בחג הסוכות אנו מחשיבים את ישועתם של ישראל כנושא המרכזי של החג, תפילות מיוחדות הותקנו לישועת ישראל, הושע נא! הושיעא נא!… ומגיעים הדברים עד שאף מצוות ד' המינים נקראת בלשון הגמ' הושענא. אף שמיני עצרת עיקר עניינו בשמחת הישועה – "וכיון שיצאו שבעת ימי החג אמר הקדוש ברוך הוא לישראל עכשיו אני ואתם נשמח יחד … אמר ר' אבין אין אנו יודעין במה לשמוח אם ביום אם בהקב"ה, בא שלמה ופירש נגילה ונשמחה בך, בך בתורתך, בך בישועתך". (ילק"ש פנחס תשפ"ב). ואף בשעת הגלות שמחים ישראל באותה ישועה העתידה לבוא.
ויש לבאר לְמה כוונתנו בהזכירנו ישועה זו?
בשנים קדמוניות, היו יהודים שבאומרם תפילה זו הרהרו בבור הפריץ\ בגזירת גירוש קרובה\ בעלילת דם צפויה\ בגזירת "והיה לאכול" המתחדשת חדשים לבקרים, או בשם הכולל כל הגזירות "שעבוד מלכויות".
היו שכיוונו על גזירת הגלות והרחקת העם מארצו, על קיבוץ גלויות ישראל, על אפשרות מגורים בארץ ישראל בהרווחה, או לכל הפחות ללא סיכון חיי נפש.
בפרשת הביכורים, על הפסוק "ואמרת אליו הגדתי היום לה' אלקיך, כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבתינו לתת לנו" פרש"י: "שאינך כפוי טובה".
אם כן צריכים אנו לזהירות יתירה בעת תפלתנו שלא לזעוק על דבר שכבר נענינו עליו.
עוד עתידים אנו שנעמוד בפני השאלה "צפית לישועה?"
מן הראוי כי בטרם נדע מה נשיב לשאלה זו, עלינו לדעת מהי השאלה שנשאלנו. כלומר: מהי אותה ישועה שעלינו לצפות לה? האם נצטווינו בציווי על ציפייה זו? ומה תועלת הציפייה הזאת?
כאמור עניין הישועה הזה מסובבנו הרבה בחג הסוכות, וצריך ביאור מפני מה שייך עניין הישועה והציפייה הזו לעניין שמחת החג.
אין ספק כי עניין הישועה המדוברת אליה אנו מצפים, הינה ישועת ישראל בכללות בביאת משיחנו בב"א – "הנה מלכך יבוא לך צדיק ונושע הוא". אך טרם נהרהר בענינה של אותה ציפייה, שומה עלינו להבין מהי "ישועה", אשר בעניין זה מצויים מקראות רבים, המזכירים את הישועה כיציאה מתוך צרה. [בד"כ היא מוזכרת כיציאה משעבוד האויב, אך לדעת חלק מהמפרשים גם פקידת חנה בבן מכונה בתפילתה בשם ישועה, וכעי"ז בברכת רפאנו אנו אומרים "הושיענו ונוושעה"].
אם כן צריכים אנו לדעת על אילו ממיני הצרות מוטל עלינו לצפות לישועתן. ומפני מה גדולה מעלת המצפה הזה. דרך משל: האם אותם שהיו נתונים למשיסת מגפי עם המרצחים הגרמני ימח שמו, והיו תולין עיניהם לסיום המלחמה, האם זכו בזה להיות בגדר מעלת המצפים לישועה? או האם כל חולה המצפה לרפואתו הינו בגדר מצפה לישועה? ואף אם נאמר שהמעלה העליונה בציפייה לישועה הינה רק כשהציפייה הינה כלל ישראלית ולא על ישועה פרטית, א"כ הנותן עיניו וליבו לצערן של ישראל ומצפה בכל ליבו לרפואת חולי ישראל – האם נכלל בזה בגדר "מצפה לישועה"?!
ואם נאמר כן, נמצא שהציפייה לישועה תהיה תלויה לכל אדם לפי דרגתו ולפי מצבו הגשמי של הציבור שסביבותיו, כי אין הפרש בין אדם שמיצר ודואג על צרת "והיה לאכול" של מיסים וארנוניות המוטלים ע"י הפריץ ומצפה למשיח בן דוד להגאל מצרה זו, לבין המצפה לישועת אברכי דורנו, המצויים ב"והיה לאכול" ע"י גזירת חיתון הבנות ומחירי החתנים, ומיצר ודואג ומצפה לישועתם של ישראל בדבר זה.
בדורות שלפנינו, בהם יכולים היו יהודים הנותנים לבם למוצא פיהם, לומר בלי להיות דוברי שקרים ח"ו, "והננו בכל יום הולכים ודלים, ברבות השנים אנו נמעטים, ובסגות הזמנים אנו נצערים" (סליחות לער"ה) או לזעוק בכל שני וחמישי "חוסה ה' עלינו בארץ שביינו!", אכן מובן שהייתה בידם ציפייה לישועה, והייתה ישועתם לצאת מארצות שביים ולהפסיק התמעטותם. אולם אנו שוכני אדמת קודש, שאיננו הולכים ומתמעטים מיום ליום – האם אפשר לומר שמצבנו מוגדר כצרה שאנו מתאוננים ומצפים להגאל ממנה?! הן אמת, שמצב יחסינו עם הישמעאלים רווי סיכונים, אך קשה להעמיד את יחס הציפיה לגאולה על רמת סיכון כזאת, שכנראה היתה קיימת גם בתקופות הזוהר של עמנו בימי בית ראשון ושני.
ואף כי עדיין בן דוד לא בא, ואנו מצפים לביאתו, צריך ביאור מהי הנקודה העיקרית שאותה אנו מכנים בשם "ישועה" ואליה מגמתנו, שהרי לא לחינם קראו דבר זה בשם ציפייה לישועה, והיינו ע"ש צרה מסוימת שאנו שואפים לצאת ולהגאל ממנה. וקשה לומר שכוונת הבקשה הזאת על העדר מעלת המקדש לבדה, שהרי לשון התורה על ישועת ישראל מיד מצרים נכתבה עוד בטרם מעמד הר סיני והקמת המשכן. וכן בנוסח התפילה "כי לישועתך קווינו כל היום" היא ברכה בפ"ע ואינה חלק מברכת "לירושלים עירך ברחמים תשוב" המדברת על בנין ביהמ"ק.
גם א"א לבאר עניין הציפייה משום צער השכינה, דא"כ ישועתה של שכינה היא ולא ישועתן של ישראל. וכבר אמר ישעיהו "הנה אלקינו זה קוינו לו ויושיענו" (כ"ה, ט'), היינו יושיע אותנו, ולא ישועתה של שכינה [אף שבדרך הסוד יש לבאר דכנסת ישראל היא עניין השכינה, אך א"כ צריכים אנו להבין מהי צרתה של כנסת ישראל והיינו כללות עם ישראל, כדי להבין מה עניינה של גלות השכינה].
אכן, בכמה וכמה פנים ניתן להעמיד את מצבנו כיום, כצרה הזקוקה לישועה, אם מצד מצבה הרוחני של כלל האומה, ואם מצד היותנו תחת שלטון פורקי עול פושעי ישראל, אך עניינים אלו אינם הישועה אליה כיוונו ישראל בכל הדורות.
אמנם כמדומה שיש בנותן טעם להוסיף נקודת מבט מסוימת בה נוכל לראות את העדר המקדש לא רק כהעדר מעלה עליונה אלא כדבר הטעון ישועה, ובמובן מסוים ניתן לומר שהוא משויך לאותה כוונה בה כיוונו בכל הדורות בתפילה זו, דהיינו ליציאה מושלמת מגזירת שעבוד מלכויות.
והוא כאשר נשים על ליבנו ונחדיר בהרגשותינו את הגדרת זהותו העצמית של כל אחד מאיתנו כפרט שבתוך אומה שלמה, ונחוש כי עצם מהותנו הינה היותנו איש ישראלי כחלק משלמות העם, וא"כ כבוד האומה עומד לנו למשאת נפש ובשפלותה ידוה ליבנו. ובהתבוננותינו על אומתנו נראה כאן שפלות גדולה, אשר עליה היה ראוי שיהיה עיקר בכי וציפיות הגאולה בכל הדורות, והוא חוסר היכולת של עם יראי ה' למשול במקום אשר בחר ה'.
כי הנה ראה זה פלא, כאשר מתוך כל המקומות שישנם בעולם, מאות מיליוני קמ"ר, כמעט שלא נמצא מקום שיהיה אסור ליהודי להתפלל בו, לבד נקודה אחת קטנה שהיא "בית תפילתי", "המקום אשר בחר ה'", הר המוריה, מקום העקידה, מקום שהתפללו בו אבותי אברהם יצחק ויעקב, אשר גזרה החכמה העליונה שיהיה מקום זה לבדו נגזל ונשלט ע"י בני השפחה, למנוע מבני הגבירה לבוא אל ביתם לבנותו כבתחילה.
וכאשר אנו אומרים בתפילות המוספין "ומפני חטאינו גלינו מארצנו" באמת מטבע ברכה זו (ומפני חטאינו) עדיין במקומו הוא עומד, כי עדיין אנו גולים מאותו מקום שהוא טבור הארץ ועיקר חשיבותה, שאין באפשרותנו לשוב ולבנותו מחמת אותה גלות. ואין זה שרידי ביטויים מיושנים מן השפה ולחוץ, כדוגמת "ומים אין להעביר טומאה ואנחנו על אדמה טמאה" שנותר לנו לזכרון מימות גלותנו כאשר רוב בניה לא היו עליה [שיר הייחוד ליום ראשון; ויפה עשו בכמה מחזורים להחליף המילים לנוסח שהתקין חכ"א, שלא לדבר סרה בקדושת הארץ בדבר שקר וכפיות טובה כלפי מעלה]
וכשנרגיש חיבור גמור עם האומה, תעמוד בנפשנו השפלות הזאת אשר אומתנו שהיא גברת ממלכות, נשלטת במקום החשוב ביותר והקדוש ביותר, מקנה קניינו של אדונינו דוד המע"ה בכסף מלא משקל שש מאות שקלי זהב מיד ארנן היבוסי, ונבחר ע"י אלוקינו להיות לו לביתו לשכנו בתוכנו [אשר בחירה זו עדיין בתקפה עומדת, ומצווים אנו בה במצוות "ועשו לי מקדש" דווקא במקום זה שלא בטלה קדושתו, אשר מחמת בחירה זו, אין אנו יכולים להקריב קרבן ולעבוד עבודה בכל מקום אחר]. ובדבר זה עדיין לא שבנו מגלותנו ועדיין אנו נתונים תחת יד הישמעאלים רח"ל, מייחלים ומצפים שישוב לגאלנו ומלכנו בראשינו ליתן בידינו את הבית הזה לשוב ולבנות ביתו ולכונן מקדשו.
כך אנו מוצאים גם במטבע התפילה שקבעו הגאונים לימי הדין הבעל"ט, שהרחיבו בענייני העמדת מלכות ה' תוך שימת דגש על כבודם של ישראל ותהלתם עם כבוד הארץ והעיר אשר בחר בה. כי בתיקון עניין זה יתוקן הכל.
ודבר זה אינו צריך למצווה מיוחדת לעמוד ולצפות לו, [אף כי יש בו מצווה בדברי קבלה ע"י חבקוק הנביא, "חכה לו כי בא יבא" שדרשוהו בסנהדרין (צ"ז:) על מלך המשיח] כי כל אשר משויך בליבו לכלל ישראל, ממילא נפשו מחוברת לכבודם של ישראל ומצטער עמם בצרת הכלל הזאת. ואין זה מצד מידת הרחמים שמרחם על חבריו המסכנים שאין להם כל צרכיהם וכדו', אלא מצד דאגתו על צער וצרת עצמו כחלק מן הכלל הזה, עומד ומתאונן על ביטול גאוותן של ישראל. ולכן מתעוררת הצרה הזאת בעיקר בימי שמחת החג שבו מתחברים כל ישראל לעלות ולשמוח לפני ה', ומתעוררת חיבתם והרגשת כללות כנסת ישראל, וממילא זועקים על צרתם ועל שפלותם בעת הזאת. שהרי בנקודה זאת החשובה ביותר עבורנו עדיין לא יצאנו מגלותנו, ואנו מצויים תחת יד האומות בפועל כאשר הוואקף הערבי מנהל את המקום אשר בחר ה', וצריכים אנו שיעמוד שלטון לישראל ויעשה בכוחו להושיעו מידם.
וא"כ השאלה "צפית לישועה?" הינה בעצם שאלה, האם הקשר שלך עם האומה, מהווה חלק מההגדרה העצמית שלך, לחוש מושפל בשפלותה וגאה בגאוותה? וממילא המתאבל באבלם, מצפה בציפייתם, מקווה בתקוותם וחש כחלק מכללות עם ישראל, זוכה ורואה בשמחתם, כי שמחתם שמחתו והוא חלק מן הדבר הגדול הזה, הנקרא כנסת ישראל, וזוכה ורואה בישועתם.