בסדרי ההלכות של ימי הפורים יש להתבונן במטרתן, כי הרי לא אמרו לנו הלכות סתם לימים אלו, אלא על-מנת ללמוד את הדרך הראויה להנהגה הנכונה לשמחה בזמן הזה, וכל הלכה נאמרה לבאר עוד עניין בהודאה לה' על הניסים והנפלאות בימים אלו.
בתחילת ענייני מגילת אסתר במסכת מגילה (י"א: – י"ב.) הביאו פתיחות שהיו האמוראים פותחים בהן את פרשת המגילה. מפתיחות אלו ניתן ללמוד על עומק ההבנה של ענייני המגילה, להבין את עניין הנס. והנה רוב הפתיחות עוסקות בענייני סיום גלות בבל או עונשם של רשעים, ולכאורה יש בזה הבנה של המגילה באופן הנכון.
חז"ל אמרו, שבליל פורים יש לקרוא את המגילה ולשנותה ביום, שנאמר "להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות", ולכאורה לא מובן מה קשור עניין האמונה למגילת אסתר. ויתכן שבא ללמד, שענייני המגילה לא נאמרו רק כסיפור היסטוריה, אלא גם לעניין האמונה העתידית, שגם כל גאולותינו סדריהם יהיו דומים לנס המגילה, ומעין מה שאמרו שם במגילה (י"ד.) 'נבואה שנצרכה לדורות נכתבה', וזו אמונתינו בליל פורים, ואינו כסדר קריאת המגילה של יום, ששם היא הודאה על החסד שהיה.
בגדרי שמחת היום של יום הפורים יש חומר גדול, דהנה איתא בשולחן ערוך (או"ח סי' תרצ"ו), שאונן בפורים מותר בבשר ויין, והנה בשבת ויו"ט באופן שעוסק במת אסור לאכול בשר ולשתות יין כמבואר בשולחן ערוך (יו"ד סי' שמ"א), וביותר שדעת השו"ע באו"ח (שם סעיף ד'), שכל דברי אבילות נוהג בפורים [וביו"ד פסק להפך, ואכמ"ל], מ"מ לגבי בשר ויין באנינות התיר יותר משאר ימים טובים, ולכאורה חזינן כאן גדר חשוב בסעודת פורים יותר משאר דיני אבילות ויותר מהנהגות דומות בשאר ימים טובים.
גם בשמחה עצמה נאמרו סדרי הנהגות שאינם בסדר הרגיל של הנהגת ימים טובים, כגון ההלכה האמורה בהלכות פורים (עיי' רמ"א או"ח סי' תרצ"ו סעיף ח' ונו"כ שם), שהמזיק את חבירו בדרך שמחת פורים פטור [הפוסקים האריכו בגדרי הלכה זו], הלכה המורה על השמחה הגדולה, שגורמת לאנשים לפעמים שלא לשלוט על הנהגתם, ולכן הוי כמי שהזיק ברשות שפטור, ולא נאמרה הלכה כזו בשום יו"ט.
גם מה שאמרו חכמים שיש מצוות שילוח מנות בפורים, ואף שעניין זה מוזכר גם ביו"ט בספר עזרא (נחמיה ח', י') ובמשניות (סוף פרק א' בביצה) הזכירו עניין כזה, מ"מ אין הלכה של חיוב לשלוח מנות, והוא עוד גדר בגדרי השמחה של הימים הללו. מכל האמור ניתן ללמוד, שעלינו להתבונן היטב במהות השמחה הגדולה שבימים אלו.
מי שאינו מבין את תוכן השמחה של ימים אלו אינו יודע טעמה של הלכה שנאמרה בגמ' (מגילה ז:- 'מיחייב איניש לבסומי בפוריא'. רבים הם אלו אשר רוצים להביט בהלכה זו כאילו היא תמוהה, ובכל זאת היא נפסקה כלשונה להלכה בשו"ע (או"ח סי' תרצ"ה), ואף שבראשונים דנו בזה ואכמ"ל, מ"מ לכו"ע יש גם במאמר זה התבוננות על ריבוי השמחה. כמובן, שאין צורך לומר כי אין כאן היתר להוללות מיותרת שאין לה עם שמחת פורים כלום, ואיננה אלא התפרקות ופריקת עול, הפך מטרת התורה.
אבל מי שקורא בצורה נכונה מאמר זה בגמ', יבין את התוכן הפנימי ותהיה לו הבנה אמיתית בעניין.
על דברי השו"ע שמביא את לשון הגמ' "חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" כתב הגר"א בביאורו כך – "מיחייב אינש כו' ור"ל בין נקמת המן לגדולת מרדכי והוא מ"ש גדולה נקמה שניתנה כו' ואמרו גדול' דעה וכיון שניטלה הדעה לא ידע כו'". הגר"א מרמז כאן לסוגיית הגמ' בברכות (ל"ג.) – "אמר רב אמי גדולה דעה שנתנה בין שתי אותיות שנאמר כי אל דעות ה' אמר רבי אלעזר גדול מקדש שנתן בין שתי אותיות שנאמר פעלת ה' מקדש ה' ואמר רבי אלעזר כל אדם שיש בו דעה כאילו נבנה בית המקדש בימיו דעה נתנה בין שתי אותיות מקדש נתן בין שתי אותיות, מתקיף לה רב אחא קרחינאה אלא מעתה גדולה נקמה שנתנה בין שתי אותיות שנאמר אל נקמות ה', אמר ליה אין במילתה מיהא גדולה היא".
יש כאן שלשה דברים שנאמר עליהם שהם גדולים ויש להם עניינים דומים. וכהקדמה להבנת העניין נעיין בגמרא בכתובות (ה.) – "דרש בר קפרא גדולים מעשה צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ, דאילו במעשה שמים וארץ כתיב אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים ואילו במעשה ידיהם של צדיקים כתיב מכון לשבתך פעלת ה' מקדש אדני כוננו ידיך". נראה כאן בגמ', שאף שבמקרא נאמר שהקב"ה עושה את המקדש, מ"מ בפועל הצדיקים עושים אותו ונחשב הדבר למעשי ידיו של הקב"ה.
גם בעניין הנקמה מצאנו דבר דומה. במג"א סי' תרפ"ה כתב, שמי שלא שמע פרשת 'זכור' יוצא ידי חובתו בפרשת 'ויבוא עמלק', ותמהו עליו בפוסקים, שיש הבדל בין פרשת 'ויבוא עמלק', שם נאמר "כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק", לבין פרשת 'זכור', שם נאמר "תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק", שהוא ציווי עלינו לעשות, ולכן אינו יוצא ידי חובתו (עיי' משנה ברורה סי' תרפ"ה ס"ק ט"ז וערוך השולחן שם סעיף ה'). וחזינן, שגם כאן ישנה הבנה מסוימת, ולפיה הקב"ה הוא העושה, ומ"מ מי שעוצר בהבנה זו ולא מבין שיש לנו שותפות בכך לא הבין עניין הנקמה.
והפנימיות של העניין הוא עניין הדעת, שכל אחד צריך לקיים "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד", והוא להבין שהקב"ה מנהל את העולם בין בעולם הזה ובין בעולם הבא ואין שליטה לשום דבר אחר בעולם הזה, ומי שחושב שאין למעשי בני אדם שותפות בעניינים אלו של המקדש והנקמה, יתכן לומר שאף בעניין הדעה אין לו חלק. שותפות זו משמעה, שהקב"ה יצר בעולם סדר הנהגה, ולפיו בני האדם הם יפעלו למטה כרצונו למעלה, ופעולת בני האדם תהיה לה משמעות.
ובאמת בגלות יש חיסרון גדול בעניין הדעה, וכמ"ש בנדרים (מ"א.) על הביטוי 'ובחסר כל' האמור בקללות שבגלות (דברים כ"ח, מ"ח) – "אמר רבין אמר רב בלא נר ובלא שלחן, רב חסדא אמר בלא אשה, רב ששת אמר בלא שמש, רב נחמן אמר בלא דעה. תנא בלא מלח ובלא רבב, אמר אביי נקטינן אין עני אלא בדעה. במערבא אמרי דדא ביה כולא ביה דלא דא ביה מה ביה דא קני מה חסר דא לא קני מה קני".
אמנם בפורים, שהוא האור שהתגלה בסוף הגלות, התגלה עניין הדעה האמיתית, וע"כ שותים יין "עד דלא ידע", וזה מה שמבינים בסיפור המגילה, שרואים את שליטת ה' בעולם, ומבינים שכמו אז כן עתה, והוא יגאלנו באחרית כמו שגאלנו בגאולה ראשונה, וזהו מה שאמרו "לְהַגִּיד בַּבֹּקֶר חַסְדֶּךָ וֶאֱמוּנָתְךָ בַּלֵּילוֹת".