוּשָׁלִָם אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת". תרצה היא יפה וירושלים היא נאוה. מה ההבדל בין "יפה" לנאוה"? יופי הוא חיצוני. "שקר החן והבל היופי". נוי הוא פנימי-רוחני. "שחורה אני ונאוה". בית המקדש נקרא "נווה", ונאמר עליו שהוא "נויו של עולם".
כאשר שלמה המלך מדמה את אהבת ה' לכנסת ישראל, הוא מזכיר שלמות הכוללת גם יופי חיצוני וגם נוי פנימי, ומדמה אותה לתרצה ולירושלים. את היופי החיצוני הוא משווה לתרצה, ואת הנוי הפנימי הוא ממשיל לירושלים. הנה מצא שלמה את המקום היפה ביותר שאליו ראוי לדמות את כנסת ישראל, וכעת עמק זה עומד לפנינו.
בתרצה זורם נחל תרצה, השדות בו פוריים, האדמה דשנה[2], ויש בו מעיינות שופעים ומרווים.
אחד המעיינות המפורסמים [שהצבענו על מקומם] הוא "עינות בידאן". מעיינות שופעים, וסביבם בוסתנים, תעלות מים, מטעים, מפלים, ואינספור בריכות גדולות המתמלאים ממי המעיין, חלקן בגודל בריכת שחיה עירונית… גן עדן עלי-אדמות. הפירות שם כה משובחים, עד שיש להם דין מיוחד.
המשנה אומרת (ערלה ג ז) שרימוני בדן אינם נמכרים במשקל, אלא מוכרים אותם אחד אחד. ממילא, מתוך חשיבותם, אם הם היו אסורים באכילה [כגון שהיו ערלה], אינם בטלים אפילו באלף, כי דבר חשוב אינו בטל.
לדעת חכמים, ישנם רק שישה דברים שראויים לתואר המכובד הנ"ל, ורימוני בדן הם אחד מהם.
*
הזכרנו לעיל את חלוקת הממלכה בין ישראל ליהודה, ואת ירבעם בן נבט, אשר הקים את שכם כעיר הבירה של מלכות ישראל.
אחרי מות ירבעם בן נבט מלך בנו נדב, ואחריו מרד בו בעשא משבט יששכר, והקים עיר מלוכה חדשה בתרצה.
העיר תרצה המקראית נמצאת ב'תל פרעה' – תל תרצה – ששרידיה נמצאים על גבעה קטנה המתנשאת מעל נחל תרצה והשדות הפוריים שבעמק.
מדוע הקים בעשא עיר בירה חדשה?
התשובה פשוטה: שושלת מלכות חדשה, מתבטאת גם בעיר בירה חדשה. דבר זה נועד לבטא את שלטון משפחתו.
אכן, גם במרד הבא של המלכות, כך היה.
אחרי בעשא מלך אלה בנו. זמרי מרד בו והספיק למלוך רק שבעה ימים. בזמרי מרד עמרי והרגו, לאחר מכן היתה מלחמה בין עמרי לתבני, ולבסוף נצח עמרי ומלך על ישראל.
גם עמרי הקים עיר בירה חדשה: את שומרון, שהיתה בירת ממלכת ישראל עד גלות עשרת השבטים על ידי סנחריב.
מדוע בשושלת הבאה – שושלת יהוא, לא הקימו עיר בירה חדשה? על כך בפעם אחרת.
נחזור כעת לבעשא.
בעשא הגיע משבט יששכר. מדוע הוא הקים את עיר בירתו בתרצה, שהיא מנחלת שבט מנשה?
כשמגיעים לשטח מבינים, כי [לפחות] שלוש סיבות לדבר.
הסיבה הראשונה, כי תרצה נמצאת על הדרך המרכזית לארץ. כמעט כל מי שהגיע לישראל ממזרח, עבר את מעבר יבוק, וחצה את הירדן אל עבר עמק תרצה. משם המשיך מערבה לכיוון שכם, ודרומה לכיוון דרך ההר או מערבה על דרך הים, כפי שהוזכר לעיל.
אם כן, מאותה סיבה שנבחרה שכם כפרשת דרכים מרכזית, כך גם תרצה שלטה על הדרך המרכזית, וגובי המס יכלו לעשות את עבודתם כראוי.
סיבה נוספת להקמת עיר הבירה בתרצה, כי כך שולט המלך על הכלכלה הישראלית.
תרצה משמשת מעצמה כלכלית. כבר הזכרנו את פירותיה המשובחים, את דגנה המיוחד, ואת מעיינותיה השופעים. ברכת יוסף במלואה נמצאת בתרצה. זוהי הברכה המזכירה את המילה "מֶּגֶד" חמש פעמים. כאשר עיר הבירה בתרצה, משמעה שליטה על העידית שבעידית שבחקלאות הישראלית.
ואולי מצטרף שיקול נוסף, שבעת שהמלך מארח שרים ורוזני ארץ מארצות שכנות, הוא יכול להתפאר בפניהם על יופיה של ארצו ובירתו, על מתיקות הפירות של אדמתו, ועל מעיינות המים המרעננים שבקרבתו. "ארץ חמדה טובה ורחבה".
*
מהתצפית הזו המשכנו בשביל מזרחה אל תצפית נוספת על בתי אלון מורה, כרמי הגפן שבישוב, והמשכו של עמק תרצה. הדגשנו שם שוב את מבנה ה'קשת' של העמק, וכי הוא פונה דרומה ומתחבר אל בקעת הירדן. משם עלינו בשביל אל קבר השייח שבמקום, הנקרא בפי הישמעאלים 'שייח בילאל'[3].
תחת העץ ישנם מקומות ישיבה מסודרים, והיה אפשר להמשיך להתבונן הן בשטח והן בתנ"ך ובדברי חז"ל.
משם צפינו אל עבר 'מזבח יהושע' בהר עיבל.
על סמך מה אומרים שזהו מזבח יהושע?
מדוע הוא נבנה שם, ולא מול הר גריזים?
ובכלל, הרי במשנה במסכת סוטה נאמר, שפרקו את מזבח יהושע, אז איך אפשר לומר שזה המזבח המדובר? על כך ועוד, בע"ה בפעם הבאה.
[1] האם גם יעקב הגיע לשכם משם?
בהמשך המסלול נראה שלא.
[2] האדמה בעמקים עמוקה ודשנה, כי הגשם סוחף איתו את אדמת ההר לעמק. לכן עושים מדרגות על פני ההרים (טרסות), כדי לשמור על אדמת ההר, שפחות תסחף. ממילא, תמיד בעמקים יש אדמה טובה, דשנה ופוריה. לכן בגמרא אזור השדות נקרא "באגא" – בקעה.
כך גם בעמק הדגן, וכן בעמקים הקטנים במסלול שהיינו.
[3] נראה כמו המראה המפורסם של קבר רחל: מבנה עם כיפה, ועץ עם נוף רחב לידו.