כתב הרמב"ם בפרק שני מהל' תשובה ה"ו – "אף על פי שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרה הימים שבין ראש השנה ויום הכפורים היא יפה ביותר ומתקבלת היא מיד, שנאמר דרשו ה' בהמצאו (ישעיה נ"ה,ו')".
כך כידוע דרשו חכמים (ר"ה י"ח:) – "דרשו ה' בהמצאו וכו' אלו עשרה ימים שבין ר"ה ליוכ"פ". אולם מקובלנו שאין מקרא יוצא מידי פשוטו (שבת ס"ג. ועוד), ובמקרא לא מוזכר דבר זה, והעיקר חסר מן הספר – פשטיה דקרא במאי קאי? מהו לפי הפשט אותו זמן בו ה' נמצא וקרוב, שאז התשובה "יפה ביותר ומתקבלת מיד"?
נראה, כי בהמשך דברי הנביא מבואר מהו אותו זמן. "כן יהיה דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם וכו' כי בשמחה תצאו ובשלום תובלון וכו'" (ישעיה נ"ה, י"א – י"ב). אין זו רק הבטחה שאם ידרשו את ה' אז יגאלו, אלא הכתוב מדבר מלכתחילה בתקופה כזו, שה' נמצא וקרוב לגאול אותנו, ואז זה הזמן לדרוש את ה', אז התשובה יפה, שהרי ה' יוצא ממקומו לבוא אלינו לגאול אותנו, וראוי לנו שנשוב אליו, ואז היא מתקבלת, כיון שה' נמצא.
הדבר מבואר גם בפרשה שאחריה, "כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להגלות, אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה שמר שבת מחללו ושמר ידו מעשות כל רע" (שם נ"ו, א') – אינו אומר "שמרו משפט ואז תהיה קרובה ישועתי לבוא", אלא מדבר לזמן שכבר קרוב, ואומר כי זה הזמן להחזיק בדרך ה', ואשרי האדם שיעשה זאת, קודם שתבוא הישועה השלמה.
המקרא אף מסיים – "נאם ה' מקבץ נדחי ישראל עוד אקבץ עליו לנקבציו" (שם ח'), כלומר, כבר קיבץ את נדחי ישראל לארצם, אבל עוד לא הגיעה הגאולה השלמה, ועוד עתיד להשלים את הגאולה ולקבץ עוד על הנקבצים.
והנה, אף שהתשובה בכל ענין ודאי יפה היא, המקרא הזכיר כאן שני ענינים פרטיים. האחד, שמרו משפט ועשו צדקה, והשני, שומר שבת מחללו. והם הם החטאים שהזכירו הנביאים [מלבד ג' עבירות החמורות], אשר בגללן יגלו מן הארץ, וממילא אלו הדברים שראוי לתקן בשובנו לארץ.
ובאמת כך ראינו בספר עזרא, שבשעה שנחמיה עסוק בבנין ירושלים ובקידום הגאולה מבחינה ארצית, עוסק הוא גם בתיקון שני החטאים הללו, והוא עושה מריבה עם השרים בענינים אלו. עוד באמצע בנין חומות ירושלים, הוא מפסיק את המלאכה, ועורך מחאה גדולה על עוולות ציבוריות ופרטיות שראה בעם ישראל, משביע אותם ומקלל בקללה חמורה את מי שימשיך לעשות כן (נחמיה פרק ה'). מאוחר יותר הוא גם יוצא למלחמה גדולה על שמירת השבת, ועיקרה סגירת שערי ירושלים שלא ישאו דרכם משא (שם פרק י"ג). והוא הדבר שכבר הזהיר עליו ירמיהו (פרק י"ז), שנשיאת משא בשערי ירושלים תגרום שה' יצית אש בשעריה, ונמצאנו למדים, כי אחד היסודות עליו עומד בנין ירושלים הינו הזהירות מנשיאת משא ביום השבת.
[גם בסדר הגאולה המבואר במגילה י"ח:, אשר ערוך לפי סדר תפילת שמונה עשרה, אחר שהארץ נותנת פריה, היא ברכת השנים, וקיבוץ הגלויות, באות ג' ברכות על ההפרדה בין הצדק והרשע, ורק אח"כ בנין ירושלים וכו'. והראשונה שבהן ברכת מלך אוהב צדקה ומשפט, לעשות דין ברשעים ולהשיב המשפט והצדקה כבראשונה].
וכיון שמה שהיה מתאים לתקופת נחמיה מתאים גם לתקופתנו, שהרי כבר ראו עינינו שה' קבץ נדחי ישראל, ועוד אנו מצפים לגאולה השלמה, שישלים ה' את הקיבוץ, יחד עם עוד שאר עניני גאולה החסרים לנו. נמצא, שאע"פ שהתשובה יפה לעולם, מ"מ בזמן זה היא יפה ביותר ומתקבלת היא מיד, שנאמר דרשו ה' בהמצאו. ועל-אף שראוי לנו לתקן כל ענין הנצרך לתיקון, המקרא הנ"ל מזכיר ב' עניינים הנצרכים ביותר להמשך התהליך, האחד – תיקון עוולות ציבוריות ואישיות והתנהגות בדרך צדקה ומשפט, והשני – הזהירות בשמירת השבת, ובפרט באיסור נשיאת משא ברשות הרבים. אשרי אנוש יעשה זאת, ובן אדם יחזיק בה!