חז"ל תקנו להדליק נר אחד בפתח כל בית בתחילת כל יום, דהיינו בזמן בו מתחיל היום התורני בתחילת הלילה, ואז אנו מצווים שלא להשתמש באותו נר. משמעות הדבר, כי נר זה לא נועד להאיר, אלא נועד שיראוהו, ובהצהרה שנאמרת אחרי הדלקתו מבהירים שיש לנר זה קדושה. נר זה בצורתו זו מבטא את נס החנוכה, והמביט בנר הזה ואינו משתמש בו נזכר בנס. לכן אפילו מי שלא הדליק בשעת ראייתו את הנר, מברך "שעשה ניסים לאבותינו", ובמקום ברכת המצוות יש כאן ברכת הראיה, כמו הרואה מקום שנעשו בו ניסים לאבותינו, אשר מברך "שעשה ניסים לאבותינו".
כיצד מזכיר לנו נר קטן את הנס? יתכן ורבים אינם יודעים זאת, אולם גם אדם שנעשה לאביו נס, ומברך "שעשה ניסים לאבותינו במקום הזה" אינו רואה את הנס במקום, אלא המקום מזכיר לו את הנס. באותו אופן, הרואה נר חנוכה שהודלק לפי תקנת חכמים – רואה את הנס, כי הנר מבטא את הנס. על זה שאלו בגמ' (שבת כ"א:) "מאי חנוכה", ומספרת הגמ' את סיפור נס פך השמן, כלומר הנר מזכיר את נס פך השמן, וכך נזכרים בנסי חנוכה.
מה היא תקנת חכמים בסעודות בחנוכה? יש האומרים שחייבים סעודות בחנוכה וי"א שלא חייבים (עיי' שו"ע סי' תר"ע), ומביא הרמ"א, שאם אומר דברי שבח והודאה ודאי זוהי סעודת מצווה. והטעם, שלדעת הראשונים שיש תקנת סעודה, הסעודה עצמה היא זיכרון לנס. כמובן, שהיושב בסעודה כזו ראוי שיפרצו מפיו דברי שבח והודיה, מי בשירה ומי בסיפור הדברים, אבל הסעודה עצמה היא השבח. אמנם לדעת המהר"ם, שאין חיוב סעודה, אם לא יתן שבח והודיה, הרי שאין בה תועלת כלל, והיא נותרת רק בגדר בזבוז זמן חשוב ויקר.
וכן נראה הדבר באמירת הלל של חנוכה, שתקנו חכמים לאמרו בכל שמונת הימים, ועל כן בו מתקיימת חובת ההודאה על היום, וכך היא צורת ההודאה. ולפיכך את ההלל יש לשורר ולציין בו את ההודאה על הניסים שעשה ה' אתנו, אבל מי שחושב שאת חובת ההודאה הוא מקיים בשירת "מעוז צור" ואכילת סופגניות אינו אלא טועה, ולא קיים בכך את מצוות ההודאה.
ישנם הסברים רבים למושג "תרבות יוון", ולשאלה מה מתוך תרבות יוון נכון לקחת, כמו שאמרו חכמים (מגילה ט:) – "יפת אלקים ליפת וישכן באהלי שם – דבריו של יפת יהיו באהלי שם". ומצד שני ברי אמרו (סוטה מ"ט:) – "ארור אדם שילמד לבנו חכמת יוונית". הנראה בחילוק בין הדברים הינו שבתרבות יוון, מכיון שיש להם שפה יפה שמתאימה לתרגום התורה – א"כ יפיפיותו של יפת ישכון באהלי שם. אמנם אם משתמשים בתרגום לצרכים שנגד התורה, אם משתמשים בחכמה יוונית למנוע הקרבת התמיד לגבי המזבח – על זה אמרו מיד חכמים – "ארור אדם שילמד בנו חכמה יוונית".
פילוסופיה יוונית אז ותרבות המערב היום – כל זה טוב אם זה מסייע להבנת התורה או להבנת רעיונות הנמצאים בתורה, וע"ז אמרו חכמים "חכמה בגויים תאמין", אבל אם התרבות הזו גורמת לנסיונות לעקם את דברי התורה – ע"ז אמרו חכמים שכשתרגמו התורה ליוונית בא חושך לעולם שלשה ימים. ובשו"ע (או"ח סי' תק"פ) הביא, שיש מתענים בשמונה לחדש טבת כי אז תרגמו את התורה ליוונית.
ישנם כאלו, אשר בטוחים, שהם יקיימו את התורה אחרת ממה שהתורה מצווה, וכך יועילו להקב"ה יותר, בכך שיעשו מה שה' לא אמר. צריך לדעת, שאין לדבר זה מקום, ומי שאומר שככה נהיה יותר פרסומי ניסא בהדלקת נרות בכיכרות, כך יכול לומר שיהיה יותר פרסום לתורה כשהיא תיכתב יוונית, ככה יהיה יותר תורה אם ילמדו אותה לא בצורה שה' ציווה ותקנו חכמים. מי שסובר כך כנראה שאינו עובד את ה', אלא את מחשבותיו שלו.
זה המסר של דיני חנוכה – לעשות מה שנאמר לפי הכללים, וכך יהיה פרסום לנס, וכך נקיים את ההודאה לה' בימים האלו.
הערה קצרה: קיים קושי אצל אדם להתבונן במעשיו ולדעת מה האמת בחיים, כי הרי היצר גובר עלינו בכל עת ונותן לנו כל הזמן מחשבות שגורמות לנו לחשוב על שקר שהוא אמת. אמנם מבואר בחז"ל, שהאדם בשעת מיתה יותר זהיר בדבריו שאומר ועושה, והנה רואים בעת מיתתו של אדם שכל ימיו היה עוסק בעיון התורה ובפלפולה ולא היה מקדיש כמעט לעסק הבקיאות למען יידע את כל התורה בשלימותה, והנה בשעת מיתה כותב בצוואתו ללמוד משניות לעילוי נשמתו. וכן כל אדם שמת – תלמידיו מחלקים את הש"ס לסיימו בתוך שנה, ולכאורה אם רצון ה' שילמדו בצורה אחרת, אזי לא יובן כיצד יועיל לנשמה לימוד שאינו לפי רצון ה', אלא על כרחך יש לומר, שאנשים מבינים, כי לימוד כזה כך הוא רצון ה', כיון שבליבם הם בטוחים שבאמת זה מה שהוא רוצה. וא"כ מאד חבל שאדם דואג רק למתים אחרים ואינו דואג לנשמתו שתצליח בחיים, ואם אדם היה חושב על זה, היה כל ימיו לומד משניות לעילוי נשמתו שלו בעולם הזה, וכך יגדל ויפרח ויצליח בחיים. בדומה לכך, אנו רואים לעיתים כי בעת סערת ויכוח, אנשים רבים מבלי משים אומרים את מחשבותיהם הפנימיות. והנה פעמים רבות שמעתי בדיונים על ענינים הקשורים לארץ ישראל וירושלים כאלו הטוענים "וכי הרב פלוני לא היה בקי בפסוק זה שאתה מצטט?"; "וכי ת"ח אלמוני לא ידע גמ' זו שאתה מצטט?" וכיוצא בטענות אלו. ויש לומר בעל כרחנו, כי הטוען טענה זו מבין בלבו ואף מבטא בשפתיו, שבכדי להיות רב ות"ח, יש להיות בקי בתנ"ך ובגמרא. ואם כן, הדברים זועקים לשמים – הרי כל אחד שואף להיות ת"ח, אז מדוע אינו עוסק בתנ"ך ובידיעת הש"ס, אלא ודאי יצרו גובר עליו. ה' יעזור לכולנו, שנתגבר על יצר מחשבות לבבינו, ונדע בפנימיות של כל דבר מהו באמת רצון ה', ומה רק רוצים לראות בו רצון ה'.