בנידון היציאה מארץ ישראל קיימים שני חלקים, יציאה לדור ולהשתקע בחו"ל, ויציאה ע"מ לחזור לארץ ישראל.
יציאה ע"מ לדור ולהשתקע בחו"ל. איתא בב"ב צ"א. – "ת"ר אין יוצאין מארץ לחו"ל, אלא אם כן עמדו סאתים בסלע…", והיינו רק כשיש רעב חזק, ומבואר בגמ' שם מתי נקרא רעב כזה שמותר לצאת בגללו, עיי"ש. אבל בלא רעב אין היתר לצאת, ואפי' לדבר מצוה ואפי' ללמוד תורה ולישא אשה אסור (תוס', רמב"ם ואחרונים[1] ).
אף בשעת רעב, כותב הרמב"ם (שם) שעל-אף שמותר לצאת, אינה מדת חסידות, שהרי מחלון וכליון שני גדולי הדור היו, ומפני צרה גדולה יצאו, ונתחיבו כליה למקום. וזה על פי הגמרא שם (ב"ב צ"א.), דאיתא התם – "וכן היה ר"ש בן יוחאי אומר, אלימלך מחלון וכליון גדולי הדור היו ופרנסי הדור היו, ומפני מה נענשו מפני שיצאו מארץ לחוצה לארץ, שנאמר "ותהם כל העיר עליהן ותאמרנה הזאת נעמי". מאי הזאת נעמי – א"ר יצחק אמרו חזיתם נעמי שיצאת מארץ לחו"ל מה עלתה לה" (אף שיצאו מפני הרעב). עוד אמרו שם – "אמר רב חנן בר רבא אמר רב, אלימלך ושלמון, ופלוני אלמוני, ואבי נעמי, כולן בני נחשון בן עמינדב הן. מאי קמ"ל, שאפי' מי שיש לו זכות אבות אינה עומדת לו בשעה שיוצא מארץ לחוצה לארץ".
רואים מכאן את חומרת האיסור לצאת לחו"ל לדור שם, שהרי נתחיבו כליה למקום. ואם כך נאמר על אלימלך שיצא מפני הרעב, היוצא שלא מפני הרעב – ודאי עונשו חמור יותר. ומצינו בגמרא ביטוי מאוד חמור על אחד שיצא לחו"ל, אף שיצא כדי לישא אשה, ומת, ואמר עליו רבי חנינא "ברוך המקום שהרגו" (כתובות קי"א., וכמו שכתבו התוס' בע"ז י"ג.).
יציאה על מנת לחזור לארץ. איתא בגיטין ע"ו: – "אמר רב ספרא כי הוו מיפטרי רבנן מהדדי, בעכו הוו מפטרי, משום דאסור לצאת מארץ לחוצה לארץ". ופירש"י – בני מדינת הים שהיו הולכין ללמוד תורה בארץ ישראל, כשחוזרים לבתיהם היו חביריהם בני ארץ ישראל מלוים אותן עד עכו, ומשם נפטרים מהם. רואים מכאן, שאפי' לצאת ע"מ לחזור לארץ אסור, שהרי כאן הם רק היו מלוים אותם, ואח"כ הייתה דעתם לחזור לבתיהם לארץ, ואפ"ה אסרו להם לצאת מארץ ישראל [וכן משמע גם בקידושין ל"א:], וכן פסק הרמב"ם, וכן מבואר בשו"ע וכ"כ האחרונים[2].
אלא שיש דברים שבעבורם התירו לצאת לחו"ל, ובלבד שיצא ע"מ לחזור לארץ. בגמ' מצינו שהתירו לצאת לצורך ד' דברים, והם – ללמוד תורה, לישא אשה, ולהציל מן הגוים (ע"ז י"ג.), וכן לסחורה (ירושלמי סנהדרין סוף פרק י') [3].
פרטי הדינים: מה שהתירו לצאת לסחורה, ישנם ראשונים שכתבו[4] שגם כדי להרויח מותר לצאת, וכן הכריעו הפוסקים[5].
מה שהתירו לצאת ללמוד תורה ולישא אשה, נחלקו הראשונים מה הדין לצורך מצוה אחרת. י"א[6] שמותר דווקא לצורך לימוד תורה ולישא אשה, אבל לצורך מצוה אחרת לא, וי"א[7] שהוא הדין לצורך שאר מצוות. והפוסקים[8] כתבו כמו הדעה השניה, שלכל המצוות מותר לצאת. ויש שהקילו יותר לומר, שאפילו לראות פני חבירו חשיב מצוה לענין זה, וראה מה שכתבנו על כך בהערה[9].
אבל לצאת מא"י לחו"ל לטייל לכו"ע הוא אסור, וכמבואר בשו"ע סי' תקל"א ובמ"ב שם.
והנה מצינו אצל חכמינו ז"ל, שאפי' כשיצאו ללמוד תורה, שבעבור זה הותר לצאת לחו"ל, כמה היה קשה עליהם לצאת מארץ ישראל. וכמו שאמרו בספרי (דברים ראה פ') – "מעשה ברבי אלעזר בן שמוע ורבי יוחנן הסנדלר שהיו הולכים לנציבים אצל רבי יהודה בן בתירה ללמוד ממנו תורה, והגיעו לציידן וזכרו את ארץ ישראל, זקפו עיניהם וזלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם וקראו את המקרא הזה – "וירשתם אותה וישבתם בה. ושמרת לעשות את כל החוקים האלה ואת המשפטים" (דברים י"א, ל"א – ל"ב). אמרו – ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה, חזרו ובאו להם לארץ ישראל".
והנה היוצא לחו"ל לטייל כיון שחושב שהנופים בחו"ל באוסטריה או בשוויץ יותר יפים, הרי הוא כמואס בארץ חמדה, שמניח את ארץ הקודש כדי להנות מארץ העמים הטמאה, וכאילו הוא אומר שא"י איננה יפה. ועל חטא המרגלים כתוב "וימאסו בארץ חמדה" (תהילים ק"ו, כ"ד). ואמרו בירושלמי (מו"ק פ"ג ה"א) על אחד שיצא לחו"ל שהוא כאילו מניח חיק אמו ומחבק חיק נכריה. והיוצא לטייל בחו"ל הריהו ממש מחבק חיק נכריה, שהרי הוא אומר שהארץ שה' נתן לנו איננה מספיק יפה, ולכן הולך לארץ נכריה.
והנה אפשר לראות את איסור היציאה לחו"ל, כאילו א"י היא בית כלא, וכביכול הוטל עלינו עונש, שאסור לטייל בחו"ל. אבל ודאי ראיה זו היא טעות מיסודה, ואילו ההסתכלות הנכונה הינה, שהאדם אינו רוצה ללכת לחו"ל, אינו רוצה ללכת לארץ טמאה, ואינו רוצה לצאת מהארץ הקדושה. האיסור הזה בא לומר לנו שאין ליהודי מה לחפש בחו"ל, עם ישראל מקומו הוא בא"י, כי ארץ ישראל שהיא ארץ קדושה, ראויה לעם קדוש. ומי שחי בצורה כזו, מי שמבין את מהותו של עם ישראל כעם מיוחד לה', ממילא בטל אצלו הרצון לחפש ריגושים בהרי האלפים ובמפלי הניאגרה. יתכן והנוף שם מרשים יותר את עינו הגשמית של הגוי, אולם היהודי, אשר גוף ונשמה יצוקים בו יחדיו, ומזינים זה את זה – היהודי אינו מוצא טעם באותם נופים, והוא רואה בהם בבחינת "נזם זהב באף חזיר אשה יפה וסרת טעם" (משלי י"א, כ"ב). אמור מעתה, שהעיקר כאן אינו האיסור ההלכתי לכשעצמו, על-אף חשיבותו (ישנו סוג אנשים שיודעים "להסתדר" עם איסורים הלכתיים ולמצוא היתרים כשהם רוצים), העיקר כאן הוא הלך הנפש הלא-תורני, אשר גורם לאדם לחשוק בטיול לחו"ל.
ואמרו במדרש (בראשית רבה ל"ט, ח') – "מוטב ללון במדברות של א"י ולא ללון בפלטריות של חו"ל. עוד אמרו (תנחומא ראה ח') – "בחרתי הסתופף בבית ה' " (תהילים פ"ד, י"א) – מהו הסתופף, אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא – רבש"ע אפילו יש לי 'פרקלטין וטרקלין' בחוצה לארץ ואין לי אלא ה'סף' בא"י, בחרתי הסתופף".
והנה מצינו בנעמן שר צבא ארם[10], שתחילה אמר "הלוא טוב אמנה ופרפר נהרות דמשק מכל מימי ישראל" (מלכים ב' ה', י"ב), אבל בסוף משהבין את מעלת א"י, כתוב עליו – "ויאמר… יתן נא לעבדך משא צמד פרדים אדמה" (שם י"ז) – הוא רצה לקחת אדמה מא"י, זו הייתה בקשתו. ובאמת, ברוך ה' זכינו, שארץ ישראל פורחת והולכת ומלאה ברכה ויופי, ואמנם עדיין לא זכינו שארץ ישראל תחזור ליופיה הראשון, אבל כמו שלפני יותר ממאה שנה, שא"י היתה עזובה ושממה, וכאשר התחילו עם ישראל לשוב אליה מעליית תלמידי הגר"א ואילך, הארץ החלה לפרוח, וכמ"ש ביחזקאל (ל"ו, ח') – "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא" – כך גם כיום, ככל שיותר נראה את אהבתנו לארץ ונעמיק ונרחיב את אחיזתנו ואת ישיבתנו בה, כך ארץ ישראל תחזיר לנו אהבה, והקדושה הפנימית תשפיע על החיצוניות, שא"י תחזור יותר ויותר ליופיה והדרה, ויתקיימו בה דברי הנחמה שאמר הנביא ישעיה בשם ה' (ל"ה, א' – ב') – "יששום מדבר וציה, ותגל ערבה ותפרח כחבצלת. פרח תפרח ותגל, אף גילת ורנן, כבוד הלבנון נתן לה, הדר הכרמל והשרון, המה יראו כבוד ה' הדר אלקינו", שכבודה של א"י הוא כבוד ה' והוא הדר אלוקינו.
[1] תוספות ע"ז יג. ד"ה ללמוד, רמב"ם הלכות מלכים ה', ט', עי"ש בכס"מ. וכן פסקו האחרונים – פאת השולחן הלכות א"י א', י"ד, שערי צדק לבעל החיי"א משפטי הארץ י"א, י"ד.
[2] רמב"ם הלכות מלכים ה', ט'. השו"ע באו"ח סי' תקל"א, ד' כתב, שיציאה מארץ ישראל לחו"ל [אם אינה לצורך הדברים שהתירו עבורם לצאת] חשובה יציאה שלא ברשות, וכן כתב שם המ"ב. וכ"כ פאת השולחן ושערי צדק שם.
[3] הירושלמי התיר שם לצאת למצרים לסחורה, וא"כ כ"ש לחו"ל, וכ"כ הרמב"ם (שם) לענין חו"ל.
[4] ע"פ פירושם בגמ' ברפ"ג דמו"ק בבבלי ובירושלמי.
[5] כן משמע בדברי השו"ע בס' תקל"א, ד', דרק לטייל אסור, אבל להרויח מותר, וכמו שמובא בגמ' מו"ק י"ד., וכ"כ המג"א והמ"ב שם. ופי' להרויח פירש"י (מו"ק י"ד.) שיש לו נכסים הרבה, ויוצא כדי להרויח יותר.
[6] תוס ע"ז י"ג..
[7] תוס' שם בשם השאלתות, וכ"כ התוס' בבכורות כ"ט. וכ"מ ברמב"ם הלכות אבל ג', י"ד.
[8] כן מבואר בשו"ע או"ח תקל"א, ד', שרק לצאת כדי לטייל אסור, וכ"כ המג"א והמ"ב שם.
[9] ההיתר לצאת לחו"ל כדי לראות פני חבירו מקורו במג"א שם (תקל"א) ס"ק ז', וז"ל – "אבל יצא לראות פני חבירו שרי, דמקרי מצוה, עי' סוף סי' רמ"ח". והעתיקו המ"ב (סקי"ד). והנה המג"א למד את ההיתר מסימן תמ"ח, והיינו ממה שכתב הרמ"א בס' תמ"ח בסוף הסימן לענין לצאת להפליג בע"ש, שעל זה כתב הרמ"א – "יש אומרים שכל מקום שאדם הולך לסחורה או לראות פני חבירו חשוב הכל דבר מצוה". והמג"א השווה את הדין של לצאת לחו"ל לדין הנ"ל של הרמ"א. וראוי להעיר, כי גם בסי' תמ"ח ההיתר אינו מבורר, שהרי הב"י כתב שם על מה שכתב הטור בשם ר"ת שלראות פני חבירו חשיב מצוה – "נראה לי שאין כל הפוסקים מודים לרבינו תם בזה". וכן בשו"ע לא הביא היתר זה. ואפי' הרמ"א שהביא את ההיתר של לראות פני חבירו, כתב את זה רק להקל למקומות שנהגו קולא בזה. וז"ל הרמ"א – "יש אומרים שכל מקום שאדם הולך לסחורה או לראות פני חבירו חשוב הכל דבר מצוה, ואינו חשוב דבר הרשות רק כשהולך לטייל. ועל כן נהגו בקצת מקומות להקל בענין הפלגת הספינות והליכת שיירא תוך שלשה ימים, כי חשובים הכל לדבר מצוה. ואין למחות בידן, הואיל ויש להם על מי שיסמוכו". וכתב על זה המ"ב (בס"ק ל"ו) – "אבל במקום שלא נהגו להקל, אין כדאי לכתחלה להקל, דכמה פוסקים סוברים דבעינן מצוה גמורה". ראינו, אם כן, שהמ"ב עצמו במקום בו מובא מקור ההיתר לפיו לראות פני חבירו חשיב מצוה, דהיינו בדין איסור הפלגה בע"ש, אינו מקל בזה לכתחילה. וא"כ נראה, שגם לצאת לחו"ל ודאי שאין כדאי להקל לכתחילה.
[10] עיין שם בכל הענין במלכים ב' פרק ה'.