קודם שאנו עוסקים בענין שלוש השבועות, יש להקדים שלא הושבענו כלל שלא להתגרות באומות, כמו ששיבשו ונשתבשו קצת, אלא הושבענו שלא למרוד באומות, והכוונה שלא למרוד במי שאנו תחתיו, אך בזמן שאיננו תחת אומה אחרת אין כאן שבועה כלל, אפילו אם נאמר שזה שאיננו תחת אומה הוא משום שעברנו על השבועה ומרדנו.
ויל"ע בעצם הדבר, שהרי ידוע, כי אותן שבועות הושמטו בדברי כל הפוסקים הרי"ף, הרא"ש, הרמב"ם, הטור והשו"ע. ועוד יש להבין, שהרי כיון שמצווים אנו בישוב ארץ ישראל ובכיבושה, הרי שבועה זו הריהי לכאורה כנשבע לעבור על המצוה ואינה חלה. ועוד יש להקשות, שמעולם לא היה מעמד השבעה, בו עמדו כלל ישראל ונשבעו. ופשוט הוא, שכפי שיש שבועה לאומות שלא ישתעבדו בישראל יותר מדי, והרי מעולם לא נאספו האומות להשבע, ועל-כרחך לא נאמרו הדברים אלא דרך משל, כך הוא ביחס לשבועה החלה על ישראל, ועל דרך זו מצוה הכתוב את ישראל ואת האומות בשבועות הללו. ועוד צ"ע, שהרי אין נביא רשאי לחדש דבר ולבטל מ"ע דישוב וכיבוש א"י, ואין לומר דרשאי לבטל לפי שעה ולא ביטל אלא עד ביאת המשיח, שזה חשוב כביטול עולמי, וכמו שאומר שבטלה מצות השבת עד שיבוא משיח. ונראה, דאפילו מבטל למאה שנה חשוב כביטול לעולם. ועוד, שכבר כתב הרמב"ם בסוף הלכות מלכים את דרך הגאולה בצורה טבעית, וראייתו מבר כוזיבא שאמר עליו ר"ע "דין הוא מלכא משיחא", וכידוע שמרד באומות, ואיך הותר לו, שהרי לא היה שם נביא? אלא ודאי, שאף ציווי אין כאן, וכמו שכתב הרמב"ם בסוף אגרת תימן, וזה לשון התרגום – "ולפי שידע שלמה ע"ה ברוה"ק שהאומה הזאת בארך זמן גלותה תפצר להתנועע בלא עתה הראוי ויאבדו בשביל זה ויבאו עליהם צרות, הזהירם מלעשות זה והשביע האומה על דרך משל ואמר השבעתי וגו'" עכ"ל. הרי שאין כאן ביטול המצוה אלא משום פיקו"נ, ואף דלא אמרינן פיקו"נ במלחמה, שהרי הגדר כלפי האומה הינו שאין מיתת היחיד אלא כפצע וחבורה, ובמלחמה בטל היחיד לכלל ואין יחס אליו בפנ"ע, אולם הכא צפה שפיקו"נ לכלל האומה הוא, ואין הכוונה שבטל הציווי, ואפי' דחיה משום פיקו"נ אינה מחמת נבואה או רוה"ק, שהרי פשוט הוא שאין נביא יכול לומר בנבואה שכל המניח תפילין קודם ביאת משיח ימות ויפטרו כולם משום פיקו"נ, שא"כ יוכל לבטל כרצונו ומה הועילה תורה בתקנתה, אלא שגלוי לעיני בשר שההתפרצות למרוד באומות פיקו"נ לכלל האומה הוא, רק שהיה מקום לילך בבטחון כמו שאמר "אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם כי ה' אלקיכם ההלך עמכם וגו'", וזה מה שאמר הנביא שלא יסייע ה', וממילא פטורים ואסורים. ואינם אסורים משום פיקו"נ לחוד, אלא שכיון שאין נביא, דרך ה' להודיע לנו רצונו ע"י המציאות המתגלה לעין כל. וכששמנו תחת נכרים הרי שזה רצונו ואין למרוד, ואמר "עד שתחפץ", ופי' שבעת שיראו שע"פ ראות עיני אדם יכולים לישב את ארץ ישראל, חזרו להיות מחויבים בדבר, וזהו עת שתחפץ, שזה רצונו וחפצו, וכמו שראינו עתה ששוב חפצה אהבתו ית' ושבנו לארץ ישראל, וחייבים אנו לישבה בכל יכלותנו, וראוי לחזור ולסמוך על הנס, שלא אמרו "אין סומכין על הנס" אלא ליחידים שלא הובטחו שייעשה להם נס, אך כלל ישראל חייבים לסמוך על הנס, ואכן כך נהגו העולים הראשונים מתלמידי הגר"א לפני מאתיים שנה. ומ"מ בחסדו שגבר עלינו, כיום כבר אי"ז נראה כנס, וחיים בהרגשת שלוה שקט ובבטח וחייב כל אחד ואחד מישראל לעלות לארץ הטובה.
והנה אמר "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ", דהיינו שהדבר המעורר אהבתו ית' אלינו עם קדוש הוא עליה בחומה, מרידה באומות ודחיקת הקץ, אלא שאין לעורר אהבה קודם הזמן, כמו ארוסה, שאין לה לעורר חיבת דודה קודם הנישואין. וממילא למדנו, שכשם שאל לה לארוסה לעורר את האהבה בטרם עת, כך גם אל לה לנשואה להימנע מלעורר את חיבת דודה, אלא אדרבה – עליה לעורר ולהבעיר את אש האהבה, עד שמים רבים לא יכבוה, וכלה שאינה עושה כן – גדול עוונה מנשוא! וכל זאת, משום שאהבת עולם שאין לה הפסק וברית נצח יש להשי"ת עמנו, אלא שאין הברית והאהבה עם היחידים, רק עם כלל כנסת ישראל, וזהו שהצריכו קודם מתן תורה ל"ויחן שם ישראל נגד ההר" – כאיש אחד בלב אחד, להיות כעם, כגוף אחד, וזהו שחרב הבית בשנאת חנם, שהיו יחידים נפרדים זה מזה, ובזו הגלות היינו כלא עם, בלי ארץ ובפיזור. וכשעולים בחומה וכו' מתעוררים להיות כעם ויש לאהבתו הקדושה מקום לחול, ומיד חלה. וזהו "אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף" – בכיסופין. ואשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו, שזכינו לעלות בחומה ולשוב לארצו, לחזור להיות כעם, ושורה עלינו אהבתו העליונה, ויש לנו להזדרז ביותר לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתו באהבה יתירה וליזהר מאד להיות כאיש אחד בלב אחד.