בלוג

לענין גבול דרומי לגבי קדושת מצוות

הנה גבולות מסעי כתובים בתורה בבמדבר פרק ל"ד פסוקים ג' – ה' –

"וְהָיָה לָכֶם פְּאַת נֶגֶב מִמִּדְבַּר צִן עַל יְדֵי אֱדוֹם וְהָיָה לָכֶם גְּבוּל נֶגֶב מִקְצֵה יָם הַמֶּלַח קֵדְמָה. וְנָסַב לָכֶם הַגְּבוּל מִנֶּגֶב לְמַעֲלֵה עַקְרַבִּים וְעָבַר צִנָה וְהָיוּ תּוֹצְאֹתָיו מִנֶּגֶב לְקָדֵשׁ בַּרְנֵעַ וְיָצָא חֲצַר אַדָּר וְעָבַר עַצְמֹנָה. וְנָסַב הַגְּבוּל מֵעַצְמוֹן נַחְלָה מִצְרָיִם וְהָיוּ תוֹצְאֹתָיו הַיָּמָּה".

ראשית יש להעיר, כי כאשר שמדברים על הגבול הדרומי, הכוונה לגבול שהולך ממזרח למערב, ולא שהולך מצפון לדרום, כי זה ההולך מצפון לדרום הוא הגבול המזרחי.

אולם בודאי אין להסיק מכאן, שצריך שהגבול ילך ישירות ממזרח למערב, אלא יכול הוא גם ללכת קצת לכיוון דרום, אולם לא יותר מדי. וענין גדר יותר מדי בפשטות הוא שאם זה הזווית גדולה מ-45 מעלות, דהיינו יותר מן החצי, אז זה כבר נקרא גבול מזרח, וא"כ כשכתבה התורה שמסוף ים המלח מתחיל גבול דרום, משמעות הדבר, שאינו עולה יותר מ-45 מעלות לכיוון דרום.

זו ההבנה הפשוטה, ומי שרוצה לומר אחרת – עליו להביא ראיה.

ראיתי כעין סברה זו בחוברת 'מנחת ירושלים' ח"ב עמוד נ', שהוצאה ע"י הרב בצלאל חיים בלוי שליט"א מהעדה החרדית, שמצדד לומר שהגבול הדרומי יותר צפוני מהמקובל.

ועיי"ש, שהביא גם מלשון ביאור הגר"א בספר יהושע ט"ו, ג' – "שמור זה ההנחה, כל מקום שנאמר 'ויצא' פירוש שהגבול היה יוצא מקו המישור לקו השיפוע קצת, ובמקום שכלה השיפוע, שם התחיל להלוך במישור ונמצא נתרחב, וכל מקום שנאמר 'ועבר' פירושו שיעבור הגבול באמצע העיר, וכל מקום שנאמר 'ונסב' פירושו שקו הגבול היה מתרחב רק כנגד אותו המקום ומסבב אותה עד שבא במישור כנגד קו שהתחיל להתרחב, וכל מקום שנאמר 'ותאר' פי' שקו הגבול הולך במישור ואינו סר לא לימין ולא לשמאל".

וא"כ לענין מעלה עקרבים שבתורה, נאמר "ונסב לכם הגבול מנגב למעלה עקרבים" (במדבר ל"ד, ד'), וביהושע נאמר "ויצא אל מנגב למעלה עקרבים" (יהושע ט"ו, ג'), כך שצריך ללכת מקצה מזרח דרום של ים המלח באלכסון בעיקרו ממזרח למערב וקצת בשיפוע לדרום, ואחר מעלה עקרבים ממשיכים ישר.

[ויש להוסיף כאן, שמה שכתב ה'תבואת הארץ', שמעלה עקרבים נמצא באזור ג'בל אל חסה שהוא מזרחי הרבה מים המלח הוא דבר תמוה, שהרי אילו היה כן, היה זה נחשב לגבול מזרחי ולא לגבול דרומי, והרי מעלה עקרבים בתורה נחשב אחרי ים המלח לגבול דרומי, אלא צריך לומר שמעלה עקרבים נמצא במקום שמצויר במפות דרומית-מערבית למכתש הקטן ע"י נחל צין].       

וממילא מי שרואה במפה של ה'אדמת קודש' שהגבול הולך עד קרוב לעין יהב, וכ"ש מי שהולך בגבול הדרומי עוד יותר דרומה, יראה כי אין שום הגיון לומר שהתורה מייחסת קטע זה לגבול דרום, שהרי מן הראוי לייחס אותו לגבול מזרח, אלא ודאי יש לומר, שהגבול הדרומי הולך ממזרח לים המלך לכיוון מערב לא יותר מ-45 מעלות דרומית.

אולם יש להקשות על הנחה זו, ממה שבסוף גבול דרום נאמר וְנָסַב הַגְּבוּל מֵעַצְמוֹן נַחְלָה מִצְרָיִם וְהָיוּ תוֹצְאֹתָיו הַיָּמָּה. הנה לפי דעת רבנו סעדיה גאון ועוד הרבה, 'נחל מצרים' הוא ואדי אל-עריש, ולפי מה שנראה במפה, הקטע האחרון של ואדי אל-עריש, הולך יותר מ-45 מעלות לכיוון צפון, וא"כ לפי הכלל שאמרנו היה אמור להיות זה גבול מערב ולא גבול דרום.

אולם נראה לומר בזה, שלפי מפת ה'אדמת קודש', הקטע בו ואדי אל-עריש עושה גבול דרום מתחיל בשעה שהוא עדיין יותר לכיוון מזרח-מערב מלהיות כיוון דרום-צפון, ורק בקטע האחרון עולה באופן ששייך לומר שעולה מדרום לצפון, וממילא כיון שהתורה מייחסת סוף גבול דרום לואדי אל עריש, היא כבר מייחסת את כולו לגבול דרום, ואינה אומרת שבמקום שמתחיל להתעקם הרבה לכיוון צפון נחשב לגבול מערב, שמדין טפילה אפשר להחשיב הכל לגבול דרום, דהיינו שבסך הכל ואדי אל-עריש עיקרו שייך לגבול דרום,

אולם בצד המזרחי של גבול דרום, אילו קטע גדול היה הולך הרבה לכיוון דרום, לא היה שייך לייחס זה לגבול דרום אלא לגבול מזרח.

ולפי מה שכתבנו, שבגבול דרום הקטע האחרון של נחל מצרים (ואדי אל-עריש) נוטה יותר לכיוון צפון, ומן הראוי היה לחשוב אותו לגבול מערב, רק שמדין נטפל נחשב לגבול דרום, נתישבה קושיה אחת בתורה, שהרי בשאר גבולות נותנת התורה בסוף ציור הגבול את הסיכום, עי' במדבר פרק ל"ד –

ו. וּגְבוּל יָם וְהָיָה לָכֶם הַיָּם הַגָּדוֹל וּגְבוּל זֶה יִהְיֶה לָכֶם גְּבוּל יָם. 

ט. וְיָצָא הַגְּבֻל זִפְרֹנָה וְהָיוּ תוֹצְאֹתָיו חֲצַר עֵינָן זֶה יִהְיֶה לָכֶם גְּבוּל צָפוֹן.

י"ב. וְיָרַד הַגְּבוּל הַיַּרְדֵּנָה וְהָיוּ תוֹצְאֹתָיו יָם הַמֶּלַח זֹאת תִּהְיֶה לָכֶם הָאָרֶץ לִגְבֻלֹתֶיהָ סָבִיב.

בשלוש רוחות, אם כן, מצינו כעין סיכום, ואילו בדרום אין סיכום. אולם לפי מה שכתבנו מיושב, שהרי סוף גבול דרום באמת אינו שייך ממש לדרום, רק מדין נטפל לשאר חלקי נחל מצרים הוא נחשב לגבול דרום, וממילא התורה לא כותבת בסוף סיכום בלשון 'זה יהיה לך גבול נגב', כיון שבאמת סוף הגבול אינו שייך בעצם לגבול דרום.

והנה צריך לדעת מה עלה בדעת ה'אדמת קודש' להדרים כל כך את סוף הגבול הדרומי,

ואין הספר אדמת קודש תחת ידי, רק אביא ממה שכתב ה'משנת יוסף' בסי' מ"ד בשמו.

והנה הוא כתב, שהמקור של ה'אדמת קודש' הוא מכח הפסוק ביחזקאל מ"ז, י"ט – "וּפְאַת נֶגֶב תֵּימָנָה מִתָּמָר עַד מֵי מְרִיבוֹת קָדֵשׁ נַחֲלָה אֶל הַיָּם הַגָּדוֹל וְאֵת פְּאַת תֵּימָנָה נֶגְבָּה".

וא"כ הגבול בדרום מגיע עד מי מריבת קדש, ומי מריבת קדש הוא במקום שיש שם מעין, כמו שכתב רש"י על הפסוק בבראשית י"ד, ז' – "וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל עֵין מִשְׁפָּט הִוא קָדֵשׁ", ופרש"י – "עין משפט הוא קדש – על שם העתיד, שעתידין משה ואהרן להשפט שם על עסקי אותו העין, והם מי מריבה".

ומשום איזו סיבה, הדרים וחיפש מעין, והגיע למסקנה שהמעין הוא בעין רחל, וממילא עד שם הוא גבול א"י.

הנה כל זה צע"ג, שכן בפשטות הפסוק ביחזקאל אינו מדבר בענין גבול מסעי, אלא זהו גבול לעתיד לבוא, וכמו שהאריך בזה המלבי"ם ביחזקאל פרק מ"ז פסוק י"ט, וז"ל –

"ופאת נגב תימנה. הנה בפאת נגב כבר נבא עובדיה וירשו הנגב את הר עשו, שארץ שעיר שהיא בדרומה של א"י תכנס בגבול הארץ, וכן קבלו חז"ל שארץ אדום וארץ עמון ומואב יהיו מארץ ישראל שהם הקיני והקניזי והקדמוני שהבטיח ה' לאברהם אבינו ע"ה שכולם הם בדרומה של א"י, ועז"א וגלות ירושלים אשר בספרד יירשו את ערי הנגב, ולפ"ז א"א לפרש שמ"ש מתמר היינו מיריחו עיר התמרים, ומ"ש מי מריבת קדש הוא מ"ש בגבולי הארץ מדבר צין נגבה, רק מ"ש מתמר הוא חצצון תמר שהיה במדבר הנגב לפני ארץ שעיר, וכן מ"ש על מי מריבת קדש הוא לפני הר שעיר ועמון ומואב בפאת דרומה להם, כמ"ש וישובו אל עין משפט היא קדש ויכו את וכו' וגם את האמורי היושב בחצצון תמר, ויתרחב הגבול הדרומי לדרום ארץ שעיר ועמון ומואב עד המדבר שהלכו שם ישראל. וימשך מחצצון תמר עד מי מריבת קדש, ומשם ימשך לנחל מצרים אל הים הגדול, הכל לדרום מגבול הראשון, ועז"א ואת כל תימנה נגבה, רצה לומר שיתרחב הכל לצד דרום".

וא"כ אי אפשר ללמוד שום דבר מהפסוק של יחזקאל לבאר גבולי מסעי, כי שם לא מדובר על גבולות מסעי אלא על גבולות לעתיד שמחלקים לבני ישראל לעתיד לבוא, ואין זה קשור למה שכעת אנו דנים, ואין לנו סיבה להוציא ממשמעות הפסוקים במסעי בגלל הפסוק ביחזקאל.

וכן כתב ה'אדמת קודש', ש"מי מריבת קדש" הוא מה שנקרא היום 'פטרה' (וכן ראיתי בחומש 'דעת מקרא' ביחזקאל שם, שמביא זה מספר יוסיפון ועוד ספרים), וזה נמצא רחוק מזרחה בתוך הר שעיר, וא"כ לפי זה בלתי אפשרי כלל לומר שהגבול הולך עד ש,ם שהרי אם כן היה הגבול הולך ישר לדרום ועוד קצת לכיוון מזרח, וזה בלתי אפשרי כלל לומר שזה נקרא גבול דרום, וא"כ אין מנוס מלומר, ש'מי מריבת קדש' אינו הגבול של פרשת מסעי.

ועוד הביא ה'משנת יוסף' קצת סימוכים, ש"מי מריבת קדש" הוא הגבול של א"י, שבמשנה בריש גיטין כתוב מרקם למזרח ורקם כמזרח, והרי קדש מתרגמין רקם, וא"כ כיום שם הוא רקם, וא"כ זה א"י.

אולם דבר זה קשה לומר, שהרי השם 'קדש' מופיע הרבה בתנ"ך, כמו שכתב החזו"א בשביעית סי' ג' ס"ק כ"ז ד"ה גיטין ב', וכתב שם, ש'רקם' של המשנה אינו 'קדש' של מי מריבה.

אולם יש להעיר, שהנצי"ב בדברים ל"ד ג' כתב, שקצת דרום מים המלח עדיין חייב במצות עד צוער, בגלל מה שראה משה רבנו כמו שנאמר שם – "וְאֶת הַנֶּגֶב וְאֶת הַכִּכָּר בִּקְעַת יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים עַד צֹעַר",  ואמרינן בגמרא ב"ב נ"ו., שכל מה שראה משה רבינו מחויב במצוות, אולם זה נתווסף רק קצת, ובמפות מצויר צוער קצת דרומית לים המלח [אבל נאות הככר הוא חוץ לגבול זה].

הנה בכל מערכת זו כבר מופרכת מכל שכן שיטת הגרי"ש אלישיב זצ"ל, שמדרים את הגבול הדרומי עד קו 30 מעלות בגלל הרמב"ם בהל' קידוש החודש, ובאמת הרמב"ם שם לא כתב כלל זה לענין גבולות לגבי מצוות, והוא כתב שם שא"י נמצאת מקו 30 עד קו 35 (פרק י"ח הל' ט"ז ), אולם א"א ללמוד מזה לגבי דיני מצוות.

ויש להוסיף קושיה חזקה על שיטת הרב אלישיב מן המשנה במכות ט. ושלשת גבול ארצך, ואמרינן שם ושלשת שיהו משולשים שיהא מדרום לחברון כמחברון לשכם ומחברון לשכם כמשכם לקדש (היינו קדש נפתלי), ומשכם לקדש כמקדש לצפון. 

והנה, אם מודדים את המרחק מחברון לשכם, ואותו מרחק מושכים מחברון דרומה, יצא קצת דרומית לשדה בוקר, שהוא הרבה יותר צפוני ממצפה רמון, ואם מודדין משכם לקדש נפתלי שהוא יותר ממידה הנ"ל [מצוין במפות בשם 'תל קדש' באזור נפתלי] ואותה מידה מודדין מחברון דרומה, יצא עד כמעט למצפה רמון, וא"כ א"צ להחמיר יותר מזה בנושא של שביעית דרבנן, ויש מקום להחמיר באמצע רוחב מזרח-מערב עד מצפה רמון, ועכ"פ לא יעלה על הדעת עד קו 30, ואף שמרן הגאון ר' יוסף שלום אלישיב זצ"ל החמיר עד קו 30, אולם זה קשה מאוד, שהרי יש כאן אורך יותר מכפליים מחברון מן השיעור של משכם לחברון, וע"כ שהרמב"ם בהל' קה"ח לא דיבר לענין זה [וידוע שמרן הגרש"ז אויערבך זצ"ל הקל בענין זה, שו"ר בדרך אמונה תרומות פ"א שהגבול הוא נחל צין, וזה קרוב למה שכתבנו].

ועכ"פ אין להחמיר באזור עין יהב, שאילו היה הגבול הולך עד שם, היה קרוב לכיוון צפון-מזרח ואין זה כלל המשמעות של גבול דרום [ואף ה'משנת יוסף' שכתב שמסקנת העדה חרדית שלא לקחת משם – הוא כתב זאת לחומרא בעלמא ולא מעיקר הדין, וכמדומני שבשנת תשס"ח כן לקחו משם, רק היו מעוררין על זה].

ולענין מצפה רמון, הדבר לא ברור, והמשנת יוסף סי' מ"ה נוטה לומר שזה חוץ לגבול, רק שדחק בגלל זה כיצד אפשר למצוא היתר לקבוע שם יישוב חרדי, אולם עי' מה שכתבנו לעיל, דלענין זה נחשב א"י עד אילת.

ועי' בספר חוט שני שביעית, שנוטה לומר שירוחם בתוך הגבול ומצפה רמון חוץ לגבול, וכנראה שזה ע"פ ה'משנת יוסף'.

ויש לומר בכל ענינים אלו, שאין לנו להחמיר לחפש גבולות רחוקים, שהרי מאידך מחפשים כל מיני טצדקי לפטור משביעית דברים שאין בהם ממש כגון 'היתר מכירה', וכן מצעים מנותקים. וכבר הארכנו במקומות אחרים בביטול ההתרים האלו, ועכ"פ לא ראוי להחמיר בדבר שאין בו צורך, אלא ביחס למה שהוא א"י צריך לקיים כל מה שצריך בלי פטנטים, אבל אין להוסיף על גבולות הארץ מפני חשש רחוק. 

סיכום לפי מה שכתבנו יוצא, שלענין שמיטה ותרומות ומעשרות אפשר לסמוך על הגבול של בד"ץ העדה החרדית, שאם קובעים שזה יבול חו"ל, אפשר לאכול, ואף אם בא ממקום שלדעת הרב אלישיב זצ"ל הוא בגדר א"י. אולם לענין לדור ולקיים מצוות יישוב א"י, אפשר לדור עד אילת, שזה בכלל גבולות א"י של פרשת משפטים.