בלוג

עם כל הקושי שבדבר, כאשר עדיין סופרים את ההרוגים, עדיין מייחלים לשחרור השבויים, והפצועים הרבים מספור עומדים בפני קשיים שקשה לתאר, כאשר הכל מבינים, כי מבחינת האויב הערבי לא היה זה סוף פסוק, כי אם להפך – רצונם לחסל את כולנו, והם אינם שוקטים על השמרים, ויש לטכס עצות כיצד למנוע זאת מהם – עם כל זאת, מחובתנו להשתדל, עד כמה שידינו מגעת, להתרומם מעבר לבעיות הבוערות – בוערות מאין כמותן – שבהווה, ולנסות לנתח את משמעות האירועים בפרספקטיבה של שנים, של דורות, של מהלך ההיסטוריה האנושית כולה.

אילו היה זה מחקר אקדמי גרידא, היה מקום לתהות על החשיבות שבדברים, עד שאתה מלהג לך על תהליכים היסטוריים – מוטב להדרש לשאלות של חיים ומוות העומדות בפנינו על כל צעד ושעל. אולם יהודים מאמינים אנחנו, ויסוד מוסד הוא אצלנו, כי לעולם יש תכלית, אשר לשמה הוא נברא, וכל אירוע שקורה אינו אלא חלק מאותו מארג ששוזר את האירועים יחדיו עד היום הגדול והנורא, בו ימלוך ה' בציון. ומכיון שכך, אנו מבינים, כי גם לשאלות הבוערות ביותר תמצאנה תשובות אך ורק מתוך אותה ראיה רחבה, ועל-כן הדבר נצרך, אם חפצי חיים אנחנו.

כדי להבין את משמעות הדברים, צריך ללכת אחורנית כמאתיים שנה, אולי קצת יותר. עד אז, העם היהודי היה נאמן בעיקרו לתורה ולמצוות, וחלם על שיבה לארצו. אמנם לא היה לכך אופק מעשי, ואכן בני היהדות המאמינה נאחזו באמונה התמימה, אמונת המשיח על עב קל וקיבוץ גלויות על כנפי נשרים, וכפשוטם של דברי חז"ל ומקראות הנביאים, שאגב, עדיין יכולים להתגשם במלוא התגלמותם הנהדרת והניסית בעליל – אך בכל צורה שלא נסתכל על כך, זו הייתה מגמתו של היהודי בחייו – לאחוז במצוות שנותרו לנו בגלות הקשה ככל יכולתנו ולחלום על היום, בו נשוב לעמוד לפני ה' בצורתנו המקורית, כאומה על אדמתה.

מאז הכיר אברהם אבינו את בוראו לפני כ-3,500 שנה ועד המהפכה הצרפתית, ידעו בניו של אברהם תלאות רבות, עליות ומורדות, ונצבו בפני בעיות והתלבטויות קשות ביותר. אך בכל אותן שנים, מעולם לא עלתה שאלת הזהות היהודית – מהו יהודי, מיהו יהודי, ומה תכליתו של היהודי. הכל ידעו, כי עם ישראל הוא עמו בחירו של ה', אשר נתגלה אליהם ונתן להם את תורתו בסיני, אליו ניתן לפנות תמיד ואליו כרענו ברך שלוש פעמים ביום, הוא אמר ויהי, הוא צוה ויעמוד, הוא כרת עמנו ברית על ארצנו הקדושה, והוא הגלה אותנו ממנה כשגברו עוונותינו כלפיו. הגויים שסביבנו ערכו בנו פוגרומים מפעם לפעם, רצחו, שדדו, בזזו, עקרו אותנו ממקום למקום, ובימים שקטים יותר התבטאה שנאתם באפליה כלכלית, בריחוק חברתי ובבוז ולעג על היותנו סחופים, דוויים ונאנחים בגלותנו. אך כל זאת לא נגע לזהותו הפנימית של היהודי, אשר על כל הצרות והבזיונות שחווה, פצתה עשרת מונים הידיעה הברורה, ולפיה הוא בנו חביבו של מקום, והגם שה' מסתיר פנים בעת גלותנו, הוא לא שכח את אהבתו הראשונה, ועוד ישוב ינחמנו וישיבנו לארצו, ונזכה לעמוד שם לפניו כימי קדם. בכל בוקר הלך היהודי לבית הכנסת, ירק בצנעה לעבר הכנסיה שבעברו השני של הרחוב, בז מעומק לבו לגוי הערל והמגושם עם כל עושרו, כבודו וכחו, הרים עיניו לשמים ואמר בחדוה גלויה – "אשרינו, מה טוב חלקנו, ומה נעים גורלנו, ומה יפה ירושתנו".

עם פרוץ האמנציפציה ומתן שויון הזכויות ליהודים בארצות אירופה, תחילה במערבה, מטו מוסדות עולם וכל העיקרים שהיו ברורים וידועים לכל ילד וילדה – הכל הועמד לפתע בצלו של סימן שאלה ענק. תוך שנים ספורות התחוללה מהפכה בתפיסות היסוד של כל בני אירופה ביחס לממשל, כלכלה וחברה, מדע ותרבות, ולא נותרה אבן על אבן מהסדר הישן. גם עובדת מציאותו של הא-להים עצמו [ואין צריך לומר השגחתו] הועמדה על כס הנאשמים בידי אותם מהפכנים, ודינה נחרץ לשלילה מוחלטת בשם המדע וההגיון האנושי, אשר המליכו את האדם ההוגה והספקן על-פני תבל. 

רעיונות המהפכה הצרפתית פשטו באירופה כאש בשדה קוצים באמצעות צבאותיו של נפוליאון, ולראשונה מאז גלו היהודים מארצם, אף הם זכו לטעום את טעמו של החופש. חומות הגטו החלו לנפול, והיהודים זכו לחרות, שוויון ואחוה. עבור כך היו צריכים לשלם מחיר, והמחיר נגע לאותו יחוד, לאותה מהות של היותנו עם נבחר, עמו של ה', בניו בחיריו אשר עתידים לשוב ולחסות בצלו ולהשכין שכינתו בתוכם כשישובו לארצם, ממנה הוגלו. היטיב להגדיר זאת הרוזן קלרמון-טונר, ממנהיגי המהפכה – "ליהודי כיחיד – כל הזכויות. ליהודים כאומה – אף זכות!". הבחירה הועמדה בפנינו.

כהיום גם אז, העם היהודי הורכב מאישים בעלי דעות שונות, וגם ביחס לשאלה הגורלית שעמדה על הפרק התפצל העם לשני חלקים – אותם אלו, אשר הזהות היהודית הייתה עבורם כאש בוערת בעצמותיהם, שהתורה הייתה משוש חייהם והיו גאים במורשתם ואיתנים באמונתם, המשיכו לחיות את חיי התורה והמצוות, המשיכו לחלום על ציון וירושלים, על בית המקדש ועל שיבתנו לנחלת אבותינו, ודחו בבוז ובשאט נפש את ידם המושטת של הערלים, אשר בקשו מאתנו להסתופף בצלם. לעומתם היו כאלו, אשר קפצו על ההזדמנות הראשונה שנקרתה בדרכם, והעדיפו את מנעמי העולם החופשי שנפתחו בפניהם על-פני חיי הנצח של התורה. היו אלו יהודים, אשר הדבר שקשר אותם ליהדות עד כה יותר מכל דבר אחר היה שנאת הגוי. כשזו נעלמה, או לפחות נדמה היה להם שהיא נעלמה – הפכו בן-רגע לצרפתים גאים. 

"א-להים בחר בעם הצרפתי האציל על-מנת להעניק לנו חיים חדשים. אומה זו אינה מצפה מאתנו להודיה פרט לכך שנראה את עצמנו ראויים להיות אזרחיה" – כך כתב ליפמן סרף-בר (נפתלי הערץ בן דב בער בשמו העברי), מיהודי החצר של אותה תקופה, תוך שהוא מזיל דמעות של התרגשות. סמואל לוי כתב בעיתון פריזאי – "צרפת, שהייתה הראשונה להסיר מאתנו את חרפת יהודה – היא עבורנו ארץ-ישראל. הריה עבורנו הם ציון, נהרותיה – הירדן".

תחילה סברו אותם יהודים, כי יוכלו לשמר את 'דתם', גם אחר שאמצו לחיקם את הלאומיות הצרפתית. אך בדיוק בנקודה זו החמיצו את יסוד היהדות, שאינה דת, אף לא לאום. תורתנו תורת חיים היא, בה עבודת הא-להים אינה נפרדת מההשתייכות לאומה, ואחר שיסוד הלאום היהודי הושלך ככלי אין חפץ בו – נותרה הדת עקרה, וממילא לא יכלה עוד להתקיים.

נפוליאון הזדרז להעמיד את היהודים על אמת כואבת זו, הקים 'מועצת חכמים' של יהודים מטעמו, חייב אותם להופיע בפניו בשבת, והציג בפניהם שאלות מעיקות, ובתוכן – "האם בעיני היהודים, הצרפתים חשובים לאחים או לזרים?", וכן "האם יהודים ונוצרים רשאים להתחתן זה עם זה?". היטב ידעו אותם 'מנהיגים' בפניהם הוצבו השאלות, כי אזרחותם הצרפתית – אותה אזרחות שהייתה כה יקרה עבורם – עמדה על כף המאזניים. בהתלבטות שבין האמת לנוחיות, נקל לשער לאן נטה המשקל. לאחר מכן הקים נפוליאון 'סנהדרין', אשר נשיאו, אחד בשם אברהם פורטדו, הכריז – "איננו מהווים יותר אומה בתוך אומה. צרפת היא ארצנו. יהודים, כזה הוא מעמדכם כיום. המחויבות שלכם מוצהרת בזאת, האושר ממתין לכם". אחד מיועצי נפוליאון שתיעד את האירוע סיכם – "היהודים חדלו מלהיות עם ונותרו כדת בלבד".

הרס יסוד הלאומיות היהודית בצרפת היה רק הסנונית הראשונה, ותוך זמן קצר עטו על אותה עסקה – זכויות אזרח תמורת ויתור על הלאומיות היהודית – יהודים בארצות שונות – גרמניה, אוסטריה, הונגריה, צ'כיה ועוד. היהודים במערב ובמרכז אירופה בחרו זה אחר זה בשויון עם הגוי והעדיפו אותו על-פני הזכות להיות בניו בחיריו של מקום. תוך זמן קצר, וכפועל יוצא, גם היסוד הדתי של היהדות החל להתרועע. והאמת היא, שלא היה מכך מנוס. כיצד יזמין יהודי מברלין את חברו הגרמני, שבמקרה אינו בן דת משה, לבית הכנסת, שם ישמע את היהודי אומר "אתה בחרתנו מכל העמים"? כיצד יזמין אותו לביתו לקידוש בחג, בו יאמר "ורוממתנו מכל הלשונות"? וכיצד יסביר את כל אותן הלכות, המהוות אבן נגף בפני היטמעות היהודים בחברה הנכרית, ושאכן לשם כך אותן הלכות נפסקו?

היה צריך לעשות משהו בענין, וכך נולד העיוות ששמו היהדות הרפורמית – תחילה בגרמניה, ובהמשך בשאר אירופה, עד שהגיעה לאמריקה, שם מצאה לה עדנה בארץ האפשרויות הבלתי-מוגבלות. ציון וירושלים הושמטו מהסידור, ובמשך הזמן פינו את דרכן מצוות נוספות – שבת, כשרות ואף ברית המילה. ובאמת, כשחושבים על כך שברית המילה נכרתה על ארץ-ישראל, קשה להבין מדוע יקיים אותה יהודי, אשר ברלין או פריז או לונדון החליפו עבורו את ירושלים. גם מי שניסה לאכול את העוגה ולהותיר אותה שלמה, כמו משה מנדלסון, שניסה לקיים את המצוות תוך שהוא מתכחש ללאומיות היהודית – הייתה יהדותו עקרה וחסרת משמעות, עד ששלושה מששת ילדיו התנצרו, ומאה שנים אחר מותו לא נותר צאצא אחד שלו שהיה יהודי.

דרכו של היהודי הייתה סלולה לכאורה אל תוך עולמו של הגוי, מלבד אותם יהודים עקשנים, שדבקו ביהדותם וותרו מרצונם על מנעמי החיים שהציע להם העולם הנאור. אך בפועל, ככל שחלפו השנים, למדו על בשרם אותם יהודים מתבוללים, כי הגוי אינו באמת מוכן לקבלם אל שורותיו, ולאט אבל בהתמדה, חלחלה בקרב רבים ההבנה, ולפיה אחר הכל, אומה אנחנו, ולא ניתן להטמע בקרב עמי אירופה. 

על ברכי אותו כשלון נולדה התנועה הציונית. ההתפכחות מהרעיון הנואל של היטמעות בעמים הולידה שיבה לאותה לאומיות, שכבר נשכחה. התהליך שעבר תיאודור הרצל, אשר תחילה ראה בהתנצרות המונית 'פתרון' לבעיה היהודית, עד שהוכרח לחזור בו עקב סירובה המוחלט של הכנסיה לרעיון – תהליך זה עבר על חלקים רבים באומה. לא מתוך הבנת מהותנו כאומה נולדה הציונות, כי אם בעקבות סרובם של הגויים לקבל אותנו אל קרבם. 

בויכוח שבין אותם יהודים מהזן הישן, אשר סרבו להתפעל מנדיבותם של העמים ומזכויות האזרח שהוצעו להם והעדיפו לדבוק ביהדותם הישנה והנבדלת, לבין אותם אלו אשר שאפו בכל לבם להטמע באומות – הייתה הציונות מפלט עבור אלו האחרונים, כדי לא להודות בצדקתם של הראשונים. 

פרעות ופוגרומים, אפליה בוטה ועליית קרנן של תנועות לאומניות וגזעניות ברחבי אירופה בשרו את קץ חלומם של היהודים להיות כגויי הארצות, אך כעת נצנץ במוחם רעיון חדש – הגויים בזים לנו, כך סברו, משום שאנחנו עם בלא מולדת, אומה ללא בית. אם רק נקים מדינה משלנו בארץ שלנו – אז נתקבל כשווים בין האומות. אם היהודי כיחיד לא יזכה להכרתו של הגוי ולשוויון זכויות אמיתי עמו – אז עם ישראל כאומה יצליח באותה משימה! כך תבוא על פתרונה בעית האנטישמיות שהעיקה על כולם – הם יכולים לשנוא יהודי מסכן ובזוי, אבל מדינה עוצמתית – היא בוודאי תתקבל כחברה שווה במשפחת העמים.

אך "לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי" אמר הנביא, והכללים שחלים על כל האומות – אינם תקפים לגבי אותה אומה יחידה, אשר המגדיר הלאומי שלה הוא הקשר עם בורא עולם. התנועה הציונית הצליחה לחולל תהליך שאין לו אח ורע בהיסטוריה – עם שהוגלה מארצו לפני אלפיים שנה שב אליה מארבע כנפות הארץ, סלק מכאן את האמפריה הבריטית, גבר על עולם מוסלמי עוין הגדול ממנו עשרות מונים כנגד כל סיכוי ההסתברות וההגיון, וכונן מדינה עוצמתית בכל קנה מידה גשמי. אבל דבר אחד לא הצליחה התנועה הציונית לעשות, וזהו הדבר שלשמה היא קמה, כפי שנתבאר לעיל. אחר כשלון הנסיון להטמע בגויים כיחידים, באה הציונות ונסתה להפכנו לעם ככל העמים ולהטמע בתוכם כאומה. אך לא רק שהגויים לא קבלו אותנו כשווה בין שווים – כיום המצב הוא, שדווקא המדינה היהודית – היא אשר מעוררת שנאה עזה בעולם כלפי היהודים באשר הם, גם כיחידים!

אחר כל ההתרפסות, אחר כל הבגידות בחבלי המולדת, אחר כל החרפה של החדרת תרבות המערב ההרסנית לחיינו – נותרנו שנואים הן על-ידי בני ישמעאל והן על-ידי בני עשיו! בעולם בו זכויות אדם נרמסות על ימין ועל שמאל, בכל פורום בינלאומי נתון, ובראש ובראשונה באומות המאוחדות, מדינות כמו אירן, סעודיה, צפון קוריאה ועוד רשימה ארוכה של 'דמוקרטיות למופת' מהסוג הזה מקבלות יחדיו פחות גינויים על 'הפרת זכויות אדם' מאשר מדינת ישראל. אכן, אומות מאוחדות – מאוחדות בשנאתן לישראל וליהודים. 

האירועים האחרונים שהתרחשו מהטבח הנורא בשמיני עצרת ועד היום מסמלים את המסמר האחרון בארון הקבורה של רעיון העוועים להפוך אותנו לאומה בין האומות באמצעות הקמת מדינה, צבא, כלכלה ומוסדות כמו כל עם 'נורמלי'. לא רק שהוכח, כי חיים בארץ הזו מליוני ערבים הצמאים לדמנו ואשר לא יתנו לנו לחיות בשלוה כל עוד לא נסלק אותם מהארץ, אלא גם בעולם כולו – מזכ"ל האו"ם מגלה הבנה לטבח של החמאס, ואילו נשיא ארה"ב במתק שפתיים משתתף בצערנו, אך בפועל משתף פעולה עם שונאינו הגרועים ביותר ותובע מאתנו להעניק להם 'סיוע הומניטרי', תוך שהוא דואג להזכיר לנו, כי אחרי שנלקק את פצעינו מהתוצאות הנוראות של מלחמה זו – צריך גם לתת לרוצחים פרס בדמות 'מדינה פלשתינית'.

משמעות הדברים היא, שהנסיון הציוני 'לנרמל' את עם ישראל כשל כשלון חרוץ, וחזרנו לשתי האפשרויות שעמדו בפני היהודים כשפרצה האמנציפציה לעולם – להטמע בין הגויים או לשוב ולהיות לעם ה', על כל המשתמע מכך. הנסיון לחיות בין הגויים – בין אם הוא לבש צורה של היטמעות בתוכם ובין אם לאו – נסיון זה נמוג והתנדף דרך עשן הכבשנים באושוויץ. הנסיון להיות 'עם נורמלי' בארצנו מעולם לא עבד ממש, והאירועים האחרונים קבעו סופית את מותו. נותרנו עם ה', עם תורתו ועם הברכה הנפלאה של 'הן עם לבדד ישכון'. זוהי הלאומיות היהודית השורשית, אשר נחלנו בסיני. לאורה נלך, ובשם ה' א-להינו נקרא, עד היום הגדול בו יהיה נשגב ה' לבדו, ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו, והיתה לה' המלוכה!