"ומי אנכי שפל אנשים כמוני שהביאני ה' עד הלום שנתגדל ונתקדש שם שמים על ידי… אך מאת ה' היתה זאת לגלגל זכות על ידינו, בזכות ארץ הקודש ויושביה, היא שעמדה לנו ותעזור לנו בכל עת להרחיב לנו מצר ולחלצינו ממיצר".
בשורות הקצרות, המגלות טפח ומכסות טפחיים, שכתב האדמו"ר הזקן בעל ה'תניא' במכתב מיוחד לידידו ומחותנו הקדוש, רבי לוי יצחק מברדיטשוב, בעת שחרורו ממאסרו בי"ט כסליו תקנ"ט, בוקעת ועולה התקשרותו ומסירותו לחיזוק היישוב היהודי בארץ הקודש. מסירות זו התפתחה עם הקמתן של קהילות חב"ד בירושלים וביישוב היהודי בחברון.
כתב הרב אם הבנים שמחה (בהקדמה ראשונה לספרו): "למדתי מתוך דבריו הקדושים ממש דבר חדש שלא ידעתי עד כה ולא ראיתי עוד בשום ספר, שבזמן שאדם הישראלי הוא בצרה רח"ל, יוכל להנצל מהצרה בזכות ארץ ישראל ויושביה, כאשר כתב בפירוש דזכות ארץ ישראל ויושביה היא שעמדה לנו ותעזור לנו בכל עת להרחיב לנו מצר ולחלצנו ממיצר – עד כאן לשונו.
הרי דהיא שעמדה לו. וגם כתב שתעזור לנו בכל עת שאנו בצרה ר"ל להרחיב לנו מצר ולחלצנו ממיצר. וכבר העיד לנו רבו של מרן התניא בצוואתו שכתב לבנו ז"ל כי חכמתו ובינתו ודעתו הם עד אין חקר, ושיקול דעתו הראשון הוא נבואה קטנה, ואך למותר להביע ולספר את גדולת רבנו התניא… ולא הזכרתי את גדולתו רק לענין דבר החדש שלמדתי מדבריו הקדושים… ענין זה שזכות ארץ ישראל מגין עלינו לחלצנו ממיצר".
אֵם היישוב היהודי בחברון – הרבנית מנוחה רחל סלונים
באותו היום בו השתחרר בעל התניא – נולדה בת לבנו האדמו"ר 'האמצעי', רבי דובער. כאשר בישר הבן לאביו על לידת נכדתו, נענה הרבי ואמר לבנו: קרא לה 'מנוחה', כי מעתה נבוא אל המנוחה.
הפעוטה נקראה גם בשם רחל על שם בתו של "בעל התניא" שנפטרה בצעירותה, ולימים נודע שמה כרבנית הצדקנית מרת מנוחה רחל סלונים, אם היישוב היהודי בחברון.
פעם חלתה והרופאים התייאשו מחייה, אביה הורה ללחוש באוזנה בשמו שהיא תבריא ותזכה לעלות לארץ הקודש ומיד הבריאה (מתוך ספר חברון). כמו שאמר אביו בעל התניא, שבזכות ארץ ישראל אפשר לזכות לישועה.
בעצת אדמו"ר הצמח צדק עלתה היא ובעלה רבי יעקב (כולי) סלונים לארץ הקדש בשנת תר"ה יחד עם בני משפחתם לחזק את הישוב בחברון. בעלייתם גדל הישוב ונתרחב מאוד, עד שרוב הישוב בחברון היו נכדיה וניניה.
עד לפטירתה התגוררה הסבתא הצדקת בעיר הקודש חברון והטביעה חותם מיוחד על חיי היהודים בעיר. היתה נערצת על הכל בצדקותה ובפיקחותה. רבנים גדולים, גאונים וצדיקים ראו לעצמם זכות לבקרה בביתה ולקבל מפיה את ברכותיה.
ראה נא מפלאי ההשגחה, לאחר מאסר בעל ה'תניא' מחמת שדאג לישוב ארץ ישראל[1], זכה ובו ביום שיצא מהמאסר נולדה לו נכדה שעלתה לארץ ישראל, והיה לה חלק גדול בהקמת ישוב גדול בארץ ישראל, בעיר הקודש חברון!
ראה משלי ג, יב ברש"י, שלאחר ייסורים שמקבלים באהבה מגיעות מתנות גדולות.
המאבק העולמי על ציון הרבנית
הרבנית מנוחה רחל נפטרה בכ"ד בשבט ה'תרמ"ח, ונטמנה בבית העלמין העתיק בחברון.
ציון קברה נהרס בידי ערבים אחרי פרעות תרפ"ט. מקומו זוהה על ידי פרופ' בן ציון טבגר, שבנה מחדש את תל האבנים מעל קברה.
בשנת תשנ"ו כאשר דנה הממשלה על קווי חלוקת חברון התברר לפתע כי מנהלי המו"מ לא קראו נכון את המפה, וחלקת קבר הרבנית, נמסרה לרשות הפלסטינית. אנשי הישוב היהודי בחברון, הזעיקו את ראשי חב"ד.
ברגע היוודע הדבר התעוררה סערת רוחות שהקיפה את כל העולם. אלפי פניות ומחאות זרמו. משנוכחו בטעות ביקשו הנוגעים בדבר מהערבים להסכים להעברת המקום, והללו נעתרו תמורת ויתורים מפליגים. כך ניצל קבר הרבנית מנפילה בידי רשות המחבלים, ואף זכה, לאחר שנים, לבינוי מחדש בתרומת הנגיד הרב יוסף יצחק גוטניק מאוסטרליה. בסמוך החל לפעול 'כולל' ביוזמת בית חב"ד בחברון.
לאחר שנים, התברר כי הרבנית 'גמלה' טובות לאלו שפעלו למען הצלת ציונה. כשפרצה מלחמת טרור בראש השנה תש"ס, ובתי היישוב היהודי עמדו תחת אש מחבלים וצלפים מידי יום ביומו, התברר, כי חלקת הרבנית שולטת על כל העיר, והיא איפשרה להגן על היישוב היהודי כנקודת תצפית מעולה.
יודעי דבר אמרו אז: הישוב היהודי בחברון הציל את ציון הרבנית, וכעת הרבנית הצילה את היישוב. הישועות נמשכו אפוא גם שנים רבות אחר הסתלקותה…
(ע"פ פרק ט"ו בספר)
[1] הערת המערכת: כידוע עיקר ההלשנה התבססה על עיסוקו באיסוף כספי צדקה ושליחתם לארץ ישראל שהיתה באותה תקופה תחת שליטת האימפריה העות'מאנית שלחמה ברוסיה.