בלוג

נצר אנוכי לעם עתיק יומין, עם למוד סבל ותלאות.

בן אנוכי לעם ה' השב לארצו לאחר אלפי שנות צפיה.

משיחי אנוכי, אוהו, כמה משיחי.

אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח, ואף-על-פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא.

משיחי אנוכי, משיחיים אנו, והיא שעמדה לאבותינו ולנו בחשכת גלויותינו.

סהרורי אנוכי, אוהו, כמה סהרורי.

הנני בן לעם המונה ללבנה שהם עתידים להתחדש כמותה, עם המובטח בשיא החושך, שכמו הלבנה המתמעטת, אף הוא עתיד להתמלא אור, כלבנה במילואה, והיה אור הלבנה כאור החמה, ואור החמה כאור שבעת הימים.

הזוי אנוכי, יש לי חלומות, בשוב ה' את שיבת ציון, היינו כחולמים.

בטרם יצא אבינו יעקב לבנות את בית ישראל, חלם חלום, ובטרם רדתו לגלות הראשונה, גלות מצרים, נגלה אליו הא-להים במראות הלילה, והבטיחו – "אנכי ארד עמך מצרימה, ואנכי אעלך גם עלה".

לא ידעתי נפשי שמתני, הנה ערשי מוטלת בארץ הצבי, מושאת חלומותיהם והזיותיהם של אבותי ואבות אבותי, ואילו אני – נפשי שמתני מרכבות עמי, מוטלת היא ערשי בארץ הצבי.

נאחזות שמורות עיני, נפעמתי ולא אדבר. חשבתי ימים מקדם, שנות עולמים. זכורני הבטחה שהבטחתנו, ספק ער ספק ישן, ובלבי הזיה.

יש לי הזיה.

הזיה על בין הבדים.

הכל התחיל בבוקרו של יום.

בוקר בארץ הקודש.

נטילת ידיים של שחרית, ציצית, ברכות השחר, טבילה במקוה ממקואותיה הטהורים של ארץ ישראל לתוספת קדושה וטהרה, טלית ותפילין, ואני נכנס לבית המקדש.

בית מקדש מעט.

עקדה וקרבנות, החלה עבודת התפילה.

יש שם לשון ושפתיים, מח ולב, וגם מילים.

נישא אני על כנפיהם, ומגיע למשנת איזהו מקומן של זבחים.

אוי רבונו של עולם! איזהו מקומן של זבחים אנו יודעים, אבל איזה הוא זמנם ומועדם, עד מתי ישולמו הפרים בשפתינו בלבד?

קדשי קדשים שחיטתן בצפון, פר ושעיר של יום הכיפורים שחיטתן בצפון, וקיבול דמן בכלי שרת בצפון.

ודמן טעון הזיה על בין הבדים.

פיצוצים ופיצוצי משנה ממלאים את החלל.

הזיה על בין הבדים!

דמן טעון הזיה על בין הבדים.

אכן נודע הדבר, זהו זמנם ומועדם של זבחים.

ציון היא דורש אין לה, מכלל דבעיא דרישה.

אכן כן, דמן דרוש וטעון הזיה על בין הבדים!

ועתה, על משכבי בלילות, בקשתי את שאהבה נפשי.

ספק ער ספק ישן, ובלבי הזיה על בין הבדים.

בחלומי אני קם בבוקר, נוטל ידי ולובש ציצית, מברך את ברכות השחר, נכנס למקוה כדין הנכנס לעזרה, מתעטף בטלית ומתעטר בתפילין, חולץ מנעלי ונכנס להר בית ה' בדרכי לבית המקדש.

בית המקדש הרם והנישא, בית ה' אשר נכון בראש ההרים ונישא מגבעות.

נעתקת נשימתי אל מול המראה, זהב וכסף ונחושת, כהנים בעבודתם, לויים בדוכנם וישראל במעמדם, בבית א-להים מהלכים ברגש, מפייסים הכהנים, ומתחילה העבודה.

אני מביט קדימה אל מעבר להיכל ורואה את פרוכת הקודש, רואה את הבליטות הנוצרות בתוכה מפני דחיקת בדי ארון הקודש. נעצמות עיני לרגע, כדי לאפשר לעצמי לצייר במחשבתי את ההוד וההדר, השגב והקדושה הנמצאים שם, כמאה אמות בלבד לפני, במקום שאין עיני שולטת, מעבר לפרוכת.

שם בתוך החדר הקטן, נמצאת נקודת המרכז של העולם והיקום כולו.

לוחות הברית וספר תורה בתוך ארון הזהב, כפורת ושני כרובים פורשי כנפים ופניהם איש אל אחיו, ועל הארון בדים, אלה שהביאוני הנה על כנפי ההזיה.

אכן, נתקיים בנו בדקדוק מדוקדק מאמר הכתוב 'צרור המור דודי לי', צרות מרות חווינו בגלויותינו, אולם מה הם חשובים כעת, כאשר אנו זוכים לראות, למשש ולחיות את היעוד הנשגב, בין שדי ילין!

פוקח אני את עיני והנה, סדורו של אביי קם וניצב לנגד עיני.

לא ידעתי נפשי שמתני.

אלפי שנים חכינו לרגע הזה, והנה הוא בא.

ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.

הנה מסדר הכהן את המערכה הגדולה, והנה בורר הוא עצי תאנה כדי לסדר אף את המערכה השניה, הנה סידור שני גזרי העצים, והנה יוצא כהן מההיכל לאחר חתיית דישון המזבח הפנימי, ומיד נכנס אחר להטיב חמש מתוך שבעת הנרות, הנה כהן מזה מדם התמיד שתי מתנות שהן ארבע על אלכסוני המזבח החיצון, וכבר נכנס כהן להטיב את שתי הנרות הנותרים, ואחריו כהן שלא הקטיר מימיו נכנס להקטיר את הקטורת אשר ריחה נודף עד יריחו, ואילו כאן, בעזרה, כמעט ואין אדם יכול לעמוד מפני ריחה.

מזדרזים הכהנים ומעלים את אברי עולת התמיד אל המזבח ומקטירים את מנחתה.

והנה, מה שפר גורלי, שומעות אזני קול ענוג של צלצול פעמונים, נשמע קולו בבואו אל הקודש, הנה רואות עיני את הכהן הגדול, חושן ומעיל, אפוד וציץ נזר הקודש. בדיוק היום בחר להקטיר הוא בעצמו את מנחת החביתין, ומיד לאחר מכן מנסך כהן את נסכי התמיד.

כמו מתוך חלום, נשטפות אוזני, מחי, לבי, גופי, נפשי, רוחי, נשמתי, חייתי ויחידתי בצלילי שירת הלויים אשר על היין. ניצבים לויים בדוכנם, מהם משוררים בפיהם, מהם בכל כלי שיר, ונפשי – היא שואלת את נפשה להפרד מכבליה ולהתמגנט השמימה.

נפשי נפשי! אנה תלכי?, איפה תמצאי מקום טוב יותר, ענוג יותר, קדוש יותר להסתופף בו? השמים ושמי השמים לא יכלכלוהו, זולת זה המקום אשר כביכול צמצם עצמו לתוכו. כאן הוא המקום הטוב ביותר לגוף ולנפש ולאיחוד ביניהם! רשאית את לתור מקום מנוחה, סופך לחזור הנה, אל הבית אשר בנינו לשמו, ואשר הוא מקום מנוחתו ומנוחת נפשות ישראל כולן. אכלנו מעץ החיים ונחיה לעולם. שובי נפשי למנוחייכי כי ה' גמל עלייכי!

אש יורדת משמים ומתווספת לאשי הכהנים, אוכלת את אברי התמיד ורבוצה עליהם כאריה.

כן, אוהב אותנו ה', אוהבים אנו אותו, בא לשכון כבוד בתוכנו.

כאשר אני שומע את צלצול השעון המעורר, אני מבין שכנראה ישנתי.

קום בני קום, בקומך לא תעזוב את החלום, ולא יעזוב הוא אותך, אינך קם על מנת להתנתק מהחלום, אתה קם כדי להגשים אותו, קום בני, קום לעמל יומך, הנה זה עומד אחר כתלנו.

אל תפסיק לחלום, טעון הזיה על בין הבדים, ואתה תקום תרחם ציון.

כי עת לחננה כי בא מועד.

כי בא מועד.

נ.ב. כותרת המאמר מוגשת באהבה לרעי הטוב הרב חיים מאיר איינהורן שליט"א, כהכרת הטוב על הכותרת המופלאה של מאמרו 'כי ששת ימים עשה ה" (גליון 71, אייר-סיון תשפ"ג).