כתב הרמב"ם בפ"ו מהל' דעות ה"א 'דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר ריעיו וחביריו ונוהג כמנהג אנשי מדינתו, לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד כדי שילמוד ממעשיהם ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחשך כדי שלא ילמוד ממעשיהם'. בפרשיות אותן אנו קוראים כעת מוצאים הרבה את הסיבוכים שהיו לאבות בכך שהיו נצרכים להתגורר יחד עם אנשים ומלכים שאינם כשורה, אברהם עם לוט, אבימלך ופרעה, לוט עם סדום, יעקב עם עשיו ועם לבן, דינה עם שכם בן חמור, מעשים אלו כולם טבעיים ואופייניים לתקופה שבה עם ישראל אינו נמצא בארצו, ומעשה אבות סימן לבנים, שאף אבותינו קודם שהייתה להם ארץ משלהם נתקלו במכשולים רבים, שאין אפשרות אלא או להתקלקל ולהיות מושפע מהם, או להתקל עמהם על כל צעד ושעל.
ובאמת מעיקר עניינה של ישיבת א"י, הוא שיהיה מקום מיוחד לעבדי ה' ע"מ שיבדלו מהנכרים מלאי התועבות בליבם ובמעשיהם המכוערים, וכפי שמתארת התורה את מעשי ארץ מצרים ומעשי ארץ כנען. ועל כן ענין זה מעיקר החובה של ישיבת ארץ ישראל, שנהיה מובדלים מאנשי רשע, וככל שקיימת בא"י האפשרות וההזדמנות להקים עם מנותק מתועבות הגויים, כן קיימת גם אפשרות הנפילה, שיקום עם שדעתו מעורבת עם גויי הארצות וילמדו ממעשיהם. על-כן עם בואו של עם ישראל לארצו צריכה התורה להזהירו הרבה על ז' עממין שלא יושפע מהם. ואכן עיקר נפילתו של עם ישראל ארעה משום שהתרשלו בדבר זה בכניסתם לארץ, וזה היה עיקר סיבת הגלות, וכפי שמתואר בתהילים (ק"ו, ל"ה – מ"א) – "לֹא הִשְׁמִידוּ אֶת הָעַמִּים אֲשֶׁר אָמַר ה' לָהֶם, וַיִּתְעָרְבוּ בַגּוֹיִם וַיִּלְמְדוּ מַעֲשֵׂיהֶם, וַיַּעַבְדוּ אֶת עֲצַבֵּיהֶם וַיִּהְיוּ לָהֶם לְמוֹקֵשׁ, וַיִּזְבְּחוּ אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנוֹתֵיהֶם לַשֵּׁדִים, וַיִּשְׁפְּכוּ דָם נָקִי דַּם בְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם אֲשֶׁר זִבְּחוּ לַעֲצַבֵּי כְנָעַן וַתֶּחֱנַף הָאָרֶץ בַּדָּמִים, וַיִּטְמְאוּ בְמַעֲשֵׂיהֶם וַיִּזְנוּ בְּמַעַלְלֵיהֶם, וַיִּחַר אַף ה' בְּעַמּוֹ וַיְתָעֵב אֶת נַחֲלָתוֹ, וַיִּתְּנֵם בְּיַד גּוֹיִם וַיִּמְשְׁלוּ בָהֶם שׂנְאֵיהֶם".
ובאמת, מטבע הדברים הוא, שכאשר מגיע האדם לארצו ויושב בה ישיבת קבע, הוא מרגיש בה בנוח ולא בלחץ. וכיון שאינו מרגיש כמיעוט בארץ זרים שחייב להסתגר על-מנת להתגונן מפני תרבות הרוב, הרי שביושבו על אדמתו לבטח, נוטה הוא להתקרב לגוי היושב בארץ ולהיות מושפע ממנו ומדרכיו.
והנה אף בזמננו, אף כי החזירנו אלקינו לארצנו, ומהגוי הערבי כמעט ואין לומדים ומושפעים[1], אולם בעוונות רוב יושבי הארץ אינם שומרי תורה ומצוות, ועיקר סכנת ההשפעה הקלוקלת היא מהם, ונצרכת כאן הזהירות המופלגת לא להיות מושפעים מהם, ובעיקר משום שעצם הישיבה בארצנו בנחת ובשלווה, גורמת להרגיש 'בבית', ותחושת הצורך בהתבדלות נוטה להשתכח ולהעלם. ואמנם אמרו חז"ל 'לעולם ידור אדם בא"י ואפילו בעיר שרובה גויים, ואל ידור בחו"ל ואפילו בעיר שרובה ישראל', אך אין זה פוטר אותנו מהדגשת חובת ההיפרדות מאחינו הרשעים, ה' יחזירם במהרה לעבודתו. אמן.
לפני תקופה התפרסם מאמר באחד מעיתוני ציבור ה'מזרחי', שמביא נתונים רבים לכך, שאחוזי היציאה בשאלה בציבור המזרחי עומד על כ-20-30%. מחברי המאמר – שני בוגרי ישיבות הסדר – מבהירים שלא ניתן להעלם מאיום גדול זה על כל ציבור המזרחי, איום המעמיד אותם בסכנת הכחדה באם לא יטופל. מחברי המאמר הציעו הצעה משלהם לפתרון הענין, כאשר מנגד התפרסמו מאמרים אחרים המציעים פתרונות אחרים ואף סותרים.
אמנם דבר אחד הוסכם על-ידי כולם, הן על כותבי המאמרים והן על המגיבים למיניהם, והוא שהבעיה מתחילה ונגמרת בכך, שציבור המזרחי לא השכילו (או שהשכילו גם השכילו להיפך…) להציב מחיצה תרבותית איתנה בינם לבין הציבור החילוני, כך שלמעשה רובם ככולם הינם בעלי תרבות חילונית קלוקלת, אלא שבנוסף לכך, הם מקיימים מצוות ומחזיקים בעמדות לאומיות. לנוכח התוצאות ההרסניות של שיטתם הקלוקלת, מחובתנו לבצר את חומות ההתבדלות. ענין זה, כאמור, צריך משנה חיזוק דווקא בבואנו לארץ ישראל, וכאשר אנו מתעסקים בהקמתה של ממלכת התורה על אדמתה, לטעת בליבנו את הבידול ואת הקיטוב שבינינו לבין החברה הקלוקלת מבחינה תורנית, מוסרית, ותרבותית.
לאור הדברים, עלינו להוקיע מקרבנו גופים שונים ועסקנים שפלים, הקוראים לאחד את החברה ולהנמיך את החומות, להראות שהצד השני אינו כה מפלצתי כפי שנדמה לנו. אותם אנשים הם הם עוכרינו ומחריבינו. ויהי רצון שמתוך העיסוק בהעמדת ממלכת התורה על מכונה בכל מרחבי ארצנו הקדושה, נדע גם להעמיד את האומה על מתכונתה תוך ניתוק מוחלט מהחילוניות וגרורותיה.
[1] ואף שקיימת אותה תופעה כאובה של התבוללות כאשר בנות ישראל נופלות שבי אחר תחבולות של ערבים ערמומיים, הן מבינות בדרך-כלל די במהרה כי נפלו בפח ואין להן כל שאיפה להשתלב בתרבות הערבית