השלב הפשוט ביותר מכל ענייני הגאולה הוא ישועתן של ישראל משעבוד מלכויות. במאמר זה ננסה לעמוד על הגדרת גאולה זו ועל מקומה בסדרי הגאולה השלמה שסופם בנין ביהמ"ק והשבת העבודה, ע"י ההתבוננות בסדר גאולה ראשונה ושניה, והבנת דברי חז"ל על סדרי גאולה שלישית ע"פ סדר התפילה.
סדר הגאולה ומקום גאולת שעבוד מלכויות במסגרתה
באופן פשוט, הגאולה משעבוד מלכויות היא היא הגאולה מצרותיהם של ישראל, עליה אנו מבקשים בברכת ראה בעניינו, היא ברכת הגאולה כלשון חתימתה 'בא"י גאל ישראל'.
סדרי הגאולה העתידה ע"פ הגמ' במגילה י"ז: הינם ע"פ סדר הזכרתם בתפילה שהתקינו אנכה"ג, ולפיכך יש מקום לומר, כי גם ברכה זו (ראה בעניינו) מהווה את הפתיחה לשלבי הגאולה שבסדר התפילה.
אמנם אנו רואים, שלא היה ככל הסדר הזה בגאולה שניה – גאולת עזרא, בה היו הדברים ממש בהיפוך. בסדרי הגאולה שהוזכרו בגמ' שם, הסדר הוא קיבוץ גלויות, השבת שופטים, כילוי רשעים ורוממות הצדיקים, בנין ירושלים ואחריו בא דוד, ואחריו באה עבודה. ואילו בסדר גאולה שניה, היו הדברים הפוכים, כי בתחילה בנו את המזבח וחידשו את העבודה בשנת אחת לכורש (עזרא, ג', ב'), ואח"כ התנבא זכריה "הנה איש צמח שמו ומתחתיו יצמח ובנה את היכל ה'" (זכריה ו', י"ב), והיינו שיתמנה זרובבל לפחת יהודה, שהוא בדמיון משיח, ויבנה המקדש, וזה היה בשנת שתים לדריוש כמ"ש בתחילת נבואתו (זכריה א', א'), ורק אחר בנין המקדש התעסקו בענייני הרמת קרן הצדיקים (נחמיה י') וכילוי הרשעה (נחמיה י"ג).
וגם אחר כל זה עדיין היה קיבוץ הגלויות במיעוט קטן, כל הקהל כאחד ארבע רבוא אלפים שלש מאות וששים (נחמיה ז', ס"ו), ורק לאחמ"כ התרבו בריבוי גדול עד שהיו בימי מלכות ישראל רבים מאוד (עי' פסחים ס"ד: ובאגדות החורבן בגיטין נ"ז.). ועדיין בכל אותם הימים היו עבדים למלכות יוון ופרס (נחמיה ט', ל"ו, ובגמרא ע"ז ח:, ט.) עד מלכות בית חשמונאי, אז פרקו עול שעבוד מלכויות מעל צוואר ישראל למשך כ"ו שנה (ע"ז שם).
***
גאולת שעבוד מלכויות בגאולה ראשונה ושניה
גאולה זו של פריקת עול שעבוד מלכויות התרחשה במהלך שנות קיומנו כעם, כמניין גלויותינו. ובכל אחת מגאולות אלו יש להבחין בשתי פנים של גאולה זו, האחד הוא השחרור משלטון הגויים, והשני הוא חזרתם או התיישבותם בארץ ישראל.
ואמנם בכל אחת מהגאולות היו מספר שלבים – א. שלב הבשורה דהיינו הפקידה, כאשר פקד ה' את עמו להעלותם מן הארץ ההיא לארצם. ב. שלב היציאה בפועל, שהשתחררו מתחת יד נוגשיהם. ג. כינוסם וקיבוצם בנחלת אבותיהם (והדברים נתלבנו בהרחבה בעלוני "קדושת ציון" במדור על הספר "קול התור" על-ידי הרב חיים פרידמן).
בגאולת מצרים אנו קובעים לחג ומועד את ליל התקדש חג, בו קוראים ישראל את פסוקי ההלל, בשבח ובהודיה על כי נעשינו בו 'עבדי ה' ולא עבדי פרעה'. אולם לא מצאנו שעשו יום טוב את יום י' בניסן, יום שעברו ישראל את הירדן ונכנסו לארץ ישראל (יהושע ד', י"ט).
גם בגאולת בית שני, כשיצאו מהצרה הגדולה של גלות בבל שהיא גזירת "להשמיד להרוג ולאבד" קבעו יו"ט, אך לא בשלמות ההודאה באמירת ההלל, משום שעדיין לא נסתיים השעבוד ואכתי עבדי אחשורוש היו (מגילה י"ד., וכדעת רבא שם). וגם כשבאו לארץ הן בעליית זרובבל ויהושע, הן בעליית עזרא שקדש את הארץ ליישוב ישראל והן בהשלמת בנין עיר הקודש וכינון המקדש, עדיין לא קבעוהו יו"ט לדורות.
רק בעקבות נצחון מלחמת ישראל על היוונים, באשר כבר יכולים היו לומר הללו עבדי ה' ולא עבדי אנטיוכוס, קבעוהו לימים טובים לדורות בהלל והודאה. [וזכר לאותו נס פך השמן קבעו את צורת השמחה וההודאה לח' ימים שמפרסמים הנס ע"י הדלקת נרות, אך עיקר היו"ט נקבע על נצחון המלחמה וחזרת עבודת המקדש, כמו שאנו אומרים ב'על הניסים' – 'ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה ואח"כ באו בניך… והדליקו נרות בחצרות קדשך וקבעו שמנת ימי חנוכה אלו', ולא הוזכר נס פך השמן כלל. תדע, שהוא כדרך שאר יו"ט של מגילת תענית כיום נקנור ויום טוריינוס (תענית י"ח:), אשר נקבעו על ישועת ישראל, ולא מצאנו קביעת ימים טובים לזכר ניסים רבים שנעשו לישראל ושהיו תדיר במקדש].
נמצאנו למדים, כי עיקר הישועה הינה בפריקת עול שעבוד מלכויות, שעליה נקבעו ימי המועדים, השמחה וההודאה.
***
גדר גאולת שעבוד מלכויות
בשני שמות מצאנו שקראו חז"ל לצערם ועניים של ישראל, 'גלות' ו'שעבוד מלכויות'.
ואמרו חז"ל על אותו השם הקדוש המבטא את הקשר של הבוית"ש לעמו בשעת הגלות – "לך אמור להם לישראל אני הייתי עמכם בשעבוד זה ואני אהיה עמכם בשעבוד מלכיות" (ברכות ט:).
עוד אמרו: "וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח, והלא כבר נאמר הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם. אמרו לו – לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה, אלא שתהא שעבוד מלכיות עיקר ויציאת מצרים טפל לו" (ברכות י"ב:).
הרי שמצד אחד מדובר על עניינו של שעבוד מלכויות, ומצד שני הפסוקים שהובאו כאן מדברים על קיבוץ ישראל לארץ. ואילו מצד שלישי הגמרא משייכת את שני העניינים הללו לימים בהם יעמוד מלך לישראל בארצם במלכות בתיקון שלם [ימות המשיח].
כעין זה אנו רואים בנבואה הראשונה על גזירת הגלות, שהיא מחזה אברהם בברית בין הבתרים, שעניין הצרה והחשכה בעניים של ישראל מתקיים אפילו בזמן שהם מצויים בארצם אם אין הארץ עומדת תחת שלטון ישראל.
הרי נאמר בברית בין הבתרים – "ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה", וידועים דברי חז"ל שהובאו ברש"י עה"פ "ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה" ( שמות י"ב, מ') – "לפיכך אתה צריך לומר כי גר יהיה זרעך משהיה לו זרע. וכשתמנה ארבע מאות שנה משנולד יצחק….".
ולכאורה יש מקום להעיר, כיצד אמר 'גר יהיה זרעך בארץ לא להם', והרי יצחק היה בארץ ישראל, ולא הייתה זו ארץ שאינה שלו, שהרי כבר אמר הקב"ה לאברהם 'קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה', ולדעת רבי אליעזר בבבא בתרא ק. הילוך זה היה מעשה קנין בארץ. ואמרו "ארץ ישראל מוחזקת היא" (בבא בתרא קי"ט.), וא"כ הייתה הארץ שלהם ואין זו 'ארץ לא להם'.
אלא המשמעות היא, שכל עוד שאין ישיבת ישראל בארץ תחת יד ישראל, ועדיין אין כאן יציאה מגזרת שעבוד מלכויות, חשוב הוא כגר בארץ לא להם.
וכן להיפוך אנו רואים בדברי חז"ל, שאין מצב של יציאה משעבוד מלכויות ללא חזרת ישראל לארצם, והתרגום התמידי של עניין שעבוד מלכויות הוא הגלות, והיציאה ממנה היא קיבוץ הגלויות.
והנה בגלות המרה האחרונה, זה כמה דורות שהחלה להתעורר רוח השוויון והדמוקרטיה בכל הארצות, עד שהיו מהתועים שבישראל מדמים כי הנה פסקה מהם גזרת שעבוד מלכויות, כי שוב אין מלך שולט, אלא כל העם שולטים בשווה וישראל בתוכם. אמנם לא ארכו הימים, וראו כל הארץ, כי אין חדש תחת השמש, וכל עוד שלא חזרו ישראל לארצם, תקפה עליהם צרת שעבוד מלכויות מתוך אותן מדינות דמוקרטיות באופן שלא נראה כמותו מעולם, וראו כל העמים, כי א"א לה לגזירת שעבוד מלכויות להתבטל, כל שעה שישראל מפוזרים בין הזאבים.
והנה נשבר עול הגויים מעל צווארנו בעת שנסתלקו זרים משלטון נחלתנו, אך עדיין א"א לומר שנשתבר עוּלם לגמרי ובאנו אל הארץ להיותה לנו בהחלט, כל עוד שהשלטון כאן כפוף לכללי תרבות המערב המשליט את כל יושבי הארץ- ישראל ונכרים כאחד – ללא הבחנה, ואינו באופן שמעמיד את ישראל כאדוני הארץ בשלמות. וביתר שאת הדברים אמורים, באשר חלקים גדולים מעיקר טבור הארץ נשלטים לגמרי ביד זרים, וא"כ אפילו בבחינה זו של שעבוד מלכויות לא הושלמה גאולתם של ישראל עד שתעמוד כל הארץ ברשות ובשלטון ישראל ממש.
***
אין הכרע בסדר הגאולה משעבוד מלכויות בגאולה שלישית
ויש לדון, אם כנים הדברים, במה שפתחנו, כי ברכת הגאולה היא הראשונה בסדרי גאולה שלישית, וא"כ כל זמן שלא הושלמה גאולה זו של פריקת שעבוד מלכויות לגמרי, שמא יש לומר, כי טרם הגיע זמנם של שאר תיקוני הגאולה.
כי הנה מחד, הרי גם בגאולה שניה תוקנו כל עניני הגאולה עוד בטרם פרקו עול הגויים מעליהם, אך מאידך, הרי כל סדרי גאולה שניה היו הפוכים מסדרי הגאולה שאמרו בש"ס על גאולה שלישית.
והנה מה שסדרו ברכה זו במקומה אינו משום שגאולה בשביעית, אלא משום שאתחלתא דגאולה בשביעית, כמו שאמרו שם (מגילה י"ז:) "בשביעית מלחמות, במוצאי שביעית בן דוד בא", וקבעוה בשביעית משום ד"מלחמה נמי אתחלתא דגאולה היא". וא"כ א"א ללמוד משם ששלמות הגאולה משעבוד מלכויות מעכבת את המשך סדרי הגאולה, שהרי לא הוזכר סדר זה אלא משום תחילתה של גאולה זו .
וברש"י כתב לגבי ברכת 'ראה בעניינו', שאין הכוונה בזה לפריקה מוחלטת של שעבוד מלכויות, אלא לגאולה מקומית, ואף אם היא בתוך הגלות, וז"ל – "ואף על גב דהאי גאולה לאו גאולה דגלות היא, אלא שיגאלנו מן הצרות הבאות עלינו תמיד, דהא ברכת קיבוץ ובנין ירושלים וצמח דוד יש לכל אחת ואחת ברכה לעצמה לבד מגאולה זו, אפילו הכי, כיון דשם גאולה עלה – קבעוה בשביעית" (רש"י מגילה י"ז:). ולפי"ז אין כלל הכרח לומר, שגם בסדרי הגאולה השלמה, צריך להיות שתסתיים צרת שעבוד מלכויות והשבת שלטון ישראל לארץ בתיקון שלם לגמרי קודם שאר סדרי הגאולה. אדרבה, יתכן שיתקיים הדבר כמו בגאולה שנייה, שם ראינו שהסדר היה באופן הפוך לגמרי, שבתחילה חזרה העבודה ונבנה המקדש וירושלים, ורק אח"כ חזרה המלכות לישראל בימי חשמונאים. ומ"מ אין להוכיח כן מהנהגת רבותינו שפעלו להשבת העבודה [כדוגמת רבינו עקיבא איגר ורבינו החת"ם סופר ז"ל (שו"ת חת"ס יו"ד ב' רל"ו)], אף בטרם נגאלו משעבוד מלכויות, שהרי הנהגתם זו הייתה אף קודם קיבוץ הגלויות לארץ, שהיא וודאי קודמת לבנין המקדש בסדרי הגאולה המפורשים בש"ס.
וטעמם ברור, דהא ודאי שאין אנו רשאים להפטר מן המצוות על סמך ידיעת העתידות ע"פ הבנתנו בדברי אגדה שבש"ס, וכיון שנצטווינו במצוות עשה לבנות לו בית לעבודתו, יש לנו להשתדל בזה בכל מה שאפשר, ואין אנו דנים ח"ו לפטור מקיום מ"ע ע"פ סברות ודרשות של דברי אגדה, כי "כל אלו הדברים וכיוצא בהן לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו, שדברים סתומין הן אצל הנביאים, גם החכמים אין להם קבלה בדברים אלו…" (רמב"ם מלכים י"ב, ב'), וכבר אמרו "שבקיה לקרא דאיהו דחיק ומוקי אנפשיה", וכ"ש באגדות חז"ל אשר דבריהם יוצאים לכמה פנים כפטיש יפוצץ סלע, ורבה המבוכה בעניינים אלו, ואין אדם עומד עליהם עד סופם לידע העתידות על פיהם. וכבר אמרו, כי שלשה באין בהיסח הדעת (סנהדרין צ"ז.), ופתאום יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים (מלאכי ג',א').