במאמר הקודם על שכם (חלק ב), עסקנו במזבח בהר עיבל. משם אנו פונים במעבר ישיר למעמד הנשגב בהר גריזים ובהר עיבל.
אמנם בטיול של קדושת ציון סביב שכם (קיץ תשפ"ג), היו נושאים נוספים לעסוק בהם כשהיינו בהר כביר, ובע"ה עוד נכתוב עליהם בעתיד, אך מבחינת סדר הדברים, אנו צריכים להגיע במעוף הציפור אל 'מצפה יוסף' שבהר גריזים, ולחוש את מעמד הברכה והקללה במלוא נשגבותו.
הפסוקים מחברים את שני האירועים:
בפרשת "כי תבוא" – דברים כז א-י –
"וַיְצַ֤ו מֹשֶׁה֙ וְזִקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶת־הָעָ֖ם לֵאמֹ֑ר שָׁמֹר֙ אֶת־כָּל־הַמִּצְוָ֔ה אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם הַיּֽוֹם. וְהָיָ֗ה בַּיּוֹם֘ אֲשֶׁ֣ר תַּעַבְר֣וּ אֶת־הַיַּרְדֵּן֒ אֶל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁר־ה֥' אֱ-לֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֣ן לָ֑ךְ וַהֲקֵמֹתָ֤ לְךָ֙ אֲבָנִ֣ים גְּדֹל֔וֹת וְשַׂדְתָּ֥ אֹתָ֖ם בַּשִּֽׂיד. וְכָתַבְתָּ֣ עֲלֵיהֶ֗ן אֶֽת־כָּל־דִּבְרֵ֛י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּ֖את בְּעָבְרֶ֑ךָ לְמַ֡עַן אֲשֶׁר֩ תָּבֹ֨א אֶל־הָאָ֜רֶץ אֲֽשֶׁר־ה֥' אֱ-לֹהֶ֣יךָ׀ נֹתֵ֣ן לְךָ֗ אֶ֣רֶץ זָבַ֤ת חָלָב֙ וּדְבַ֔שׁ כַּאֲשֶׁ֥ר דִּבֶּ֛ר ה֥' אֱ-לֹהֵֽי־אֲבֹתֶ֖יךָ לָֽךְ. וְהָיָה֘ בְּעָבְרְכֶ֣ם אֶת־הַיַּרְדֵּן֒ תָּקִ֜ימוּ אֶת־הָאֲבָנִ֣ים הָאֵ֗לֶּה אֲשֶׁ֨ר אָנֹכִ֜י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֛ם הַיּ֖וֹם בְּהַ֣ר עֵיבָ֑ל וְשַׂדְתָּ֥ אוֹתָ֖ם בַּשִּֽׂיד. וּבָנִ֤יתָ שָּׁם֙ מִזְבֵּ֔חַ לַה֖' אֱ-לֹהֶ֑יךָ מִזְבַּ֣ח אֲבָנִ֔ים לֹא־תָנִ֥יף עֲלֵיהֶ֖ם בַּרְזֶֽל. אֲבָנִ֤ים שְׁלֵמוֹת֙ תִּבְנֶ֔ה אֶת־מִזְבַּ֖ח ה֣' אֱ-לֹהֶ֑יךָ וְהַעֲלִ֤יתָ עָלָיו֙ עוֹלֹ֔ת לַה֖' אֱ-לֹהֶֽיךָ. וְזָבַחְתָּ֥ שְׁלָמִ֖ים וְאָכַ֣לְתָּ שָּׁ֑ם וְשָׂ֣מַחְתָּ֔ לִפְנֵ֖י ה֥' אֱ-לֹהֶֽיךָ. וְכָתַבְתָּ֣ עַל־הָאֲבָנִ֗ים אֶֽת־כָּל־דִּבְרֵ֛י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּ֖את בַּאֵ֥ר הֵיטֵֽב. וַיְדַבֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ וְהַכֹּהֲנִ֣ים הַלְוִיִּ֔ם אֶ֥ל כָּל־יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר הַסְכֵּ֤ת׀ וּשְׁמַע֙ יִשְׂרָאֵ֔ל הַיּ֤וֹם הַזֶּה֙ נִהְיֵ֣יתָֽ לְעָ֔ם לַה֖' אֱ-לֹהֶֽיךָ: וְשָׁ֣מַעְתָּ֔ בְּק֖וֹל ה֣' אֱ-לֹהֶ֑יךָ וְעָשִׂ֤יתָ אֶת־מִצְוֹתָו֙ וְאֶת־חֻקָּ֔יו אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּֽוֹם".
מיד לאחר מכן מופיע הציווי על הברכה והקללה (שם יא-יד) –
"וַיְצַ֤ו מֹשֶׁה֙ אֶת־הָעָ֔ם בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא לֵאמֹֽר. אֵ֠לֶּה יַֽעַמְד֞וּ לְבָרֵ֤ךְ אֶת־הָעָם֙ עַל־הַ֣ר גְּרִזִ֔ים בְּעָבְרְכֶ֖ם אֶת־הַיַּרְדֵּ֑ן שִׁמְעוֹן֙ וְלֵוִ֣י וִֽיהוּדָ֔ה וְיִשָּׂשכָ֖ר וְיוֹסֵ֥ף וּבִנְיָמִֽן. וְאֵ֛לֶּה יַֽעַמְד֥וּ עַל־הַקְּלָלָ֖ה בְּהַ֣ר עֵיבָ֑ל רְאוּבֵן֙ גָּ֣ד וְאָשֵׁ֔ר וּזְבוּלֻ֖ן דָּ֥ן וְנַפְתָּלִֽי. וְעָנ֣וּ הַלְוִיִּ֗ם וְאָֽמְר֛וּ אֶל־כָּל־אִ֥ישׁ יִשְׂרָאֵ֖ל ק֥וֹל רָֽם".
קיום המצוה מתואר ביהושע ח ל-לה –
"אָ֣ז יִבְנֶ֤ה יְהוֹשֻׁ֙עַ֙ מִזְבֵּ֔חַ לַֽה֖' אֱ-לֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל בְּהַ֖ר עֵיבָֽל. כַּאֲשֶׁ֣ר צִוָּה֩ מֹשֶׁ֨ה עֶֽבֶד־ה֜' אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל כַּכָּתוּב֙ בְּסֵ֙פֶר֙ תּוֹרַ֣ת מֹשֶׁ֔ה מִזְבַּח֙ אֲבָנִ֣ים שְׁלֵמ֔וֹת אֲשֶׁ֛ר לֹֽא־הֵנִ֥יף עֲלֵיהֶ֖ן בַּרְזֶ֑ל וַיַּעֲל֨וּ עָלָ֤יו עֹלוֹת֙ לַֽה֔' וַֽיִּזְבְּח֖וּ שְׁלָמִֽים. וַיִּכְתָּב־שָׁ֖ם עַל־הָאֲבָנִ֑ים אֵ֗ת מִשְׁנֵה֙ תּוֹרַ֣ת מֹשֶׁ֔ה אֲשֶׁ֣ר כָּתַ֔ב לִפְנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל. וְכָל־יִשְׂרָאֵ֡ל וּזְקֵנָ֡יו וְשֹׁטְרִ֣ים׀ וְשֹׁפְטָ֡יו עֹמְדִ֣ים מִזֶּ֣ה׀ וּמִזֶּ֣ה׀ לָאָר֡וֹן נֶגֶד֩ הַכֹּהֲנִ֨ים הַלְוִיִּ֜ם נֹשְׂאֵ֣י׀ אֲר֣וֹן בְּרִית־ה֗' כַּגֵּר֙ כָּֽאֶזְרָ֔ח חֶצְיוֹ֙ אֶל־מ֣וּל הַר־גְּרִזִ֔ים וְהַֽחֶצְי֖וֹ אֶל־מ֣וּל הַר־עֵיבָ֑ל כַּאֲשֶׁ֨ר צִוָּ֜ה מֹשֶׁ֣ה עֶֽבֶד־ה֗' לְבָרֵ֛ךְ אֶת־הָעָ֥ם יִשְׂרָאֵ֖ל בָּרִאשֹׁנָֽה. וְאַֽחֲרֵי־כֵ֗ן קָרָא֙ אֶת־כָּל־דִּבְרֵ֣י הַתּוֹרָ֔ה הַבְּרָכָ֖ה וְהַקְּלָלָ֑ה כְּכָל־הַכָּת֖וּב בְּסֵ֥פֶר הַתּוֹרָֽה. לֹֽא־הָיָ֣ה דָבָ֔ר מִכֹּ֖ל אֲשֶׁר־צִוָּ֣ה מֹשֶׁ֑ה אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־קָרָ֜א יְהוֹשֻׁ֗עַ נֶ֣גֶד כָּל־קְהַ֤ל יִשְׂרָאֵל֙ וְהַנָּשִׁ֣ים וְהַטַּ֔ף וְהַגֵּ֖ר הַהֹלֵ֥ךְ בְּקִרְבָּֽם".
מסדר הפסוקים נראה, שעם ישראל בנה את המזבח בצפון מזרח הר עיבל – מול הדרך העולה מעמק תרצה, במקום אליו מגיעים לראשונה, ומיד אחר-כך המשיך בהליכה רגלית קצרה אל חלקו הדרומי של הר עיבל, ונחלקו השבטים עם הר גריזים למעמד הברכה והקללה.
כאשר חווים זאת בשטח, ההרגשה מרוממת במיוחד!
המרחק בין הר גריזים להר עיבל הוא קטן ביותר. אפשר לנופף לשלום לאיש העומד בהר ממול. העיר שכם פרוסה תחתנו בין שני ההרים. בעינינו ראינו ובאזנינו שמענו, כי כאשר עומדים על הר גריזים או הר עיבל, אפשר לשמוע את קולות העיר. וכעת לא נותר אלא להפעיל את הדמיון…
אומרת המשנה במסכת סוטה תחילת פרק שביעי – דף לב. –
"בְּרָכוֹת וּקְלָלוֹת כֵּיצַד, כֵּיוָן שֶׁעָבְרוּ יִשְׂרָאֵל אֶת הַיַּרְדֵּן וּבָאוּ אֶל הַר גְּרִיזִּים וְאֶל הַר עֵיבָל שֶׁבְּשׁוֹמְרוֹן שֶׁבְּצַד שְׁכֶם שֶׁבְּאֵצֶל אֵלוֹנֵי מוֹרֶה… שִׁשָּׁה שְׁבָטִים עָלוּ לְרֹאשׁ הַר גְּרִזִּים וְשִׁשָּׁה שְׁבָטִים עָלוּ לְרֹאשׁ הַר עֵיבָל, וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְהָאָרוֹן עוֹמְדִים לְמַטָּה בָאֶמְצַע, הַכֹּהֲנִים מַקִּיפִין אֶת הָאָרוֹן, וְהַלְוִיִּים אֶת הַכֹּהֲנִים, וְכָל יִשְׂרָאֵל מִכָּאן וּמִכָּאן, שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע ח) 'וְכָל יִשְׂרָאֵל וּזְקֵנָיו וְשֹׁטְרָיו וְשֹׁפְטָיו עֹמְדִים מִזֶּה וּמִזֶּה לָאָרוֹן' וְגוֹ'. הָפְכוּ פְנֵיהֶם כְּלַפֵּי הַר גְּרִזִּים וּפָתְחוּ בַבְּרָכָה – 'בָּרוּךְ הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה', וְאֵלּוּ וָאֵלּוּ עוֹנִין אָמֵן. הָפְכוּ פְנֵיהֶם כְּלַפֵי הַר עֵיבָל וּפָתְחוּ בַקְּלָלָה (דברים כז) – 'אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה', וְאֵלּוּ וָאֵלּוּ עוֹנִין אָמֵן, עַד שֶׁגוֹמְרִין בְּרָכוֹת וּקְלָלוֹת".
אנו עומדים על הר גריזים, ומנסים לשער בדמיוננו כיצד עומדים על הר זה שלוש מאות אלף יהודים. לנסות לחשוב שאנו עומדים ביניהם. לידינו עוד יהודי, ועוד יהודי, ועוד יהודי, ועוד יהודי, כך סביבנו עומדים המוני בית ישראל כצאן אדם. ומולנו, בהר ממול במרחק קטן ביותר, כמטחווי קשת, אפשר לראות ששה שבטים בשלמותם. ההר מלא וגדוש ברבבות עמך בית ישראל, עומדים דרוכים לשמוע את הכהנים והלויים, כשבאמצע – העיר שכם, אותה אנו רואים תחתנו.
והנה אנו שומעים את הקולות – "בָּרוּךְ הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה". וכעת קול המון כקול ש-די. כל העם עונים אמן. איזה "אמן" זה! שישים ריבוא יהודים יחד! אמן שנשמע קולו בשאגה גדולה מן הציבור כולו, והוא בוקע רקיעים. א-מ-ן!
רק לחשוב על כך, זה מרטיט את הנפש.
וכך כל ברכה וכל קללה. שאגה עצומה מפי הציבור: א-מ-ן!
ואנו עומדים בהתרגשות במקום בו הדברים התרחשו!
*
מעמד הברכה והקללה משמעותו קבלת התורה על ידי עם ישראל, ויצירת ערבות בקרב העם. הגמרא בסוטה דף לז: דנה בשאלה כמה ערבויות כל אחד קבל על עצמו, האם ארבעים ושמונה, או שישים ריבוא שלושת אלפים חמש מאות וחמישים, ולא סיימה הגמרא עד שהכריעה כשניהם יחד.
במסכת סנהדרין דף מג: דנה הגמרא האם ומתי כוללת הברית רק את הנגלות, או שמא גם את הנסתרות. את הדברים סיכם רש"י על התורה בפרשת ניצבים (כט כח):
"הנסתרות לה' א–להינו. ואם תאמרו מה בידינו לעשות, אתה מעניש את הרבים על הרהורי היחיד, שנאמר 'פן יש בכם איש' וגו' ואח"כ 'וראו את מכות הארץ ההיא', והלא אין אדם יודע מטמונותיו של חבירו, אין אני מעניש אתכם על הנסתרות, שהן לה' א-להינו והוא יפרע מאותו יחיד, אבל הנגלות לנו ולבנינו – לבער הרע מקרבנו, ואם לא נעשה דין בהם, יענוש את הרבים. נקוד על 'לנו ולבנינו', לדרוש שאף על הנגלות לא ענש את הרבים עד שעברו את הירדן (סנהדרין מג:), משקבלו עליהם את השבועה בהר גרזים ובהר עיבל, ונעשו ערבים זה לזה".
אחרי ההגדרה המפעימה שנאמרה בהר עיבל – "הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַה' אֱ–לֹהֶיךָ:", שעליה כתבתנו במאמר הקודם, בא מעמד הברכה והקללה בהר גריזים ובהר עיבל, לתת תוקף הלכתי להגדרה הזו – להיותנו עם אחד לה' א-להינו. כל ישראל ערבין זה לזה. 'ערבין' משמעותו, שה' תובע מכל יהודי את מצבו הרוחני של חברו, ובהתאם לכך, כל יהודי יכול להוציא ידי חובה את זולתו.
אכן, בכל שבת, כאשר אבי המשפחה עושה קידוש ומוציא ידי חובה את בני משפחתו מדין 'כל ישראל ערבין זה לזה', מקורו כאן בהר גריזים ובהר עיבל!
כל תפילה, שחז"ל תקנו חזרת הש"ץ כדי להוציא ידי חובה את מי שאינו בקי – מקורה כאן במעמד הברכה והקללה.
ובראש השנה, כאשר אנו שומעים תקיעת שופר מפי התוקע, והוא מוציא את השומעים ידי חובה, שורשה כאן סמוך לשכם.
ואנו בטיולנו זוכים לעמוד במקום הנשגב הזה, ולהתחבר למעמד המופלא שהיה כאן, מעמד שנתן תוקף הלכתי להיותנו עם אחד.
*
כידוע, בחג השבועות אנו אומרים בתפילה – "חַג הַשָׁבוּעוֹת הַזֶּה, זְמַן מַתַּן תּוֹרָתֵנוּ".
מקשים ה'עולם', מדוע הדגישו חז"ל את מתן התורה, ולא קראו לו 'חג קבלת התורה'?
תרוצים רבים נאמרו על כך, והדגש המרכזי, כי קבלת התורה נעשית דבר יום ביומו על ידי כל יהודי.
אך נראה, שבאמת חג השבועות היה רק חג מתן תורה, כי בהר סיני היה רק מתן תורה. קבלת התורה היתה כאן בהר גריזים ובהר עיבל!
בהר סיני, כפה הקב"ה הר כגיגית על עם ישראל, ואמר להם – "אם אתם מקבלים את התורה, מוטב, ואם לאו – שם תהא קבורתכם (שבת פח.)". כלומר, בהר סיני ה' כפה עלינו את התורה, עד כדי כך ש"מכאן מודעא רבה לאורייתא". בהר סיני ה' נתן אותה. מתי אנו קבלנו אותה?
הגמרא מתרצת – "הדור קבלוה בימי אחשוורוש". אך כפי הדברים לעיל על התירוץ המקובל ב'עולם' לשאלה מדוע שבועות נחשב חג מתן תורתנו ולא חג קבלת תורתנו, נראה שצריך לקבלה כמה פעמים.
ומתי היתה הפעם הראשונה?
כאן – בהר גריזים ובהר עיבל.
כאן הקב"ה לא כפה הר כגיגית. אמנם ה' ציווה[1], אך לא כפה.
כאן, במקום הזה, אנו מדעתנו ערכנו את המעמד הנשגב שעליו ציוונו ה' יתברך, ובהסכמתנו המלאה קבלנו עלינו את הברית עמו באלה ובשבועה, ללא כפיה כלל. כאן הכרזנו כלפי עצמנו, וענינו כולנו יחד 'אמן', שקולו נשמע למרחקים, כי עוברים אנו בברית ה' א-להינו, וחפצים אנו להיות לעם ה'.
נמצאנו למדים, כי בהר סיני ה' מצדו נתן את התורה, אך קבלתה מצדנו היתה בהר גריזים ובהר עיבל.
אכן, זהו מקום מיוחד, יותר נכון – יחודי!
*
ומתי זה קרה?
ראינו במאמר הקודם על שכם, כי נחלקו הבבלי והירושלמי, האם מעמד הברכה והקללה היה ביום שעברו את הירדן, או אחרי ארבע עשרה שנה – אחרי שנות הכיבוש והחלוקה.
נראה, כי כל אחד מהמהלכים הללו – יש לו בסיס רעיוני איתן עם לימוד לדורות.
לדעת הבבלי, ברגע שנכנסים לארץ, חייבים לקבל עלינו את התורה מחדש, ולהכריז על דבקותנו בה בערבות הדדית. כל ישראל ערבין זה בזה. אי אפשר לישון לילה אחד בארץ, לפני שמקבלים שוב את התורה, עם היחודיות של קבלת ארץ ישראל.
נביא שוב את הגמרא שהבאנו בפעם שעברה (סוטה דף לו.) –
"בא וראה כמה נסים נעשו באותו היום!
עברו ישראל את הירדן, ובאו להר גריזים ולהר עיבל – יתר מששים מיל. ואין כל בריה יכולה לעמוד בפניהם. וכל העומד בפניהם, מיד נתרז. שנאמר את אימתי אשלח לפניך והמותי את כל העם אשר תבא בהם וגו'.
ואחר כך הביאו את האבנים, ובנו את המזבח, וסדוהו בסיד, וכתבו עליהם את כל דברי התורה בשבעים לשון, שנאמר באר היטב.
והעלו עולות ושלמים, ואכלו ושתו, ושמחו, וברכו וקללו, וקיפלו את האבנים, ובאו ולנו בגלגל".
כלומר, היה זה יום עמוס שאין דוגמתו. הניסים הגדולים שבמעבר הירדן: בקיעת הירדן, "עודם בירדן אמר להם יהושע", מעבר ארון ברית ה', ועוד.
אם חשבנו שאחרי שהלב גאה מחצית מי הירדן, וכעת ראוי להגיע לגלגל למנוחה ולעכל את האירועים, להקים את המחנה בגלגל, ולהתבונן במשמעות עוברנו את הירדן והכנסנו אל ארץ זבת חלב ודבש, הנביא לא נותן לנו "רווח בין פרשה לפרשה" להכיל את הדברים. כעת מיידית, מצווים אנו לצאת למסע ארוך במיוחד עד להר גריזים והר עיבל.
יהושע אינו מרפה. הוא מריץ את עם ישראל – אנשים, נשים וטף, עם מקניהם וקניינם – את כל עם ישראל ללא יוצא מן הכלל – אל הר גריזים והר עיבל. זה חייב להיות "בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ". הציווי להזדרז כל-כך מבטא את האמירה הגדולה, ולפיה כיבוש הארץ וחלוקתה חייב להיות בנוי על אדני התורה.
לעומת זאת, סובר הירושלמי, כי האבנים הוקמו ביום שעברו את הירדן, אך מעמד הברכה והקללה התרחש כעבור ארבע עשרה שנים. אם כן, לדעת הירושלמי, ה' נותן זמן להשקיע בכיבוש הארץ ובבנינה, גם אם המדרגה הנוספת של התורה תבוא לאחר מכן – על גבי מדרגת כיבוש הארץ. הדבר דומה למה שאירע ארבעים שנה קודם לכן. כשם שיציאת מצרים קדמה למתן תורה, כך לדעת הירושלמי, כיבוש הארץ וחלוקתה קודם לקבלת התורה המחודשת.
ובמבט נוסף: כל עוד עסוקים במלחמה, "כל ישראל ערבין זה בזה" מעצם השותפות בקרב. אך כאשר הארץ נכבשה, והארץ שקטה ממלחמה, נדרש מעשה מיוחד כדי לחזק את הערבות.
ואולי יש לומר עוד, כי לקראת המשימה של כל שבט בפרטיות לכבוש את נחלתו במקומות שעדיין נשארו בהם נוכרים, עומדים אנו ומזכירים ומייצרים את החיבור של העם כולו, לערבות של כולם כלפי כל אחד ואחד.
אפשר להוסיף – ערב הקמת המשכן בשילה, רגע לפני שהבמות נאסרות, נדרשים אנו לאחד את העם להיות לאחד.
כלומר, עד כה, בארבע עשרה השנים שהמשכן היה בגלגל, הבמות היו מותרות. כל אדם יכל לבנות במה לעצמו בחצרו, ולהקריב עליה קרבנות. כעת בונים 'לב' לאומה, את המשכן המרכזי בשילה, אשר אוסר את הבמות כולן, ומאחד את העם כולו סביב ה'לב המקדשי' של האומה כולה.
כהכנה לכך, נבנה המזבח בהר עיבל – מזבח שיקריבו עליו רק יום אחד, אך כל ישראל יעשו זאת. ממילא מובן, כי בו יאמר הפסוק הנשגב "הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַה' אֱ-לֹהֶיךָ:". בנוסף, באותו היום נערך מעמד הברכה והקללה, הנותן תוקף הלכתי לענין, ומקבע את היותנו ערבים זה לזה.
באופן כזה, המשכן יוכל למלא את תפקידו להיות לב לאומה.
*
בשכם עיר הברית התרחש אירוע מכונן נוסף, המחזק את הברית בין עם ישראל לבין בוראו.
בפרק האחרון של ספר יהושע, יהושע אוסף את כל שבטי ישראל שכמה. שם הוא מגולל את ההיסטוריה של עם ישראל, ומעורר את עם ישראל לעבוד רק את ה'. הדברים שם חדים ביותר: "וְעַתָּה יְראוּ אֶת ה' וְעִבְדוּ אֹתוֹ בְּתָמִים וּבֶאֱמֶת וְהָסִירוּ אֶת אֱלֹהִים אֲשֶׁר עָבְדוּ אֲבוֹתֵיכֶם בְּעֵבֶר הַנָּהָר וּבְמִצְרַיִם וְעִבְדוּ אֶת ה'. וְאִם רַע בְּעֵינֵיכֶם לַעֲבֹד אֶת ה' בַּחֲרוּ לָכֶם הַיּוֹם אֶת מִי תַעֲבֹדוּן אִם אֶת אֱלֹהִים אֲשֶׁר עָבְדוּ אֲבוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר מֵעֵבֶר הַנָּהָר וְאִם אֶת אֱלֹהֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בְּאַרְצָם וְאָנֹכִי וּבֵיתִי נַעֲבֹד אֶת ה'" (יהושע כד יד-טו)
אך עם ישראל אינו מוותר. הוא מכריז בקול גדול – "וַיַּעַן הָעָם וַיֹּאמֶר חָלִילָה לָּנוּ מֵעֲזֹב אֶת ה' לַעֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים" (שם טז). הכרזה זו חוזרת כמה פעמים בפסוקים הבאים. בסופו של דבר יהושע שוב כורת ברית לעם – "וַיִּכְרֹת יְהוֹשֻׁעַ בְּרִית לָעָם בַּיּוֹם הַהוּא וַיָּשֶׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט בִּשְׁכֶם" (שם כה). בדבריו האחרונים של יהושע, הוא מיישם שוב את מהותה של העיר שכם – עיר הברית.
אלא, שכגודל ערכה של הברית, כך גודל סיכונה. דווקא בשכם עומדת ותלויה השאלה האם באמת ישנה ערבות הדדית בעם ישראל. האם באמת אנו עם אחד שאינו ניתן לחלוקה? על כך בע"ה בפעם הבאה.
[1] אולי לכן 'הדור קבלוה בימי אחשורוש', כדי שתהיה קבלה נוספת מרצון חופשי לגמרי, שאפילו צווי ה' לא יהיה בה.