אחד ומיוחד מבני חבורת 'המתמידים', שקיים בעצמו את מצוות 'ובו תדבק' ברבי לייב מינצברג זצ"ל, הוא הרה"ח ר' שלמה קליין מביתר עילית, ה'נהג' הבלתי-רשמי שהעמיד את עצמו ואת רכבו לרשות רבי לייב, ובילה עמו באינספור נסיעות משותפות. הרב קליין פורס בפנינו את מסכת יחסיו עם רבי לייב זצ"ל –
מה ראית ברבי לייב שגרם לך לדבק בו ובדרכיו?
אני 'נדלקתי' מהפשטות. למשל, אם הוא רצה לשתות, אז הוא אמר, "אני לוקח כוס מים, אני אומר תודה לקב"ה – אני עושה על זה ברכה, תודה לקב"ה. זה נקרא להעלות את הניצוצות". הוא לא דיבר על 'עוילמות' וכל מיני דברים כאלה. הכל היה בפשטות בלתי-רגילה, ברוגע, בלי התלהבות-יתר, בלי 'לתפוס כוכבים' כביכול. זה כבש אותי.
הנה דוגמה לווארט שלו, דברים פשוטים. הוא שאל, מה שאומרים בתפילה – "ה' מֶלֶךְ ה' מָלָךְ ה' יִמְלֹךְ לְעוֹלָם וָעֶד" – מה הכוונה? אמרתי לו – עבר, הווה, עתיד. הוא שאל, מה הכוונה – מה שהיה לפני דקה, מה שעכשיו, ומה שאחר-כך? לא כך, אלא ה' מֶלֶךְ – הוא עכשיו מלך בעולם הזה, על כל היצירה, ה' מָלָךְ – לפני שהיתה הבריאה, ה' יִמְלֹךְ – לעתיד לבוא. מהיכן יודעים שזה הפשט? אז הוא אומר לי ככה בפשטות, מלשון הפיוט 'אדון עולם' – אשר מָלַךְ בטרם כל יציר נברא, לעת נעשה בחפצו כל אזי מֶלֶךְ שמו נקרא, ואחרי ככלות הכל לבדו יִמְלֹךְ נורא. אתה קולט את הפשטות שבפשטות?
הוא לקח כל יום טוב, כל ענין מסובך, והסביר במלים הכי פשוטות, בצורה השווה לכל נפש, בהבנה, בהמחשה. למשל, לפני שהיה מגיע סוכות הוא היה מסביר לנו איך להחזיק את האתרוג ואת הלולב בצורה הכי טובה, ומדגים את זה בכל מיני תנועות איך לעשות לפי הענין. בעיני לפחות, הדברים היו כמו הדרכות של גדולי ישראל, איך לקיים כל מצווה.
מה היתה צורת הקשר ביניכם?
הוא היה רבי המובהק במלוא מובן המילה. היו לי לפני זה גם ליטווישע וגם חסידישע רבי'ס, אבל הוא היה משהו אחר.
אמרתי לו פעם, "ר' לייב, אתה החית אותי". עד אז הרגשתי 'בסדר', שמעתי כבר את כל ה'תורות' בסגנון כזה או אחר, אולם עם כל זה הייתי כמו עצם יבשה. כשהגעתי אליו, הוא פשוט החיה אותי, כל שבוע מחדש. פתאום אני שומע דיבורים כאלה שווים לכל נפש. למשל, הענין של סוכות – איך עושים סוכה, ומה עושים בסוכות, ומה עושים בחנוכה, מה המהות של החג, והכל בפשטות אדירה. אנשים היו מרותקים.
פעם הלכתי אליו עם אשתי להתיעץ באיזה נושא, חכינו לו עד הזמן שקבענו, כשהוא חוזר מהישיבה. הוא אומר לי – 'הו ר' שלמה, אתה כבר פה? רק רגע'. ואז הוא מוריד את הקאפוטע, מוריד את הכובע, מתיישב בנוחות, ורק אז אומר לי – 'עכשיו נשמע מה שאתה אומר'. אני התפעלתי מזה. אצל אחרים, כשאתה נכנס אליהם, מלבישים את הכובע במכובדות כזאת ומשרים אוירה כבדה. אמנם אצלו, הוא רצה להרגיש נינוח, להיות פנוי לשמוע. הוא היה אמן ההקשבה.
בשיעור השבועי שלו בליל ששי, תמיד היה מהראשונים. כשהגעתי, הוא כבר היה שם. אם היה צריך, הוא יכל לסדר את המפות על השולחנות. פעם אחת אמר לי – 'ר' שלמה, היום מלאו לי 64 שנים'. אמרתי לו 'מזל טוב מזל טוב, עד 120'. הוא ענה לי, 'לא, אני צריך 168 שנים. יש לי תוכניות עד אותו גיל לפחות', זה היה ר' לייב.
איך התחיל הקשר?
הייתי גר בחיפה. למדתי בסערט-ויז'ניץ מישיבה קטנה, והייתי שם עד 19 שנים אחרי החתונה. עבדתי במשרד שם בתפקיד בכיר. תמיד חלמתי לעבור לירושלים, אבל חתני מביתר עילית שכנע אותי ששם אמצא דירה מתאימה, וכך הגעתי לביתר עילית לפני כ-25 שנה.
כמו כל יהודי טוב, חיפשתי לעצמי בית מדרש מתאים. התרשמתי מאוד מבית המדרש של קהילת המתמידים, הם מצאו חן בעיני, וכך קבעתי שם את מקומי, ונהייתי חבר בית הכנסת. אז הייתי כבן 45, 'זקן בית הכנסת'. שאר המתפללים היו כמו ילדים לידי. ביני לבין מי שהיה הכי קרוב אלי בגיל היה הפרש של כ-20 שנה.
פעם אחת פרסמו שר' לייב מגיע לשבות עם בני הקהילה בעיר, ועושה באטע (יושבים יחד בליל שבת). חשבתי שזה יהיה מתאים שאגיע להשתתף, לא כי היה לי איזה קשר עם ר' לייב, אלא בתור חבר בית הכנסת, לא יותר מזה. כששמעתי אותו אז לראשונה, הפשטות שלו כבשה אותי לחלוטין. סגנון הדיבור שלו – אני לא יכול לתאר את זה. היו לי המון חוויות, כל מיני חוויות במשך חיי. באתי מרומניה ועברתי הרבה מקומות – גרתי בצפת, אחר כך בבאר-שבע, התגלגלתי בהרבה מאד מקומות, הייתי במחיצתם של כמה שהיו באמת מגדולי ישראל, וכאן פתאום ראיתי משהו חדש. הרבי זצ"ל כבש אותי לחלוטין.
במוצאי שבת אני שואל את הציבור שם, איך הרבי נוסע הביתה? הם אמרו לי – באוטובוס. אמרתי להם – לא, מה פתאום שיסע באוטובוס, אני אקח אותו. אז החבריא צחקו, אמרו לו – הנה יש לך עכשיו רומני, הונגרי, הוא כבר יצמד אליך, הוא יקח אותך. אז זהו, לקחתי אותו הביתה.
במשך הזמן הייתי נוסע איתו המון נסיעות. כשהיה צריך משהו, הוא לא היה מצלצל אלי שהוא צריך נהג, אף פעם לא. אם אני שמעתי שהוא צריך לנסוע לאיזה מקום, הייתי מצלצל אני אליו, ושואל אותו – 'אני יכול להיות הנהג שלך?' כשהוא היה יוצא מהאוטו, היה מברך אותי ונותן לי 'שכויח'. אמרתי לו, שאצל רעבעס אחרים משלמים על הזכות לקחת את הרבי, אז אתה לא צריך להגיד לי שכויח, זה בשבילי. הייתי נוסע איתו המון פעמים.
על איזה עוד יחודיות אתה יכול להצביע ב'תורה' שלו?
אתה יודע מה היתה הגדלות שלו? הוא ידע לקרוא, מה שקוראים היום 'הבנת הנקרא'. הוא היה קורא ומבין את הענין. פעמים רבות, כשגמר לדרוש, חשבתי בלבי – אלו דברים פשוטים, למה לא הבנתי את זה אני כך בהתחלה? הוא תמיד היה אומר לנו – 'אתה מבין את זה אחרת?', זה כל-כך פשוט. היה לו הכח הזה של 'עומק הפשט', תמיד היה אומר שזה 'עומק הפשט'. הבנת הנקרא, פשוט, הבנת הנקרא. הוא קורא משהו והוא רואה במלים האלה אחרת ממה שאנחנו ראינו. זה לא 'עוילמות' ולא בנינים שלמים, אלא הפשטות, זה היה סימן ההיכר והיחודיות בתורה שלו.
את זה שמעתי ממנו – הוא היה יושב עם חברים, חברים מקשיבים, הם היו מבררים יחד כל דבר וכל ענין וכל נקודה. אבל את הקושיות הוא שאל, את ההתלבטויות הוא העלה, הוא היה זה שמכוון להגיע להבנה.
סיפר לי תלמיד שלו שהיה בן-גילו על הריכוז שלו בלימוד – יכולת להטיל לידו פצצה והוא לא היה שומע. בתקופת מלחמת ששת הימים, החברים שלו בדקו בכל מיני אופנים איך 'לעורר' אותו, אבל הוא לא שמע ולא ראה שום דבר, רק את מה שהוא למד. הריכוז שלו היה בלתי-רגיל.
יש היום תלמידים רבים שלו, שלקחו את הכיוון ממנו. התורה הזאת שהתחילה אצלו – שצריכים לחקור את התורה, לדעת את התורה, להכיר את התורה – התפשטה עכשיו כבר לכל מקום. אני שומע היום אברכים צעירים שמדברים – פעם לא שמענו כאלו דיבורים, לפני חמישים שנה לא היה – ואני משוכנע שמקור הדברים זה ממנו.