מילידי ירושלים אנוכי, את אוירה המיוחד נשמתי, ברחובותיה האהובים שיחקתי. חלום בן דורות הייתי. כמה כספו אבותי וזקני הדורות שלפני לרחובות וסמטאות אלו! בכל התלאות והרדיפות שעברו, נאחזו בדברי הנביא, שעוד יבוא היום, ואני וחברי נשחק ברחובותיה.
כמה קדושה יש באותן דמעות שנשפכו עליה לאורך הדורות. בעת צער ובעת שמחה – את שמה נשאו ואל לבה כספו, אל היום בו ישובו בנים לגבולם ואל היום בו ישוב האדון אל ביתו.
גדלתי והייתי לאיש ולא ידעתי נפשי בשאלתי – והרי ציוונו בורא כל עולמים להזכיר נסים שעשה לאבותינו, שלא נשכח אהבתו וחסדיו. אם נסים ראשונים מזכירים, אזי על נסים אחרונים שראינו ואת טובתם חווים אנו אינו דין שנודה לו בכל נפש ובכל מאוד?[1]
והיה מי ששאל – והרי נסים אחרונים אלו אינם כנסים שנעשו לדורות הראשונים, שנעשו על ידי נביאי ה' ועבדיו אלא על ידי עוברי רצונו ומחללי שמו? נעניתי לעומתו[2] – וכי גדולים אנו מהתנא הקדוש רשב"י שאמר "יבא הנס על ידי שד" (מעילה יז)? וכי נכפור בחסדיו? הלא גם בעיניו נפלא אותו הנס יותר מכל הנסים (זכריה פרק ח פסוק ו – ועיין מפרשים במקום).
ואכן, כמו רבים וטובים, צעדתי ביום ה' כ"ט באייר אל ועידת 'קדושת ציון' להודות ולהלל בסוד ישרים ועדה על שיבת בנים לגבולם ולבקש ולכסוף לחזרת האדון לביתו. כמה שמחתי לשמוע, שהשנה תתקיים הוועידה בתוככי ירושלים במרכז האירועים דוידסון השוכן למרגלות הר בית קדשנו ותפארתנו [ואגב כך אציין, כי בניגוד לפרסומים שקריים שונים לקראת הועידה, עלו כמה מפעילי האגודה למעונו של הגאון רבי אביגדור נבנצל שליט"א רב העיר העתיקה וקבלו את אישורו וברכתו ועדודו לקיום האירוע במקום, אחרי שבעלי המקום קיבלו את הרב נבנצל כפוסק לכל הענינים]. שמתי פעמי אל עיר הקודש. כמה נאדר היה המחזה – בחורים וזקנים נשואי פנים מכל החוגים וכל העדות באים ציון ברינה! מאות מאות של בנים אהובים רואים עין בעין בשוב ה' ציון.
כמה מרגש היה לראות את הרה"ג הישיש רבי שלום לנדסברג, שהטריח את עצמו במיוחד ממרום גילו בכסא גלגלים מעיר מגוריו בית שמש כדי להשתתף במעמד לצד תלמידי חכמים מופלגים נוספים מכל רחבי ארץ הקודש. בלבי יכולתי לשמוע את השאלה נזעקת – מי ילד לי אלה ואני שכולה וגלמודה! נכנסתי למתחם ונשמתי נעתקה לנוכח התפאורה המדהימה, הכיבוד העשיר ההשקעה הניכרת מכל פינה. שלט ענק מקדם את פני הבאים מעוטר בדגלים עם סמל האגודה. מגוון דוכנים עם ספרים וקונטרסים בנושאי ארץ ישראל במחירים מיוחדים, שולחן כיבוד עשיר עם פירות ארץ ישראל, דוכן נואמים לתפארה.
מה דואב לבי כאשר במבט למעלה, במקום לראות את בית ה' בראש כל הרים, מגלה אני שיקוץ משומם. דמעות עלו בעיני, עד שפנה אליי אחד המשתתפים וניחמני – שא סביב עיניך וראה, וכי יש קיום גדול מזה לנבואתו של זכריה, ואתה מצר על נבואתו של ירמיהו! ולא זו בלבד, אלא שהובטחנו בדברי דוד מלכנו, שכאשר נרצה אבניה ונחונן עפרה, תושלם נחמתה. והנה הבט – מאות יהודים מבוגרים עם זקן שיבה, ועמם בלב אחד בני תשחורת בני תורה הרוצים בכך בכל לבם! לא נותר לנו אלא לבטוח בו יתברך בכל לבנו, שדבר אחד מדבריך אחור לא ישוב ריקם, דווקא בזכות מעמד נפלא כזה, של דרישת ציון בציבור על ידי העדית של בני התורה, תלמידי חכמים, מורי הוראה, מרביצי תורה מחברי ספרים, והמון יהודים יקרים משתוקקים, רוצים אבניה, ומחוננים עפרה.
הועידה נפתחת בתפילת מנחה נרגשת. נאמרים פרקי תהילים בהשתפכות הנפש לרגל המצב. הקהל זעק מקירות ליבו לה' א-להי ישראל, שידרוש את כבוד שמו הנקרא על עירו ועל עמו, יושיענו מיד צר, ינקום לעינינו בידינו נקמת דם עבדיו השפוך ויפדה ברחמים ובכבוד את שבויינו. המנחה המוכשר הרב משה מלוביצקי הי"ו מזמין את הקהל לשבת ומזמין את הנואמים לשאת דברים. ראשון עולה לשאת את דבריו מתוך לבו הטהור כ"ק האדמו"ר ממונסטריץ', אשר דיבר במעלת אחדות ישראל כגוף אחד – "לא בכדי התחילה המלחמה הקשה בחג שעליו כותבת התורה 'עצרת"', ביאר האדמו"ר. "ה' יתברך מחכה לראות אותנו מאוחדים' קרא האדמו"ר שליט"א. הגאון רבי מרדכי שריקי ראש מכון רמח"ל הטיב לבאר בשפה מרוממת את מעלת וחשיבות ארץ ישראל וירושלים בתורת הסוד וכיצד עיקר חיבור קודשא בריך הוא וישראל הוא על ידי ציון וירושלים באחדות ישראל. כ"ק האדמו"ר מבוסטון פרש בדברים מאירי עיניים את ענין זכותנו על ארץ הקודש ואת הכיסופים לראות בחזרת שכינה למקומה. והוקיר טובה בשם הציבור ל'קדושת ציון', שלקחה על עצמה משימה זו. אחריו נשא דברים חוצבי להבות אש הגאון רבי יצחק ברנד, שביאר את גודל מעלת נסי דורנו וחובת ההודיה לה' יתברך עליהם. "זו לא רק הודיה, זו התחיבות" זעק הרב מדם לבו. "ברגע שה' יתברך זיכנו לחזור לשטחי ארץ ישראל, מלבד חובת ההודיה שכל ברכת המזון בנויה על זה [על הודיה על ארץ חמדה], נתחיבנו שלא למוסרה לנכרים, ומלבד איסור 'לא תחנם', יש איסור מסירה אפילו על פרוטה של יהודי, ולא כל שכן על שטחי ארץ הקודש, עליהם כרתנו ברית, והמוסר אין לו חלק לעולם הבא! כמה צרות באים עלינו מתוך רשעת הגויים שקבלו את אותם שטחים". בנוסף, הוקרנה ברכתו של הגאון רבי אליהו שלזינגר רבה של גילה, שצולמה במיוחד לכבוד הועידה. לאחר מכן, נעמד הקהל לתת שבח והודיה לבורא כל עולמים על הנסים והנפלאות. ברגש רב נאמרו מזמורי הודיה. דמעות זלגו מעיני, עת נאמרה תפילת נשמת כל חי – 'אין אנחנו מספיקים להודות לשמך מלכנו על אחת מאלף פעמים הטובות' אומר ברגש אברך חסידי, העומד מימיני. 'מלך גואל ומושיע פודה ומציל' מבטא כמונה מעות בחור ישיבה ליטאי העומד מאחורי, ואני נושא את שתי ידי אל הר בית ה' שמולי ואיני מוצא מלים להודות למשמח ציון בבניה כאילת השחר שבא אורה, כאשר לפתע נשמע קול בוקע ממקום המקדש. אני מטה את אזני בצפיה, האם זהו קול המבשר שתם התהליך? האם נזכה לראות את כבודו מתגלה לעיני כל בשר? אבל אוי! כמה נורא! מדובר בקול הבוקע מהמסגד הטמא העומד כעצם בגרונה של השכינה הקדושה, כאילו בא להזכיר לנו, שאת לבה של ירושלים טרם זכינו לגאול.
באופן ספונטני לחלוטין, מתוך קנאת ה' צב–אות נוטל יהודי בעל רגש את המיקרופון. "בואו ננסה לגבור על הרעש", הוא קורא. "בואו נקבל עלינו עול מלכות שמים". הציבור זועק מקירות לבו את פסוקי האמונה מתוך תקוה וכיסופים, שנזכה בקרוב ממש לעמוד ולקלס את המלך בביתו.
המנחה מזמין את יו"ר האגודה הרב יהודה אפשטיין לשאת את דבר האגודה. היו שטענו, כי רעם מחיאות הכפים שקטע שוב ושוב את הנאום נשמע עד יריחו, בעוד הרב אפשטיין מבאר את הנחיצות להחיל את חוקי התורה בארץ הקודש ובצבא המתנהל על פי מוסר התורה, החוזר וצועק אלינו מתוך מאורעות התקופה [הדברים המלאים מובאים בעמודים אלה].
מיד לאחריו עלה פעיל האגודה הרב חיים יצחק פישר לשאת את דבר הפעילים. הרב פישר הרחיב בחשיבות פעילות האגודה. "גם אם אתם לא הבנתם על מה החמאס נלחם", זעק הרב פישר ברגש, "האויב יודע – טופאן [מבול] אל-אקצה. כך הוא קורא למלחמה! על זה הוא נלחם! על ירושלים ועל מקום המקדש! זו התמונה שתמצאו בכל בית בעזה. ומול זו, התשובה האמיתית – חיזוק המסרים והחיבור של כל יהודי לארץ ישראל וירושלים. תרומה לפעילות האגודה היא הדרך הטובה ביותר למענה אמיתי לאויב. הנהלת האגודה אכן מדווחת על היענות יוצאת דופן מצד הציבור [ואולי גם מצדכם קוראי הגליון].
הרב בנימין שוורץ בן מורנו הגאון רבי יואל זצ"ל תאר בכשרונו המיוחד את קשיי העולים החדשים הבאים לחון את עפר ארץ הקודש ואת הצורך להאיר להם פנים ולסייע במדת האפשר, ובעיקר להבין את הקודים השונים הנהוגים בארצות הגולה ולגלות אורך רוח ולהסביר להם בשפה ברורה ונעימה, ובכך לצאת מהכנס עם משימה מוגדרת ביד, אשר כל אחד יכול לבצע, לקבל את אחינו העולים מהגולה בסבר פנים יפות, ולתמוך בעדם ובכך להיות שותפים מלאים לגאולת ישראל. תוך כדי דבריו, אני מתרפק בזכרוני על דמותו של הגאון רבי יואל שוורץ זצ"ל ועל ועידת תשפ"ב, בה זכינו לראותו בפעם האחרונה כאשר הגיע במסירות נפש עילאית מתוך מיטת חוליו.
עם תחילת המצגת המרתקת של המרצה הנודע הרב לוי יצחק חריטן על עולי הרגל בימי בית שני. הצטרף לכבד את המעמד, כ"ק האדמו"ר מסטרטין שליט"א הידוע בחיבת ציון ודרישתה בטהרה.
את ההרצאה פותח הרב חריטן בתאור מרגש אודות 'אריסטון מאפמיה', יהודי בימי בית שני מהעיר אפמיה שבסוריה[3]. אריסטון צועד בדרכו לירושלים ועמו ביכורים. בלבו חשש – האם יתקבלו ביכוריו, האם יסכימו חכמים שאפמיה נחשבת כארץ ישראל לענין ביכורים? שומע הוא על חלותיהם של אנשי אלכסנדריה, שלא התקבלו, ועל בכורות של בן אטיטס מבבל שלא קבלו. וכך צועד הקהל יחד עם כיסופיו של אריסטון במסע מרתק של גילויים ארכיאולוגיים ותיעודים היסטוריים של דרכי עולי הרגל בימי בית שני. מגיעים אנו בואכה ירושלים יחד עם אריסטון, תוך כדי שהרב לוי יצחק חושף בפנינו את שרידי בריכות המים ששימשו את עולי הרגל בירושלים [אחת היא ברכת חזקיהו, המסתתרת בין בתי הרובע הנוצרי, ואחרת תחת רחבת שער השבטים, צמוד לחומת הר הבית]. כולנו מתרגשים יחד איתו לשמוע את ההלכה שנקבעה במסכת חלה, ולפיה הקונה בסוריה כקונה בפרוור של ירושלים, ומתרגשים לשמוע, שאריסטון מחליט להשתקע בירושלים וקורא לבתו הנולדת לו – 'שלומציון'. ואז, המצגת מסתיימת, כשעל המסך נראה ארון קבורה שנחשף בחפירת גיא בן הנום, עליו מופיע השם – 'שלומציון בת אריסטון מאפמיה'.
אחריו עולה לבמה בעל המנגן הנודע הרב אהרון רזאל, שמדביק את הציבור תוך דקות באווירה מרוממת של שמחה בשירות ותשבחות לפני ה' תוך שהוא משלב בכשרון רב דברי ושירי כיסופים לראות בחזרת העבודה למקומה. כך, בשירה וריקודים, מסתיים הערב המרומם. השמחה אינה מותירה אף אחד אדיש, וגם כשר' אהרון מסיים את הופעתו, הציבור ממשיך את השירה בעצמו.
לאחר גמר הועידה, התאספנו לעריכת 'סיבוב השערים המרכזי' ברוב שירה וזמר, תפילת ערבית נערכה בשער השבטים ומשם ברינה אל שערי הר קדשנו. הציבור התפזר איש לביתו מלא בתחושות מרוממות וציפיה לשנה הבאה בירושלים הבנויה, בנין עולם וכסא דוד עבדו מוכן בתוכה, וברגשות תודה מיוחדות לכל העוסקים במלאכת הקודש במסירות נפש כל השנה, ובפרט בועידה, ובמיוחד ליושב ראש האגודה הרב יהודה אפשטיין ולרב חיים אינהורן ובני ביתו, הרב משה מלוביצקי והרב יואל ברמן.
ואף אני שבתי לביתי, ובחלומי שב אני אל ירושלים עומד בתוך הקהל ומביט אל הר הקודש ובמרכזו שיקוץ משומם ושועלים טמאים מהלכים סביבו. עצבות גדולה נופלת בי. שולח אני את ידי לקרוע בגדי, והנה לצדי ארבעה זקנים נשואי פנים ופניהם כמלאכי א-להים באים מהר הצופים וקרע בבגדיהם. שלושה בוכים, ואחד משחק. ולפתע הבחנתי, שהמשחק הקדוש רואה בעיני רוחו אותי הקטן, עם הקהל ההולך כצאן אדם כצאן קדשים – והבוכים הקדושים רואים גם הם ומתנחמים…
בשחוק פרצתי גם אני הקטן,
ואקיץ – והנה חלום. האמנם?
[1] עיין קובץ עניינים מהמשגיח רבי יחזקאל לוינשטין אייר סיון עמודים לז לח הובא בגיליון קדושת ציון איר סיון תשפד במדור דעת תורה.
[2] עיין בגיליונות קדושת ציון אייר-סיון בשנת תשפ"ג במאמר 'כי ששת ימים עשה ה" מאת הרב חיים אינהורן, ובשנת תשפד במדור דעת תורה (מורחב) – עיין שם ותמצא רוב נחת.
[3] שרידי העיר נמצאים כיום בצפון סוריה. מלבד האזכור בו אנו עוסקים כרגע במסכת חלה (פרק ד משנה יא), העיר גם מוזכרת בתרגום יונתן כתרגום העיר 'שפם' המוזכרת בגבולות הארץ (במדבר לד י-יא), ולהבדיל – גם יוסיפון מתאר ישוב יהודי גדול במקום. במקום גם נמצא פסיפס של בית כנסת גדול.